במרץ 2018 כתבתי ב-tvbee ביקורת משתפכת לסיטקום חדש ונישתי של החינוכית - "קופה ראשית". קולגות במאקו חשבו שאני מגזים, חלקם טענו שאני אובר-מפרגן ומרים שלא לצורך לסדרה נידחת שתישכח אחרי שבוע. כמה חברים אמרו לי שראו פרק ולא הבינו ממה ההתלהבות שלי. אני לא מהאנשים שנהנים להגיד "אמרתי לכם", אבל כשדבר קטן ונידח שרק אני התלהבתי ממנו הופך להיות אחד הלהיטים הגדולים במדינה, אני חושב שהרווחתי את זה. ועכשיו כשהעונה השנייה של הסדרה הגיעה לסיומה, אפשר לומר באופן רשמי: "קופה ראשית" היא תופעה, והיא פה כדי להישאר.
אחד מהדברים שהכי מדגישים כמה "קופה ראשית" היא סדרה שתישאר בתודעה גם הרבה אחרי שתרד מהמסך הוא קבוצת הפייסבוק הרשמית שלה, שמונה נכון לעכשיו כ-18,000 חברים. נסו לחפש בפייסבוק קבוצת מעריצים שמיועדת לסדרה ישראלית - שהיא לא ריאליטי - ומונה כל כך הרבה חברים פעילים. ספק אם תמצאו כזו. קהל המעריצים של הסדרה מלא בצופים אובססיביים ונאמנים, כאלו שמעלים בכל שבוע פוסטי התרגשות מהפרק שהולך לעלות, ומהרגע שהוא באוויר, הם מפציצים את הקבוצה בצילומי מסך וממים שקשורים לפרק החדש.
וכשחושבים על זה, יש פה משהו די מפתיע. הרי לא חסרות סדרות ישראליות שהפכו ללהיטים בשנים האחרונות, אבל בין האקשן הגדול מהחיים של "מטומטמת", הדמויות יוצאות הדופן של "על הספקטרום" וההירואיות המופקת היטב של "בשבילה גיבורים עפים", מה שתפס את הישראלים זה סיטקום פשוט, קטן וצנוע על סופרמרקט ביבנה. סוד ההצלחה של "קופה ראשית" טמון בעובדה שהיא מילאה ואקום שנמשך תקופה ארוכה בתחום הקומדיה בארץ.
בארה"ב יש המון תוכן. המון. לקהל האמריקאי יש הרבה יותר רשתות טלוויזיה מסחריות מלנו, וזה עוד לפני שנכניס לחישוב את פלטפורמות הסטרימינג שהולכות ומתרבות והופכות את התוכן לאינסופי, פחות או יותר. ככה נוצר מצב שיוצאות המון, המון סדרות קומדיה בכל שנה, ומנעד הסגנונות שלהן רחב בהתאם. באותה שנה משודרות בארצות הברית סיטקום פוליטי-סאטירי כמו "ויפ", סיטקום סתום ומיושן כמו "תכנית אבא", קומדיה מהורהרת ואקספרימנטלית כמו "אטלנטה", קומדיה רומנטית-מוזיקלית-פמיניסטית כמו "האקסית המטורפת" וסיטקום סתם סבבה וחמוד ובסדר כזה, שאפשר להעביר איתו את הזמן כמו "סופרסטור".
בישראל, לעומת זאת, אפשר לספור על שתי ידיים את כל הקומדיות שיצאו בשנה אחת, בכל הערוצים, הרשתות והפלטפורמות ביחד. ההיצע דליל יותר, וחברות ההפקה העדיפו אחד משני הימורים - קומדיה קלאסית שתפנה לקהל הרחב, כמו "סברי מרנן" ו"שנות השמונים", או קומדיה מתוחכמת, מהורהרת ו"גבוהה" יותר כמו "אורי ואלה", "האחיות המוצלחות שלי" או "רון" - כזו שהמבקרים ישתפכו עליה ותל אביבים יעופו עליה, אבל אבא שלי, לצורך העניין, פחות יבין מה מצחיק בה. עד עכשיו, לא נשאר הרבה מקום לסדרות שנמצאות באמצע המושלם הזה שבין הומור אולד סקולי ודמויות שאנשים בכל הגילים והרקעים יתחברו אליהן, לסדרות מפוצצות במודעות חברתית ומסרים קצת יותר חתרניים מ"איזה מעצבנת אשתי". ואז הגיעה "קופה ראשית".
