דניאל קורן מככב בסדרת הילדים הנפלאה "האחיין שלי בנץ", שמשודרת בכאן חינוכית. לבושתי, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אותו – ורק מאוחר יותר הבנתי שזה אני שפספס איש שהוא סוג של תופעה תרבותית. על המסך, קורן הוא יוני: התקף חרדה מהלך, מחנך שרוצה להיות למנהל בית ספר ונקלע לסיטואציה פנטסטית, הזויה וקורעת מצחוק. כשהוא משחק בתפקיד עצמו, הוא מוזיקאי מחונן וקומיקאי נפלא – דמיינו את לארי דיוויד על פסנתר. ב"האחיין שלי בנץ" הוא כל כך אמין בתפקיד יוני הנוירוטי, ולכן עד כדי כך מפתיע לגלות שהוא למעשה די היפי, כולל שיעורי מדיטציה בהנחייתו ותמונות של קדושים בודהיסטיים שתלויות על קירות דירתו התל-אביבית.

ההיפיות הזאת באה לידי ביטוי גם בהכרה בחשיבות השלווה הפנימית ובשילוב ביטויים כמו "גוד וייב" ו"גוד אנרג'י", אבל היא לא סותרת את העובדה שמדובר באדם מאוד משעשע – וההיפיות הזאת גם מסבירה למה הוא בחור כל כך חמוד, שרגע אחרי שמציע לאורח שלו כוס מים מתנדב לנגן על הפסנתר בביתו כמה תיבות מתוך "שיר נבואי קוסמי עליז". אין שום דבר חד משמעי באמנות שלו: מי שילך למופע של קורן לא בהכרח הולך לקונצרט קליל של איש ופסנתר, אבל גם לא למופע סטנדאפ. זה בעיקר נורא כיף, וגם מאוד מרשים.

"לא שמתי את עצמי בקופסה מאוד ברורה – 'אני מוזיקאי', 'אני קומיקאי'", הוא מספר, "אני כל רגע עושה משהו אחר". וכל זה מאפשר גמישות יחסית בקרב קהל היעד שלו: "בגלל שכל הזמן לא הייתי עקבי, יוצא שיש פשוט קבוצה של אנשים שתקבל כל מה שאני עושה. כל עוד זה לא רצח עם".

ומאיפה בא הצורך להצחיק?
"אני חושב שזה סוג של תקשורת עם העולם שנוח לי איתו. זה בא לי באופן טבעי, ואני מחבק את זה".

תמיד היית ככה?
"אני חושב. גם בכיתה ב', כשהייתי צריך להקריא את שיעורי הבית שלי מול כל הכיתה הייתי עושה את זה באופן פומפוזי ומצחיק. תמיד הייתה לי איזושהי סלידה מלקחת את הדברים ברצינות מדי, ויחד עם זאת אני מוצא הרבה חן ואמת בצחוק".

מה מצחיק אותך?
"החיים, בין היתר. מה שאמיתי וכנה מצחיק אותי. ו'המשרד'. מייקל סקוט מצחיק אותי".

דניאל קורן (צילום: כאן 11, צילום מסך)
דניאל קורן, מתוך "האחיין שלי בנץ" | צילום: כאן 11, צילום מסך

"האחיין שלי בנץ" החזירה אותי לארץ 

"אני גדלתי בראשון", מספר דניאל. "היה שם באולינג. היה שם לייזר טאג. אני לא יודע למה הפסיקו עם זה. זה הכי כיף. אתה נכנס לחלל ויש עשן ואתה כזה יורה בלייזר על חיילים שהם אנשים. אז שם גדלתי, בין הבאולינג ללייזר טאג. ואז התגייסתי ללהקה צבאית, מוזיקאי מצטיין, ומשם הפלגתי לבוסטון לכמה שנים, ללמוד מוזיקה".

איפה למדת?
"ברקלי", הוא אומר, כאילו העובדה שלמד מוזיקה באחד מבתי הספר למוזיקה הטובים בעולם היא משהו שאפשר לדפדף כבדרך אגב. ומשם לניו יורק, לעוד כמה שנים (15, ליתר דיוק – ז.א), ונראה לי ש'האחיין שלי בנץ' החזירה אותי רשמית לארץ".

אז אתה תושב חוזר לכל דבר ועניין.
"אני אפילו עוד לא תושב חוזר. שם אני כבר אזרח".

אחרי ששנינו מדברים קצת על ביורוקרטיה אמריקאית ועל החיבה המשותפת שלנו למחזות זמר של ברודווי, הוא מספר מה הייתה המטרה ששם לנגד עיניו בימים הראשונים שלו בתפוח הגדול. "המצאתי לעצמי איזו סיבה, מטרת על, למעבר לניו יורק, שהייתה אמורה למשוך אותי למקומות: ליצור מיוזיקל".

זאת השאלה האחרונה, אגב.
"
אבל בטח עכשיו התשובה לשאלה האחרונה תהיה אחרת".

אז כשעברת, המטרה הייתה לעשות ברודוויי.
"
זה כמו כשאתה מגיע למקום חדש ואתה ממציא לעצמך איזושהי שאיפה כדי שתהיה לך סיבה לקום בבוקר".

איך נראתה השגרה שלך בניו יורק? איך היית מציג את עצמך? "הלו מיי ניים איז דניאל, סורי פור דה אקסנט, אני – "
"זה תלוי מי עמד מולי. אם עמד מולי איש מעולם המוזיקה הייתי אומר שאני מפיק מוזיקלי, אם מישהו מעולם הטלוויזיה הייתי אומר 'יה, איי רייט טיוי שואוז'. זה מה שעשיתי – אני פיתחתי סדרות טלוויזיה".

 אילו סדרות פיתחת?
"
סדרות בכיכובי. פיתחתי סדרות לקומדי סנטרל, לסטארז. לאחרונה גם להולו, מכרתי סדרה שעבדתי עליה. שם אתה מוכר סדרה ומתחיל לפתח אותה".

ומתפרנס מהפיתוח.
"בדיוק. אתה רוצה שזה יעבור מתהליך הפיתוח לתהליך הביצוע, אבל אתה מתפרנס גם מהפיתוח".

ואתה יכול לעבוד עכשיו שנה שנתיים על פיתוח של סדרה שלא תקרה?
"בדיוק".

בין סדרות שפיתח שם ולסרטונים שצילם ונהיו ויראליים אצלנו, בארץ המולדת, קורן עדיין עסק במוזיקה. באלבומים פרי עטו ובהופעה שלו, "The Most Important Thing". ובנוסף, גם בסדרות ילדים כמו "Fizzy's Lunch Lab", שהייתה מועמדת לכמה וכמה פרסי אמי, ובאחת הסדרות המצליחות ביותר אי פעם: "רחוב סומסום". אלמו, לטענתו של דניאל, היה מדהים.

מי הדיווה הכי גדולה על הסט של "רחוב סומסום"?
"אני".

בסוף חזרת לארץ. למה?
" מצד אחד, מיצוי מניו יורק. מצד שני, פתאום הקורונה הפכה את הארץ להרבה יותר נוחה. להיות רחוק מהמשפחה ומקופת חולים יכול להיות מלחיץ. ו'האחיין שלי בנץ'".

אורי ורד היה כמו הפסיכולוגית שלי, זו אהבת אמת 

ואז הגיע בנץ. דובר כאן לא מעט על הייחודיות של הסדרה המקסימה הזאת בנוף, אבל על דמותו של יוני רובין לא דיברנו מספיק, וחבל, כי הוא נושא על כתפיו את הסדרה המטופשת הזאת – לפעמים כאיש השפוי היחיד בעולם צבעוני, מטופש ומשעשע, ולפעמים כקפצון אדיר של פאניקה. דניאל הגיע אליו כמעט במקרה.

"צילמתי סדרה אחרת, 'מצולמים'", הוא מספר, "והסוכן שלי הגיע להגיד שלום עם עוד אנשים על הסט, והוא העלה סטורי. הסטורי הזה הגיע למעורבים ולמפיקים של 'בנץ', והם אמרו 'אה, דניאל בארץ, אולי הוא יתאים להיות יוני'. ככה שמה שנקרא, כל הכוכבים התחברו. ואז, כמובן, הם קראו לי לאודישן, והייתי על הפנים. סתם. משם זה התקדם".

דניאל קורן (צילום: כאן 11, צילום מסך)
דניאל קורן, מתוך "האחיין שלי בנץ" | צילום: כאן 11, צילום מסך

"זאת הפעם הראשונה ששיחקתי בסדר גודל כזה, ופתאום ראיתי שאני מאוד נהנה לשחק דברים שאחרים כתבו. לא עשיתי את זה עד עכשיו בסדר גודל כזה. פתאום ללמוד טקסטים ולהבין דמות ולהיכנס לדמות... כל הדבר הזה היה גילוי מחדש, ומאז אני ממשיך את המסע הזה. אני עכשיו גם שחקן. חוץ מזה, נחשפתי לעולם חדש שנקרא 'עולם הצעירים', שחשבתי עד עכשיו שאני חלק ממנו".

תספר לי קצת על יוני. איפה מצאת אותו?
"יש בי מן הנוירוטיות. לא הייתי יכול לשחק את יוני אם לא היה בי את הפוטנציאל הזה, וכן, יכולתי לשלוף את זה, את הנוירוטיות, החרדתיות, התזזיתיות. אלה צדדים בי שאני גם מאוד אוהב, ויכול לשלוף כשצריך. למזלי, אני גם יכול לשלוף שקט, ואהבה, וסבלנות, שצריך גם. אז יש מנעד".

ומול דניאל עומד איתן שחקן חדש, מוכר וצעיר. חלק (בעיקר 50 אלף עוקביו) מכירים ומוקירים, וחלק (בעיקר כותב שורות אלה) רק עכשיו שמעו עליו: אורי ורד, בתפקיד בנציפר, בנו של השטן, שנשלף ממלכת השאול על ידי אביו כדי לעבור בגרויות.

