אין תפקידים קטנים, יש שחקנים שלא יודעים לנצל הזדמנויות. "ואני מנצל הזדמנויות, מאז ומתמיד", מספר השחקן והקומיקאי שלומי קוריאט בריאיון ל-mako על התפקיד החדש שלו בסדרה "איסט סייד", שמשודרת בכאן 11. שם, קוריאט מגלם סוכן שב"כ המיודד עם מומי, הגיבור המחוספס בגילומו של יהודה לוי.
כפי שניתן להסיק משמה, "איסט סייד" מתרחשת במזרח ירושלים; מומי הנדל"ניסט מנסה לתווך שם עסקה שיכולה לסדר אותו ואת בתו - שנמצאת על הרצף האוטיסטי - לכל החיים. אבל זה לא קל בהתחשב בעובדה שלתוך העסקה הזאת מתנקזות שלוש דתות שרבות כבר אלפי שנים: הכנסייה הנוצרית, תושבי העיר הפלסטינים והאוכלוסייה היהודית, שמנסה לייהד את העיר דרך הארנק.
זאת סדרה שיכולה בקלות להיות מתויגת כ"שמאלנית" בתקופה בה הכל פוליטי: פיגועים, רפורמה משפטית, הפגנות ענק. איפה אתה בכל זה?
"אני לא מערב את הדעות האישיות שלי בשום דבר. אני לא חושב שאת הציבור מעניין מה שלומי קוריאט חושב. ברמת הסדרה, כן, התעסקות במזרח ירושלים מובילה אותך להתעסקות פוליטית. אבל אני לא נופל למקומות של לדבר על פוליטיקה".
ובאשר לגודל התפקיד שלו - קוריאט מגיח בסדרה לראשונה רק בפרק הרביעי, לסצנה אחת. אבל הוא לא רואה בזה דבר רע: "גם אם זה לא תפקיד ראשי, אין סיבה שלא אעשה אותו", מבהיר השחקן. "הוא מספיק מעניין ומאתגר – ואני אף פעם לא שיחקתי סוכן שב"כ".
מצד שני, עבריין היית רק פעם אחת.
"רק פעם אחת, וזה נדבק לי שנים!"
היו ניסיונות לעשות איחוד של שלישיית פרוזאק. זה לא צלח
קוריאט מדבר, כמובן, על אחד התפקידים הזכורים ביותר שלו, כזה שהגדיר את מי שהוא כשחקן בתעשייה הישראלית: אבי הטחול ב"הבורר", בנו של המאפיונר הגדול ברוך אסולין. "הבורר" הייתה עוף מוזר בטלוויזיה המקומית - דרמת פשע שניסתה לעשות "הסופרנוס" פינת גבעת שמואל, והייתה למעשה אחת הסדרות הכי מצחיקות על המסך. קוריאט, שחקן דרמטי בהכשרתו שהתגלגל לעולמות הסטנדאפ והמערכונים דרך שלישיית "פרוזאק", היה ליהוק מושלם. "התייחסתי לזה כמו לדרמת פשע אמיתית, ואיכשהו יצא שלא משנה מה שהוצאתי מהפה, אנשים צחקו", הוא מודה. "יש משהו בטייפקאסט שלי שמוביל אותי לכל מיני דמויות מהסוג הזה. הרבה פעמים אני מקבל את הקשוח, את הבאד גאי".
כשמדברים עם קוריאט, קשה להבין למה זו הדמות שמשתדכת אליו לעיתים כל כך קרובות: הוא אדם חביב, רגוע, נשוי ואב לשלושה, יושב איתך בסניף של ארקפה. הדבר היחיד שיכול היה לגרום לי להיזכר באבי הטחול במהלך הריאיון שלנו הוא המבט המשתהה של המלצר שניגש אלינו, והבין שיושב מולי אחד הסטנדאפיסטים הכי עסוקים בישראל.
מצד שני, כשמסתכלים על הילדות של קוריאט, אפשר לראות בה ניצנים לאותו באד גאי שהוא גילם על המסך. "הייתי ילד שובב פלוס", הוא מספר. "הייתי מסתובב עם חבר'ה בשכונה, מחפש שייכות. חיפשתי לבוא לידי ביטוי. בגיל 13 או 14 אמא שלי שלחה אותי לתיאטרון העירוני ביבנה כדי להתרחק מהרחוב, ופתאום מצאתי שיש לי יכולת לבוא לידי ביטוי בדרך לא אלימה. שם מצאתי את החיבור שלי למקצוע הזה, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. ומאז זה מרדף אחרי החלום הזה".
