זה פרק של "אבודים", וצופית גרנט בסערת רגשות. באמצע גינה ציבורית בקליפורניה היא מתחילה לצעוק, אבל המילים שלה מתערפלות לי. אני לא מרוכז. העין נודדת למקום אחר - בין אצבעות יד ימין שלה. מה זה שם? זה מה שנראה לי? אולי אני טועה? לא, אני לא.
זאת סיגריה. צופית גרנט מחזיקה סיגריה.
תנסו להיזכר מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, ראיתם מנחה מעשן בטלוויזיה. אוקיי, בסדר, יגאל שילון. אבל חוץ מזה? אין. בטח לא בפריים טיים, בטח ובטח לא בתוכנית תחקירים.
אלא ש"אבודים" היא לא בדיוק תכנית תחקירים וצופית היא לא בדיוק מנחה. מנחים לא מביאים צוותי צילום למיטות האשפוז של האמהות שלהם, או חושפים בשידור אחים סכיזופרניים. אצל גרנט לעומת זאת, זה חלק בלתי נפרד מהמותג שהיא מפסלת כבר שנים: אישה ללא עור. הכל בחוץ. 100% כנות.
חמושה בחושפנות המוחלטת הזו (לצד הש' הכי דומיננטית בארץ), גרנט הצליחה לחצוב לעצמה מעמד שאי אפשר לזלזל בו: היא מביאה לטלוויזיה המסחרית תוכן נפיץ, קשה לצפייה, שלא היה מצליח לעבור חלק בגרון של הצופה הישראלי בלי זריקת החמלה והאנושיות שהיא מספקת.
השבוע צופית חזרה עם תחקיר על יצחק צרפתי, שבשנת 1986 פרודתו, אישה יפנית בשם מימי אנדו, חטפה ללא ידיעתו את בתם המשותפת מהגן. את החטיפה ביצעה מימי בעזרת שני בריונים, במה שמתואר כאופרציה מתוכננת ואגרסיבית, שאחריה - נעלמו עקבותיהן של הבת והאם.
ככל שמתעמקים בסיפור, מגלים שיש בו לא מעט סדקים: יצחק ומשפחתו "לא בטוחים" שהגישו תלונה במשטרה, ולמרות שהוא מתעקש שהקדיש לילדה כל רגע פנוי, יצחק בכלל היה בארה"ב בשעת החטיפה. כשנשאל מה מנע ממנו לחפש את בתו ב-33 (!) השנים האחרונות, הוא משתתק ופורץ בבכי. צופית מתמסרת לו, היא חומלת.
ומה לגבי מימי, החוטפת? הו, אז מה מתברר - שמימי והתינוקת גרו בכתובת אחרת בין השנים 87-88', עם גבר אמריקאי שמימי נישאה לו, ויחד עם הילדה הם עברו לקליפורניה (צופית: "מה?!"). גרנט מכריעה שמימי שיקרה לאורך כל הדרך ותכננה הכל מראש "כמו פסיכית", כשהיא מנהלת רומנים עם שני הגברים וזוממת מזימות בינלאומיות.
אבל רגע, לא אמרנו שהילדה נחטפה ב-86'? כלומר, לפני שמימי פתחה דף חדש? זה עובר לצופית (וככל הנראה, לצופים) מעל הראש. וכאן היא והחוקרת הפרטית נתי מתחילות משחק מדליק שבו צופית יורה חשד חסר בסיס, ונתי עונה "כנראה".
צופית: "כשיצחק בא לבקר, היא עשתה הפסקה מאותו גבר?". נתי: "כנראה". צופית: "אולי היא גם זייפה את זה שהגבר הוא אבא של הילדה כדי להיכנס לארה"ב". נתי: "כנראה שזה מה שהיא עשתה. כנראה שזו הסיבה שהיא נפרדה מיצחק מלכתחילה".
