"שנות הירח" משובצת בשיריו של אביב גפן, ובחלק מהמקרים גם מסופר לצופים הסיפור שמאחוריהם. אבל שמונת הפרקים של הסדרה האוטוביוגרפית על שנותיו הראשונות של גפן ככוכב הרוק הגדול של הניינטיז הזכירו לי דווקא שיר של יהודית רביץ – "וידוי". "כן, היה זה לא טוב", היא שרה, במילותיו של אלכסנדר פן. "היה רע לתפארת". וזאת הייתה "שנות הירח".
"שנות הירח" הייתה רעה לתפארת. היא לא הייתה עוד סדרה גרועה – היא הייתה כשלון מרהיב ומרתק, מהסוג שיכול להתרחש רק בכוונה אמנותית כנה וטהורה. רק אמן טוטאלי כמו גפן יכול להתכוון לכל פסיק ואות בתסריט המחפיר שלו ולהתרסק איתו לפנתיאון הסדרות הגרועות בתולדות המדינה. האם מדובר בגרועה מכולן? לא יודע. לא ראיתי את כל הסדרות הישראליות שיצאו אי פעם. אבל ממה שראיתי, לא הייתה גרועה כמו "שנות הירח", וזה היה מהמם.
יש משהו מסוכן בצפייה בתאונות דרכים. אתה מעכב את התנועה – אנשים נוסעים מאחוריך, אדוני, והאיש שהתנגש ברמזור ממש לא מעוניין שתבהה בו בשעה שמד"א מפנים את אשתו. אבל כשתאונת הדרכים הזאת משודרת בטלוויזיה אף אחד לא נפגע (מלבד המוניטין של נח אנגלהרד); ומותר ואף רצוי להמשיך להסתכל עוד ועוד.
זה לא ש"שנות הירח" לא קלעה לטעמם של חלק מהמבקרים וחלק ניכר מהקהל – היא פשוט באמת הייתה אובייקטיבית איומה ונוראה. זה מתחיל, כמובן, מהתסריט. קל להיטפל לדיאלוגים (טוויטר הישראלי התמלא בממים שחגגו את הריב של אביב ואילנה ברקוביץ' על אואזיס ובלר, אנחנו עדיין מתאוששים מ"אביב, תעביר את הבוף") אבל הבעיה העיקרית היא דווקא הסיפור עצמו. כלומר, היעדרו. אביב מתחיל את הסדרה ככלומניק שסופרים אותו רק בגלל שהוא הבן של יונתן גפן, ובמחי פרק נהיה למגה-סטאר עם גרופיות שנופלות לרגליו וזמרי ענק שמתחננים שיכתוב להם שיר. איך זה קרה? אין הסבר. מה יש? קריינות.
קשה לכתוב על הקריינות ב"שנות הירח" בלי להשתמש באמוג'י מאוהב, אבל אנסה. המליצה הפואטית שגפן השתמש בה כדי לכתוב את הקריינות שמלווה את הסדרה שלו גרמה לכל העסק להיראות כמו קומדיה לא מכוונת. בפרק הראשון הוא מכריז ש"מרכז העולם היה נתניה, אבל למי היה כסף להגיע לשם" (כמובן שאף לא סצנה אחת מהסדרה מתרחשת בנתניה) ומאותו הרגע הסדרה מלאה להתפקע בהכרזות מגוחכות בממדים אפיים ובקולו המכני של גפן.
השיא מגיע ממש בקריינות הסיום של העונה, בה גפן מתאר את עצמו כ"הכדור הרביעי שירה יגאל עמיר". אבל הבעיה האמיתית אינה בניסוח, אלא בעובדה שהקטעים האלה תופסים את המקום שבו הייתה אמורה להיות דרמה, את החלק בסדרה שבו דבר מוביל לדבר. המוניטין של אביב כתמלילן מתחיל לנסוק? אירוע שמוזכר בשורת קריינות אחת ומדופדף הלאה, עד שאנחנו מגלים שהוא כתב לנורית גלרון את אחד הלהיטים הגדולים שלה. ההורים של אביב נפרדים? קרה, מתישהו, איפשהו. אביב בוגד באילנה עם איגי וקסמן? כן, ואף אחד לא מדבר על זה עד סוף העונה. אין סיפור – יש אנקדוטות. וקריינות!
אבל הבעיה החשובה הזאת לא עניינה אף אחד, פשוט בגלל שכל שאר המרכיבים שהחזיקו את "שנות הירח" נעשו בצורה כל כך מגושמת שכל צופה יכל למצוא משהו אחר להתאבסס על כמה שהוא מביך. המשחק, למשל. ב"שנות הירח" היו שחקנים שהצליחו להינצל ממערבולת המבוכה שגפן כתב להם: צחי גראד, אייל שכטר, הבחור שמשחק את הסדרן שבא להטריל את אביב כשהוא עושה אמבטיה במלון בערד. ומצד שני, היה שחקן אחד שבמו ידיו לקח סדרה גרועה והפך אותה לאסון של ממש: נח אנגלהרד.