לא קל להגיע לתלמה ילין מיבנה. גם לא קל להמשיך לתחזק את החלום להופיע אחרי שלוש שנים בצנחנים ובפיקוד העורף. אבל לטענת קוריאט, "מהקשיים נוצרים שחקנים מאוד טובים. דווקא מצלקות על הגוף יש לך, כשחקן, חומר אנושי גדול מאוד".
ואיך נראות הצלקות שלך?
"בוא נתחיל מאיפה שגדלתי. זאת שכונה במצב סוציו-אקונומי לא מזהיר, הבדלי מעמדות מאוד ברורים בעיר. אתה לא מרגיש שווה בין שווים. ואז אתה מגיע לתלמה ילין והכאפה גדולה יותר ממה שאתה חושב; אתה מגיע למקום שהוא 'הפלצנות התל אביבית', פתאום אתה בכלל לא שייך לסיטואציה, נלחם על המקום שלך. זה ממש להילחם, כי אם אתה לא טוב אתה מנופה מבית הספר".
שנים אחר כך – אחרי התיכון, אחרי הצבא, וכשכבר סיים ללמוד בבית צבי – חבר קוריאט ליובל סמו ואופיר לובל ויחד הם יצרו את שלישיית פרוזאק. "הייתי בטוח שנישאר לעד, כמו 'מה קשור'", הוא מודה.
מה יש אצלם שלא היה אצלכם?
"חברות יותר בסיסית. הם חברים מהילדות. אנחנו התחברנו מהמקצוע, לא הכרנו לפני כן. אנחנו חברים ואוהבים אחד את השני, אבל זה שונה. זה לא כמו לגדול ולהכיר את הבפנוכו של הבפנוכו שלך. כשהיינו בטור בארצות הברית החלטנו שנתפרק כשנחזור לארץ".
מה פירק אתכם?
"מיצוי כללי. הגענו לשלב שבו הבנו שהדברים לא עובדים יותר ושאנחנו לא רואים יותר עין בעין. אין פיצוץ, חלילה, אנחנו חברים ואנחנו מדברים, אבל מבחינה מקצועית הרגשנו שההומור שלנו קצת מיצה את עצמו. לא יודע לומר אם אני מתגעגע לעשות פרוזאק. היו ניסיונות לעשות איחוד, וזה לא צלח".
הגדולה שלי הייתה בת חצי שנה כשצילמנו את העונה הראשונה. היום היא בת 17
אחרי הפרידה קוריאט המשיך לשחק, וכמובן, דמותו של אבי הטחול נכנסה לחייו. אבל מים רבים זרמו מאז, ולדבריו - קרוב לשני עשורים מאז בכורת "הבורר" - הוא כבר נמצא במקום אחר. "עברו 16 שנה מאז. הגדולה שלי הייתה בת חצי שנה כשצילמנו את העונה הראשונה, היום היא בת 17. לפני שלושה שבועות היה לנו מפגש עם חברים ומישהו הזכיר את השם 'אבי הטחול'. הקטנה שלי שאלה מי זה, והחבר אמר לה 'זה אבא שלך'. היא אמרה 'לא נכון, קוראים לו שלומי'".
אתה רוצה לתפוס את רשף לוי, יוצר הסדרה, ולומר לו "תראה מה עשית לי"?
"חס וחלילה. לרשף אני זוקף את ההתפוצצות שלי".
אבל מעצבן אותך שאבי הטחול לא משתחרר ממך.
"התעצבנתי מהעובדה שהתעשייה הקטנה והטייפקאסטית שלנו פחות אוהבת לחשוב מחוץ לקופסה. הייתה תקופה שעשיתי דמות אחת של עבריין, אבל אנשים היו בטוחים שעשיתי עשרות תפקידים כאלה. אחרי 'הבורר' היה לי נורא קשה למצוא תפקידים, כי אנשים אמרו 'לא, הוא מזוהה מדי עם זה', ולכן עשיתי כל מיני דברים שלא רציתי לעשות".
כמו מה?
"'רוקדים עם כוכבים'. לא רציתי לעשות את זה".
אתה מתחרט?
"לא מתחרט, חס וחלילה. בדיעבד, הייתה לי חוויה מדהימה, אבל כשהגיעה הפניה אמרתי שאני לא רוצה. כמו כל שחקן, רציתי דרמה. לא רציתי ריאליטי. אבל הייתי צריך לעשות את זה כדי להראות עוד פן, כדי לחשוף עוד גוונים שלי. להראות שאני לא האיש הזה. ולשמחתי הרבה, מאז אבי הטחול שברתי את תקרת הזכוכית של עצמי, ועשיתי לא מעט תפקידים. עשיתי כל כך הרבה דברים מאז, בין אם בקולנוע ובין אם בתיאטרון, כדי לא להתקטלג בטייפקאסט של העבריין. משגע אותי שכל ריאיון בסוף חוזר לאבי הטחול".