יוצרי "קופה ראשית" לקחו סיטקומים מבוססי מקום עבודה קטן ומעפן כמו "המשרד" ו"מחלקת גנים ונוף" (שירה שטיינבוך = לזלי נופ), הכניסו לשם קצת מהתחכום של "קומיוניטי" ו"רוק 30" (ראמזי = קנת' הישראלי) וערבבו הכול עם המון, המון ישראליוּת. זה הוביל אותם לנוסחה המושלמת, שטובים ורבים לפניהם ניסו להגיע אליה ונכשלו: איזון מושלם של לב וציניות, טמטום ותחכום, סחיות וחתרנות. בדיחות על דפדקים והחזרת תחתונים לצד ביקורת על יחס המשטרה לחברה האתיופית באותה נשימה. בקיצור, סדרה שאני יכול לראות עם אבא שלי ושנינו נהנה באותה מידה.
זו, אגב, עוד סיבה להתמכרות של הישראלים לסדרה. כי כבר המון זמן שלא הייתה בארץ מדורת שבט שאיננה תכנית ריאליטי או מהדורת חדשות. מה היתה התכנית המתוסרטת האחרונה שפלח גדול באוכלוסיה מדבר עליה, שכולם מתכנסים סביבה פעם בשבוע ומצפים לפרק החדש שלה? כמה כאלה היו עקביות כמו "קופה ראשית"? ואם כבר הרגלי צפייה, היא גם הצליחה לייבא לארץ את המסורת המאוד אמריקאית של פרקי ספיישל לחגים - רעיון שנכשל בארץ שוב ושוב (למעט, נאמר, ב"ארץ נהדרת") בגלל הקושי של היוצרים לשלוט בתאריכי השידור של הסדרות. והנה, השנה קיבלנו מ"קופה ראשית" פרק ספיישל לפסח שאשכרה שודר בפסח. והוא נראה ונשמע כמו פרק חגיגי, רק שבמקום אלמנטים של כריסמס היו בו רפרנסים ליציאת מצרים ואת ראמזי מזמר "איך יודעים שבא אביב". הסטנדרט - אמריקה, אבל הביצוע הכי ישראלי שיש.
וכל זה גם קרה ל"קופה ראשית" בדיוק בזמן, כי העונה השנייה של הסדרה סימנה גם שיפור משמעותי באיכות שלה. המגרעות בעונה הראשונה היו מינוריות, ונבעו בעיקר מבחירות סגנוניות - תאורה חשוכה וכחלחלה, קצב איטי שמתבסס על הרבה שתיקות ומבוכה ומבנה שנותן תחושה של מערכונים נפרדים שאין ביניהם הרבה קשר. העונה החדשה לעומת זאת אחידה יותר ומגובשת יותר; הצילומים בה צבעוניים, הקצב שלה מהיר וזורם, ולאורך כל העונה משובצים גאגים חוזרים ומתמשכים, שנותנים תחושה כאילו הכל באמת מתרחש באותו העולם, תחושה של בית. וכמו שב"המפץ הגדול" המעלית תמיד מקולקלת וב"חברים" תמיד יושבים באותו בית קפה, ב"קופה ראשית" יש תמיד אישה שכל מה שהיא אומרת זה "גועל נפש". לא צריך יותר.
חשוב גם להודות ש"קופה ראשית" היא לא סדרה מושלמת, היא לא בדיוק עונה להגדרה של יצירת מופת טלוויזיונית, ואני אפילו בספק אם ינתחו בעתיד את משמעותיה העמוקות בחוג לקולנוע (וגם אין צורך בזה, כי חברי הקבוצה של הסדרה עושים את זה ברגעים אלו). אבל היא כן חשובה. היא פרצה גבולות והרחיבה את המנעד שהיה ליוצרים שרצו לעשות סדרות קומדיה כחול-לבן, וחשבו שיש רק סוג אחד של קומדיה שיכול להצליח פה. היא הוכיחה שלא חייבים קונספט מופרך ומפתה כמו "שחקנית מובטלת בת 30 מעמידה פנים שהיא תיכוניסטית" או "אופה עני מבת-ים מתאהב בדוגמנית הכי מפורסמת במדינה". כל מה שצריך זה כותבים מוכשרים שלומדים מהר מטעויות, שחקנים גדולים שיהפכו את התסריט ממצחיק על הנייר למבריק לצפייה, וסופרמרקט נידח אחד ביבנה.