אני רוצה לשמוע קצת על העבודה עם אורי.
"תראה, העבודה התחילה עוד לפני שנפגשנו. פעם אחת נפגשנו בים, ופתאום בא אליי צוציק ואמר 'דניאל! דניאל קורן!' ועושה איתי סטורי. חודש אחר כך, אנחנו באודישן ל'בנץ'. וזה היה קליק מיידי. אנחנו חברים. יש בינינו אהבת אמת כזאת. היינו מאוד כנים אחד עם השני כל הזמן. הוא היה כמו הפסיכולוגית שלי מהסט. והוא עדיין בנאדם שכל כך כיף להיות איתו. אני מאוד רוצה לעשות איתו סרטון, והוא לא רוצה".

 

מתוך "האחיין שלי בנץ" - לשימוש tvbee בלבד (צילום: באדיבות כאן חינוכית,  יח"צ)
דניאל קורן ואורי ורד, מתוך "האחיין שלי בנץ" | צילום: באדיבות כאן חינוכית, יח"צ

אתה רוצה להעביר לאורי מסר פומבי?
"
אני חושב שאולי הוא מרגיש שהוא בליגה אחרת ממני, ואני יכול להבין את זה, אז הוא לא רוצה לרדת לליגה שלי וליצור איתי סרטון. הייתי רוצה שייתן לי צ'אנס".

איך הייתה האווירה על הסט?
"
זאת הייתה קבוצה מהחלומות. ברגע שהשחקנים נכנסו לדמויות, דן (מסר, במאי הסדרה – ז.א) נתן להם דרור – שזה מצחיק כי ליוצר הסדרה קוראים דרור ויידמן – לעצב את הדמות בעצמם וממש לחזק את הדברים שהם עושים טוב. דרור יצר עולם שמלא בדמויות צבעוניות ומגובשות. ברור מהי כל דמות, והיא מאוד ספציפית ומצחיקה. איכשהו יחד זה יוצר לגו מושלם, וסיפורים שלוחצים על הנקודות של כל אחת מהדמויות האלה. היו הרבה אלתורים. בגלל שהם עשו על הסט עבודה כל כך טובה ביצירת הדמויות האלה, ברגע שנכנסנו אליהן אמרו לנו 'גו פור איט, אתה הדמות, לא צריך להכריח אותך לומר משהו כזה או אחר', העיקר שיש את הסאבטקסט".

מה היית רוצה לומר ליוני, אם היית פוגש אותו?
"וואו, שיירגע. אני לפעמים מסתכל על זה ואומר 'וואו, אולי הוא קצת לחוץ מדי?'. הוא טיפה צריך להירגע. יש בו ילדותיות ותום שהם מקסימים, וחוסר הרוגע קצת קשה".

אחרי שאנחנו משוחחים לרגע על הריאליזם בסדרת תיכון שמכוונת לילדים, ולכן נטולת כל אזכור ישיר לסקס או חרמנות כלשהי, דניאל מתעקש: "אני חושב שיוני מביא הרבה סקס. אני רוצה שזה יהיה כתוב. "יוני מביא הרבה סקס". סקס אפיל. סקס, נקודה, אפיל".

הרגשת שבאיזשהו מקום הנמכת רמה בגלל שזאת סדרת ילדים?
"ברור שלא. גם פיקסאר זה סרטי ילדים, ואלה הסרטים הכי טובים. אני ילד. מסרים שיש בהם טוהר ויש בהם טוב מרגשים אותי יותר ממסרים שיש בהם עשן של סיגריות. לי זה הרבה יותר עושה את זה. אני אוהב מחזות זמר. זה מרגיש כאילו הגעתי הביתה, מבחינתי. זה מצחיק, זה חכם. זה לילדים כי כולם יכולים להבין את זה. גם ילדים וגם מבוגרים".

נראה שקורן פורח בדיוק שם: על התפר שבין מה שילדותי וקסום למה שבוגר ועמוק. מספיק מבט אחד בסרטונים שלו כדי להבין כמה כישרון יש שם, גם ברמה הטכנית וגם במסוגלות לדמיין את הדברים הפרועים ביותר שיכולים להעסיק אותו, יהיה זה שיר הלל לטחינה או דיון בהשלכות הכלכליות והפילוסופיות שבסיטואציה הפשוטה שבה חבר מזמין אותך לקפה. אבל גם יש שם רוח שטות שאי אפשר לטעות בה – וכשהיא מובאת בצורה כל כך משוכללת, קשה שלא להריע לה.

מה החלום?
"תראה, אני מפחד שזה יישמע לך היפי. מותר להגיד דברים היפיים?".

כן, אבל בהצגת תו ירוק.
"החלום הוא שיהיה לי חופש מנטלי, חופש מלחץ, חופש מחרדות ובכל דבר שאני עושה להדביק אחרים בחופש הזה".