"אחרי 'הבורר' היה לי נורא קשה למצוא תפקידים. אנשים אמרו 'לא, הוא מזוהה מדי עם זה', ולכן עשיתי כל מיני דברים שלא רציתי לעשות"
אבל קוריאט כבר מזמן לא מזוהה רק עם אבי הטחול. בשנים האחרונות הוא מגלם דמות שתפסה תאוצה: מורדי הספר מהסיטקום "שנות ה-80" של משפחת אסייג – ובראשה שלום. מורדי הוא הומו סטריאוטיפי, עם פה גדול, רולים בשיער וידיים שמדברות יחד איתו. רק בעונה השישית של הסדרה הוא יוצא מהארון.
מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת לגביו?
"התגובה של העיתונאי ערן סויסה הייתה אחת התגובות המרגשות. כשמורדי סוף סוף יוצא מהארון הוא מסולק מהבית בבושת פנים, ואבא שלו עושה עליו קריעה. בסוף הפרק הם מתפייסים. אני זוכר תגובה של סויסה, ששלח לי הודעה ואמר שזה שלח אותו שנים אחורה, ושטוב שזה קורה דווקא בסדרה כזאת. זה נתן לי רוח גבית".
שמעת תגובות ביקורתיות יותר על הסטריאוטיפיות, על תנועות הידיים?
"מהקהל, מהרחוב? תמיד יהיו מקטרגים, בוא. אתה לא יכול לעשות משהו 100 מתוך 100".
מני אסייג, אחיו של שלום ואחד מיוצרי הסדרה, אוהב להציג את ההצלחה שלה כאצבע בעין לישראל הראשונה. הוכחה שישראל השנייה מחזיקה אותה על הכתפיים. אתה חושב במונחים כאלה?
"אני לא חושב במונחים של ישראל הראשונה וישראל השנייה. זה לא שאין ישראל ראשונה ושנייה, בסדר? אבל לא בקיצוניות שהייתה פעם. יש מקומות שבהם עדיין מרגישים את ההבדלים האלה. אני אישית שמח להגיד על עצמי שאני לא שם, לא חווה את הקיפוח. אני מניח שזה קיים. אם תסתובב בפריפריות, יהיו מי שיגידו שזה עדיין קיים, ובצדק, כי זה קיים. במקום שבו אני נמצא היום אני פחות מרגיש את זה".
אתה שיחקת בזמנו את הבן של איבגי. הופתעת כששמעת על ההאשמות נגדו?
"כן".
רשף לוי פחות הופתע, וסיפר ששמע על כך בזמן אמת מנשים שעבדו בהפקה.
"אני לא יודע, לרשף יצא לעבוד איתו יותר ממני. פגשתי את איבגי לראשונה על הסט של 'הבורר'. אני מוכרח להגיד לך, בהן צדק, אין איזה משהו נסתר מאחורי הדברים האלה: באמת, אני לא ראיתי. אני לא אומר שלא היו דברים, כי קרו דברים, הבנאדם נשפט וקיבל את עונשו. אבל אני אישית לא חוויתי משהו שמרמז על זה. שמעתי דברים".
מה זה "שמעתי"?
"היו שמועות. אבל לא ראיתי אף פעם, אז לא יכולתי להגיד אם זאת רק שמועה מטומטמת או אם יש אמת בדברים האלה".
אז אם שמעת שמועות, איך היית מופתע כשעלו ההאשמות?
"שמעתי שמועות, אבל בתעשייה שלנו יש כל כך הרבה הייטרים, אתה לא יודע אם מישהו סתם רוצה לעשות רע לבנאדם אחר או שיש אמת בדברים, אז בחרתי לא לשפוט. אני מאמין בלתת הזדמנות שנייה, בטח לבנאדם ששילם את חובו. העונש הגדול יותר הוא לא הישיבה בכלא, אלא המשפט הציבורי שהוא עבר, שזה בעצם די מחסל קריירות. לכל בנאדם מגיעה הזדמנות שנייה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאדם נתפס בקלקלתו, וצריך לשלם את המחיר של מה שהוא עשה. אבל באותה נשימה, הייתי רוצה לחשוב שאנחנו אנשים טובים מיסודנו".
לפעמים אתה בא מהבית לא בשיא שלך, ואתה צריך לעלות לבמה ולזייף
לא מובן מאליו להתפרנס כבדרן ושחקן בתעשיית הבידור הישראלית במשך למעלה מ-20 שנה. "אני תמיד אומר שאשמח להיות בפנסיה בגיל 55, אבל זה לא יקרה", הוא צוחק. "אנחנו כשחקנים חיים במציאות אחרת. זה מרדף בלתי פוסק. וכן, באמת יש בי אהבה למקצוע הזה. המרדף, הריגוש, ההתעסקות עם חומרים חדשים. אני מאחל לעצמי להמשיך לעשות את מה שאני עושה ולבחור את הדברים שאני עושה, לא להצטרך להיות במרדף רק כדי להתקיים בתודעה. לא בא לי להיות מהשחקנים האלה שרודפים אחרי עבודה וצריכים בגיל 70 להיטרטר בוואנים ולבוא בשביל פירורים".