כשמתגלה אותו גבר אמריקאי מסתורי, הוא חושף שמימי (כיום גרושתו) טענה בזמנו שיצחק התעלל בה, שפחדה ממנו ולא האמינה שיחזיר את הילדה, לכן חטפה אותה. רק כאן גרנט מתחילה לפקפק ומגלה לנו לראשונה - רק בפרק 2 - ש"היה משהו שקצת נעלם לי מהעיניים": שבועיים לפני החטיפה, מימי כתבה מכתב לאמו של יצחק, והשמיעה טענות שהוא לא עונה לה, שהיא לא מעודכנת במצבה של הילדה ושהיא מודאגת.
החשד הקטן של צופית גורם ליצחק לפרוש מ"אבודים" וצופית לא מקבלת את זה ("אני מתחילה להרגיש שיש לך מה להסתיר!". נכון צופית! גם אני!). עוברות שתי דקות על השעון עד שגרנט חוזרת לחמול. "אני לא אעשה משהו נגד רצונך, תסמוך עליי", היא נצמדת אליו. "שכחתי. תשכח שצעקתי". וכאן - בחיי שאני לא צוחק - הם רוקדים. לצלילי בסמה מוצ'ו.
אם כך, יש גזר דין. יצחק נקי. מימי היא לא קורבן התעללות שניסתה להציל את הבת שלה. אם כך אפשר להוציא מסמכים משפטיים שלה. אוי, תראו מה זה, היא גרושה בשלישית?! אז בואו נקרא את מסמכי הגירושים שלה! "יש לגרוש שלה נכסים להשכרה", החוקר האמריקאי ניומן אומר בחיוך זחוח. "לא כל כך קשה לה. הגרוש שלה אומר שהיא בילתה את רוב הזמן במועדון טניס".
והם מתפקעים מצחוק, צופית וניומן, לפני שהם נוסעים לארוב מחוץ לביתה, בשכונת יוקרה שגורמת לגרנט לצקצק. "זה שהיא נמצאת במעמד גבוה, טורף לי את הקלפים", היא מתחממת. "היא נשמעת לי מופרעת והמקום שהיא נמצאת בו היום מסתדר לי, היא ידעה לקדם את עצמה". ניומן עונה לה בטוב טעם האופייני לו: "יש נשים שיודעות לנצל מיניות ולתפוס גברים, שוגר דדי".
וזאת הנקודה שבה אני כבר לא מזהה את צופית גרנט, מותג החמלה והכנות ואהבת הזולת, אישה שיותר מפעם אחת חלמתי שהיא הפסיכולוגית שלי. האם צופית גרנט, שעברה לא מעט בחייה, באמת לא לוקחת בחשבון תסריט שבו מימי אנדו חוטפת את בתה - כתוצאה מיחסים מתעללים או לחילופין, קודים תרבותיים שונים - ובמרוצת 33 שנים פשוט מנסה לפתוח דפים חדשים, מתאכזבת ומנסה שוב, כמו... רוב בני האדם?
אני פשוט מתקשה להאמין. מתקשה להאמין שצופית, שמנהלת קמפיין מתוקשר נגד מלחמות גירושים מכוערות, מקריאה השמצות שנאמרות במסמכי גירושים כאמת טהורה. מתקשה להאמין שהיא תתן לכל המידע האישי של מימי להיחשף בשידור - הכתובת שלה, לוחית הרישוי, הטלפון של הגרוש שלה - והבן שלה, קטין, מתועד במצלמה נסתרת, ללא טשטוש, במארב מחוץ לביתו.
אני מתקשה להאמין שצופית אישרה לשדר קטע אלים שבו יצחק מטיח אגרופים בשק אגרוף (!) כשברקע מופיעה תמונתה של מימי. או שהיא באמת "חוששת" ששמה של הילדה (כיום בת 30 פלוס, כן?) לא מצוין במסמכי הגירושים של אמה וגבר אחר, שהוא בכלל לא אבא שלה.
באמצע גינה ציבורית בקליפורניה, עומדת צופית גרנט ומעשנת סיגריה מול המצלמות, כיאה לערכי המותג. אבל בפרק הזה של "אבודים" הדבר היחיד שהלך לאיבוד - זאת היא עצמה.