בריאיון ל"הארץ" אנגלהרד הבהיר שלא למד משחק (ושממילא לא מדובר באמנות נעלה בעיניו): "אם יקטלו אותי, אז אני אגיד, 'אמרתי לכם, אני לא שחקן, מה אתם רוצים?'", אמר, ולא הבין אפילו כמה הוא דייק. אנגלהרד משחק כמו מי שלא באמת רוצה להיות שם. יש כאלה שנשבעים שיש לו נוכחות מחשמלת של כוכב, ועליי להודות – אני לא רואה את זה. הוא לא מתנהג כמו ילד שרק רוצה שאבא שלו יאהב אותו, הוא לא משדר את הכריזמה של כוכב רוק ולא את שיכרון הכוח של נער צעיר שלומד בהדרגתיות מגלומניה מהי. הוא עייף, הוא מלאכותי ולאורך כל הדרך מתנהג כאילו בא להחתים כרטיס. הבעיה התחילה כשהוא ניסה להתחיל לשחק – הפרצופים שהוא עשה כשצעק "אנחנו דור מזוין" ירדפו אותי בסיוטים עוד הרבה זמן, ולא נראה לי שזאת הייתה הכוונה. גילי איצקוביץ' (בתפקיד אילנה) שחקנית טובה, את זה ידענו כבר בשנה שעברה עם "מותק בול באמצע" בכיכובה. אבל כשהיא מול אנגלהרד, אלמנט ההשוואה הופך אותה למינימום מריל סטריפ.
אחת הסצנות הגרועות ביותר בשפה העברית
היה משהו משכר בקטסטרופליות של "שנות הירח". כי זה לא היה רק המשחק והתסריט, לא רק אנגלהרד, לא רק הניימדרופינג האובססיבי שהדמויות עושות אחת לחמש דקות ("מוני וסנדרה גרים פה קרוב" בפרק הראשון, "תכננתי לאכול דינר עם נועם חומסקי" בפרק האחרון), לא רק הקריינות. זה הרצף הבלתי נתפס של סצנות דפוקות מהיסוד – אביב רוכב על בקבוק תרופות בטריפ פסיכדלי ודבילי כמחווה לא הכרחית ל"דוקטור סטריינג'לאב", יהונתן גפן נוסע במונית כשעל החלון מוקרנים קטעי ארכיון ממלחמת יום כיפור כדרך לבסס את הפוסט-טראומה שלו, הופעת האורח הקיקיונית של מאור כהן בתפקיד שלום חנוך, התקליטים המדברים. אבל יש סצנה אחת שנשארה איתי, שראיתי כמה וכמה פעמים כדי לוודא שלא דמיינתי אותה. זוהי לא רק הסצנה הגרועה ביותר בסדרה, אלא אחת הסצנות הגרועות ביותר שראיתי בשפה העברית, כזאת שכושלת בכל אספקט בסיסי של העשייה – המשחק, הכתיבה והבימוי.
מעריץ צעיר מתפרץ לאולפן שבו אביב בדיוק מקליט את הלהיט "עכשיו מעונן" כבלדת רוק מלנכולית. המעריץ מתעקש שעל אביב לזכור שלמילותיו יש משמעות – אותו מעריץ הקשיב לכל מילה שאביב אמר באחת מהופעותיו ויצא בזכותו מהארון, מה שגרם להוריו להעיף אותו מהבית. עכשיו אותו מעריץ הומלס, ולטענתו גם "קודח מחום". המפגש הזה מערער את אביב, שחוזר לאולפן, ומוסיף ל"עכשיו מעונן" את הזעקה הבלתי-נשכחת שחותמת אותו: "אנחנו דור מזויןןןןןןןן!!!!!!". ומה עם המעריץ? אנאעראף. אין לו שם, וגם לא עתיד, תקווה או חלום. אולי מת ממחלה מסתורית, אולי מצא בחור להיות איתו לנצח. העיקר שבזכותו אביב גפן לימד את הנוער הישראלי לקלל את העולם. המעריצים הם עוד מדרגה עליה גפן דורך במסעו לליגה של הגדולים.
אבל כל אלה לא מונעים מ"שנות הירח" להיות יצירה שנובעת ישירות מהעולם הפנימי של זה שיצר אותה. לא מדובר במוצר מסחרי בנאלי, אלא ביצירת אמנות (אמנות ממש גרועה, אבל אמנות). גפן לא זכה באור מן ההפקר, וכל פריים מהסדרה שלו, מגוחך ככל שיהיה, נבע ישירות מהקול האמנותי הייחודי שלו. הקול הזה לא ערב לאוזן במיוחד – בעיקר לא הקול התסריטאי שלו (גפן מוזיקאי מנוסה וטוב, אבל תסריטאי מתחיל ובוסרי לחלוטין). היו כבר כשלונות טלוויזיוניים אמיתיים בישראל, אבל מעטים מהם הרגישו כמו ניסיון כן לייצר איזושהי אמירה אישית וכנה. ב"שנות הירח" גפן מנסה להסתכל על מי שהיה לפני 25 שנה בביקורתיות ובאהבה, ומפשל בשתי החזיתות – אבל לעזאזל, לפחות הוא מנסה.
יכול להיות שמעריצי אביב גפן, אותם "ילדי אור הירח" שגפן מתעקש שהיו לתופעה תרבותית אמיתית בשנות התשעים, ראו בסדרה הזאת ייצוג טלוויזיוני מרגש לאמן עליו גדלו. אי אפשר להתווכח עם נוסטלגיה ורגש – האנשים שראו את "שנות הירח" והתרגשו קיימים, ואני שמח בשבילם באמת ובתמים. זה לא הופך את הסדרה הזאת לפחות איומה ונוראה. אבל הדרך היחידה במינה שבה היא הייתה כל כך איומה הפכה אותה לאחת הסדרות החשובות של התקופה. אביב גפן – וכל מי שהיה מעורב בהפקת הסדרה הזאת – חייב לנו התנצלות, ואנחנו חייבים להכיר להם תודה. היה רע לתפארת, אבל טוב שהיה לנו "שנות הירח". אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת.