כשהעונה הראשונה של "האהבה היא עיוורת" עלתה לנטפליקס לאף אחד לא היו ציפיות גדולות מהניסוי החברתי שהיא התפארה בו, כלומר, מעבר לערך הבידורי של אותו ניסוי. והעונה אכן סיפקה את הסחורה מבחינת הדרמות, אבל גם הפתיעה - הניסוי הצליח.

"האהבה היא עיוורת" מכניסה 15 נשים ו-15 גברים לתאי דייטינג קטנטנים, ובהם הם משוחחים אחד עם השנייה מבלי לראות את מי שנמצא בצד השני, כשהיא מתיימרת לבדוק האם האהבה באמת עיוורת. כלומר, האם זוגות שמתארסים על בסיס שיחה בלבד יכולים להחזיק מעמד גם אחרי שהם רואים אחד את השנייה. העריכה גורמת לדייטים שלהם להיראות קצרצרים ובהתאם נראה שהצהרות האהבה מגיעות מאוד מהר, אבל בפועל מדובר בשעות על גבי שעות של שיחות אינטימיות.

החתונה עצמה מתרחשת שבועות ספורים מתחילת הניסוי - זמן קצר מאוד שיכול להכשיל כל זוג. אבל למרבה הפלא, שני הזוגות שנישאו בעונה הראשונה עדיין ביחד, וסטטיסטית זה הישג מרשים ואף מעורר השתאות, במיוחד בהשוואה לתוכניות ריאליטי דייטינג אחרות.

אבל הפורמט הזה, שהכוונות שלו טובות בסך הכל, גם ספג ביקורות. בראשן - מה החוכמה ללהק רק אנשים שהם נאים על פי אידיאל היופי הקונבציונלי, לתוכנית שבה המראה אמור להיות לא רלוונטי ונועדה לבדוק האם חיבור אמוציונלי יכול לייצר גם משיכה פיזית? בנטפליקס עשו עבודה לא רעה מבחינת ליהוק מגוון אתנית (והתעלמו לחלוטין מהקהילה הלהטב"קית - סוגייה שעוד צריך לפתור בטלוויזיה) ואפילו ליהקו גברים נמוכים, שנחשבים משום מה לפחות מושכים (סוגייה שאנחנו צריכים לפתור כחברה). אבל בקטגוריה אנושית אחת נפיצה במיוחד הם לא העזו לגעת: נשים שמנות.

View this post on Instagram

A post shared by Love Is Blind (@loveisblindnetflix)

והנה הגיעה לה העונה השנייה, והאישה הראשונה שמדברת למצלמה היא קסידי - אישה שמנה ויפהפייה שמתארת איך חוסר הביטחון לגבי המראה שלה השפיע על חיי הדייטינג שלה (והניסוי שעומד במרכז התוכנית יאפשר לה להציג את מי שהיא כאדם, ולא את המראה שלה). ויש אפילו מתמודדת שמנה נוספת, בשם הופ.

בנוסף לשתי המשתתפות השמנות, העריכה של הפרק הראשון גם הבליטה מאוד את הטקטיקות השמנופוביות של אחד המשתתפים הגברים - שייק, גבר ממוצא הודי שיצא בעבר רק עם נשים בלונדיניות. במקום להפנים את מטרת הניסוי - הוא סיגל לעצמו שיטה מאוד לא מתוחכמת לברר מה המימדים של הנשים שמולו. "אני אוהב לקנות בגדים לנשים, מה המידה שלך?", הוא שאל את אחת המשתתפות, דווקא רזה ביותר, שהגיבה ב"וואט דה פאק"; את הולי - אחת המשתתפות השמנות - הוא שאל אם היא מתאמנת, והמשיך עם "אני מסתדר הכי טוב עם אנשים שמתאמנים"; את דיפטי, גם היא הודית עם רזומה של אקסים בלונדיניים, הוא שאל האם הוא יתקשה להרים אותה על הכתפיים בפסטיבל מוזיקה. כמובן שכל זה אפילו לא באמת יספר לו את מה שהוא רוצה לדעת: אישה נמוכה ושמנמנה יכולה לשקול פחות מאישה גבוהה ורזה, אישה שעושה ספורט בהחלט עשויה להיות שמנה, ואישה שלא עושה ספורט עשויה להיות רזה.

מתוך "האהבה היא עיוורת" (צילום: יח"צ באדיבות Netflix)
מתמודדים "נאים" בסטנדרטים של אידאל היופי. מתוך "האהבה היא עיוורת" | צילום: יח"צ באדיבות Netflix

עכשיו, שיהיה ברור - העדפות פיזיות כאלה או אחרות הן לגיטימיות, ואפילו לגיטימי ללהק לתוכנית ריאליטי רק אנשים נאים. אני יכולה גם לתאר לעצמי שאנשים שנראים "רע" - על פי האידיאל המערבי - לא ירצו להשתתף בריאליטי דייטינג מלכתחילה - בטח לא אחת שבה הפנים והגוף שלהם נחשפים לצד השני רק אחרי הצעת נישואים ואמירות "איי לאב יו" - כדי להימנע מלהיות חלק מסיטואציה מביכה לעיני העולם. בתוכניות כמו "חתונה ממבט ראשון" זה אפילו מפחיד יותר, מכיוון שהמפגש הראשון עם הצד השני הוא ויזואלי בלבד.

אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה, והמיתוס הבעייתי שמנציחות התוכניות האלה. הרי במרחבים אחרים, אידיאל היופי נעשה מגוון יותר ויותר: אשלי גרהאם, למשל, היא כבר ממש לא הסופרמודל השמנה היחידה, ובאינסטגרם אנחנו רואים משפיעניות מכל הסוגים, הצבעים והמידות. בנוסף, אכזבה ממראה חיצוני או חוסר משיכה יכול לקרות גם עם נשים רזות, ואנחנו רואים את זה קורה גם ב"האהבה היא עיוורת". אפילו ב"חם, לוהט, רותח!", תוכנית שמניחה מראש שאנשים יפים באופן קיצוני לא יוכלו להתגבר על החרמנות שלהם, יש מקום לגיוון - ובהחלט אפשר למצוא בימינו נשים שהן גם חטובות וגם לא דקיקות.

קאסידי, "האהבה היא עיוורת" (צילום: נטפליקס, צילום מסך)
קאסידי מ"האהבה היא עיוורת". לא ראינו מספיק ממנה | צילום: נטפליקס, צילום מסך

אז הנה, "האהבה היא עיוורת" כמעט והוכיחה שזה אפשרי - ללהק נשים שמנות ולא לעשות עניין שלם מהמראה שלהן. אבל ההופעה של קסידי ממש בתחילת העונה היא לא שונה מהטקטיקה של חברות אופנה בשנים האחרונות: הן מלהקות דוגמנית במידה "גדולה" (בפועל הן תמיד במידה ממוצעת), דוחסות אותה לבגד שאיכשהוא יתאים או מכינות לה סמפלים במיוחד לצילומים - אבל לא מציעות מידות ממוצעות ומעלה בחנויות.

קסידי - וגם הופ - בכלל לא מתארסות; ההופעה שלהן על המסך מסתכמת במשפט או שניים והן נעלמות מהעונה לחלוטין ובשלב מוקדם מאוד. "האהבה היא עיוורת" מתחילה עם 15 גברים ו-15 נשים, אבל מתוכם 5-6 זוגות מתארסים - ובהם מתמקדים בהמשך העונה. אז אוקיי, זאת בטח לא אשמתם של המפיקים ששתי הנשים השמנות במקרה לא התארסו, אבל למקם את קסידי ממש בפתיחת העונה זו הצהרת כוונות, כזו שבכלל לא מתממשת מאוחר יותר, ולשתי הנשים הללו יש אפס חשיבות בעונה. 

הופ, "האהבה היא עיוורת" (צילום: נטפליקס, צילום מסך)
הופ ב"האהבה היא עיוורת". גם היא כמו קאסידי לא זכתה לזמן מסך משמעותי | צילום: נטפליקס, צילום מסך

הבחירה הזאת, במקום להיות מעודדת, נראית כמו פאט-פישינג (על משקל בלאק-פישינג) - ניסיון למשוך לתוכנית נשים שעוסקות באקטיביזם גוף, אבל ממבלי לספק את הסחורה ומבלי באמת לאתגר את המיתוס על פיו נשים שמנות לא יכולות להיות מושכות או נחשקות. אגב, מבין הנשים שכן התארסו יש גם שתיים שהן שמנות לשעבר, והן לא מפסיקות להביע חוסר ביטחון על הרקע הזה. כאילו רק העובדה שהן היו שמנות פעם עשויה להבריח גברים, שיחששו שהן חלילה יחזרו להיות כאלה. 

בעולם האמיתי, השמנופוביה היא עדיין מחלה נפוצה, אבל הרבה פחות ממה שנדמה כשצופים בריאליטי דייטינג. נשים שמנות בהחלט יכולות להיראות טוב, הן יכולות להיות סקסיות וגם למצוא אהבה - ואנחנו רואים את זה במרחב הציבורי מדי יום. בריאליטי הדייטינג, לעומת זאת, נדיר אפילו למצוא נשים במידות ממוצעות (44-46 הן המידות הממוצעות בישראל, למשל). הגיע הזמן לשלב נשים שמנות בתוכניות ריאליטי הדייטינג, ולא רק כגימיק: אולי אפילו נגלה שחלקן מושכות, מעניינות, חכמות או אפילו מלאות בביטחון עצמי ואוהבות את הגוף שלהן. תארו לעצמכם.