הפיגוע הרצחני אמש בנווה יעקב שבירושלים, ערב לפני פיגוע נוסף בעיר דוד, הוא לא רק הפיגוע הקטלני ביותר מאז שנת 2011 - אלא גם שעת מבחן. ראש הממשלה נתניהו ורוב עמיתיו כבר ישבו סביב שולחן הקבינט בשעות קשות כאלה, אך עבור השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר זו הייתה הופעת בכורה בכובע מקבל ההחלטות ולא בכובע האיש שבא להדליק את הזירה. יושבי "אולפן שישי" שהוסב לשידור חירום התרשמו מול התמונות המאופקות-יחסית מהזירה המדממת, אבל גיא פלג השכיל להסביר את הפער: "הפעם, להבדיל מהפעמים הקודמות, לא היה מי שיסית וישלהב אותם".
שעת המבחן של בן גביר נבעה לא רק מהנסיבות הביטחוניות, אלא גם מתזמון הפיגוע הראשון מתוך השניים. שישי בשעות הערב, כשהשר שגר בסמוך כבר שומר שבת. הוא כמובן הגיע לשם, כשעליו גם העיניים של צופים שרוצים לראות כיצד יתנהג הפעם - וגם המיקרופונים של הכתבים שבשטח. בן גביר סירב למסור הצהרה לתקשורת, הסביר שכאן נחצה הגבול של פיקוח הנפש, אך נשאר מספיק קרוב לעמדות השידור כדי שנוכל לשמוע מה הוא אומר לאזרחים שניגשו אליו. אלה שקראו "מוות לערבים" תוקנו ל"מוות למחבלים", והצעקות המדרבנות מההמון בטח שלא הפריעו לו. התמונה שתיצרב מאותו ערב היא שיחת הדמעות בינו לבין התושב שכמעט נפגע בעצמו מהמחבל, שנגמרה בחיבוק נוגע ללב ובתחושה שגם בן גביר נוקט באיפוק כמו עוברי האורח שסביבו.
הלילה ירד, הבוקר עלה, ו-24 שעות לאחר מכן בן גביר - עכשיו כבר כשיר לראיונות - נזכר מי באמת אשם במצב: גלי בהרב-מיארה. היועצת המשפטית לממשלה, שמיהרה להכחיש את טענות השר על כך שסירבה מאז הבוקר לאטום את ביתו של המחבל, גויסה לנאום פוליטי טהור שכל מהותו היא ניצול הפיגוע לטובת ערעור נוסף של הקרקע שתחתיה. אם מישהו מהעיתונאים בשטח היה שואל את בן גביר על ההפגנה שנערכת במקביל בתל אביב תחת מתכונת אחרת, ואם השר בכלל היה משיב לשאלות התקשורת, סביר שהוא היה תוהה אם ערב כמו הערב נכון למאבק פוליטי שכזה. כל עוד הוא ממשיך לנצל את זמן המסך לטובת הקמפיינים האישיים שלו, הטענה הזאת מתרוקנת מתוכן.
אבל השר בן גביר הוא לא היחיד שניגש אמש למבחן. משה נוסבאום, כתב המשטרה הוותיק של חדשות 12, הגיע תוך דקות לזירה מהסוג שהוא מכיר היטב. אך הפעם לא מדובר היה בעוד דיווח מהשטח - אלא בדיווח רציף ראשון של האיש שחשף לפני מספר חודשים את התמודדותו עם ALS. אפילו אדם שלא מבין עברית היה מזהה די בקלות שנוסבאום לא מדבר כמו יתר עמיתיו, בטח כשנאלץ להגיב בזמן אמת להתפתחויות והאדים מול המצלמה, וספק אם אותו אדם היה מבין ששידור קשה כל כך הוא גם הישג ענק בעת ובעונה אחת. נוסבאום אמר לא פעם שמבחינתו העבודה היא לא עול אלא מקור לתקווה, וכך היו גם העדכונים שלו אמש מהשטח, בדומה להחלטה של עורכיו לתת לו במה מרכזית בשידור שכל שנייה בו חשובה.
שם, בחיבור הזה בין נוסבאום לבן גביר, נרשמה עוד תמונה בלתי נשכחת. העיתונאי שבסך הכל ביצע את תפקידו - וניסה להשיג התייחסות מסוימת של השר - נדחק הצידה על ידי המאבטחים בצל הכאוס בזירה. בן גביר קלט את האירוע, ומיהר להורות להם לא לדחוף אותו. גם כי נוסבאום הוא בן אדם, וגם כי נוסבאום הוא "משה" (במילעל), איש שהוא מכיר היטב תחת כל כובעיו. הרגעים האנושיים האלה של בן גביר אולי לא יסייעו במאבק בטרור או בניסיון למצוא דרך לחיות עם הדעות שלו, אבל הם עשו לו שירות חשוב, קריטי, בקרב אנשי המחנה הנגדי שחיכו לשעת המבחן שלו. כמה חבל שבן גביר של יום שישי הוא לא בן גביר של יום שבת, או לפחות לא בן גביר שמול המיקרופון. לשבת העקובה מדם היו שתי נקודות אור זעירות, אך רק נוסבאום השכיל לשמר בסופה את האמון שניתן לו.