יש משהו שהשתתפת בו והיום, בדיעבד, אתה יכול להגיד "מה זה השטויות האלה"?
"ווא ווא. אני יכול להגיד לך שעשיתי סרט, לא אגיד שמות, שבסוף, כשראיתי את התוצאה הסופית, ישבתי ואמרתי, 'אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, שאסרב לזה? אי אפשר לקבל את ההזדמנות להגיד לזה לא?'. יש בקריירה הרבה נקודות כאלה. יש דברים שאתה עושה בקריירה שהם לגמרי בשביל הצ'ק, כי לפעמים אין לך ברירה. זה גם הכסף, אבל זה גם בגלל שאנחנו מדינה מאוד קטנה ואתה צריך לרדוף אחרי תפקידים".
היום, יש לך את הפריבילגיה להפסיק לרדוף אחרי תפקידים?
"היום, ברוך השם, יותר טוב. יש לי את היכולת לבחור ולמיין פרויקטים שאני באמת רוצה לקחת בהם חלק. הופעות הסטנדאפ הן הלחם והחמאה שלי; הן הסיבה שבגללה אני יכול לבחור פרויקטים ולא לעשות כל דבר, כי זה ביטחון כלכלי שבזכותו אתה יודע שיש על מה ליפול".
"שמעתי שמועות על משה איבגי, אבל בתעשייה שלנו יש כל כך הרבה הייטרים, אתה לא יודע אם מישהו סתם רוצה לעשות רע לבנאדם אחר. אז בחרתי לא לשפוט. אני מאמין בלתת הזדמנות שנייה, בטח לבנאדם ששילם את חובו"
לפעמים אתה עולה לבמה ואומר "יש מצב שהפעם הם לא יצחקו"?
"בכל הופעה יש את הרגע שבו אתה אומר 'איך יעבור המופע הזה'. אבל זה הריגוש שבמקצוע הזה. אין משהו יותר מורכב ואקסטרים מלעמוד חשוף לבד על הבמה מול 400, 500, 600 איש, ולנסות להצחיק אותם".
יצא לך לעמוד מול 600 איש שלא צחקו?
"בתחילת הדרך כן, היו הרבה נפילות. אבל זה חלק מהלמידה".
אתה יכול לספר לי על פעם אחת שעמדת על במה ואמרת "אלוהים ישמור, מה אני עושה"?
"פעם הגעתי להופיע במרכז קליטה שהאנשים שחיו בו בגדול ירדו הרגע מהמטוס. אני עולה לבמה, באתי ל-25 דקות, והרגשתי שאני שם נצח. אנשים בהו בי. אתה קמל על הבמה. לפעמים זה קשור לקהל ולפעמים זה קשור אליך".
זכורה לי הופעה של סטנדאפיסט אחד שאמר בסוף הסט שלו "תודה רבה וערב טוב, אתם הייתם קהל מאוד בינוני".
"הקהל לא אשם. הוא בא לראות אותך, אתה מצחיק או לא מצחיק. נקודה. קהל משלם על כרטיס ובא לקבל משהו. אבל לפעמים אתה בא מהבית לא בשיא שלך, ואתה צריך לעלות לבמה ולזייף. פעם חזרתי מסיבוב הופעות בארה"ב בשיא ההצלחה, ועברתי התמוטטות נפשית. הגעתי למשרד של הסוכן שלי בזמנו, גיל, ואמרתי לו 'עצור הכל. לא עושה יותר כלום'".
מאיפה זה בא אליך?
"היה לי קושי להכיל. הרגשתי שאני עובר סוג של דיכאון. גיל אמר לי 'אני מבין שאתה צריך את החופש אבל יש כבר הופעות סגורות, אנחנו לא יכולים לבטל אותן'. מצאתי את עצמי הולך ומופיע כשאני בדיכאון קשה. אני נוסע באוטו בוכה, מנגב את הדמעות, עולה לבמה, מצחיק, יורד מהבמה, עולה לאוטו, בוכה בדרך חזרה הביתה".
ואנשים צחקו?
"אנשים צחקו".
מה הטיפ הכי חשוב שיש לך לתת לסטנדאפיסט צעיר?
"לא לוותר ולעבוד כל יום. אין דבר כזה לא לחדש ולרענן את עצמך. לא ללכת לישון בלי לכתוב בדיחה".