את הפכה ללהיט מיידי כשנטפליקס רכשו את הזכויות לשדר אותה מרשת לייפטיים. זה לא מפתיע: הספר שהיא מבוססת עליו היה רב מכר, מככבים בה פן בדג'לי (דן האמפרי מאחת שיודעת) ושיי מיטשל (שקרניות קטנות), והיא בינג'ית בטירוף.
כולם מסכימים שלא מדובר בסדרת מופת ושלרגעים היא אפילו טראשית, אבל לפני הכל - היא ממכרת. יכול להיות שזה פן בדג'לי בעצמו, שעושה עבודה מופלאה בגילום של ג'ו גולדברג, מנהל חנות הספרים הרומנטיקן שמתגלה כסטוקר פסיכופת, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם אם הכתיבה לא תמיד מבריקה, מדובר בסדרה שעשויה היטב, ובעיקר - מהדהדת נושאים בוערים מבלי להיות דידקטית מדי. אפשר להישאב אליה ולהנות ממנה, אבל היא גם מעוררת מחשבה, בעיקר לגבי נושאים כמו תפקידים מגדריים בתהליך החיזור, גבריות רעילה והתפקיד של הרשתות החברתיות בחיי היומיום שלנו.
אחד הדיונים שאי אפשר היה לחמוק מהם כשעלתה הסדרה, הוא הדימיון המטריד בין ג'ו לדן האמפרי - שניהם חובבי ספרות, שניהם משתמשים בטכנולוגיה כדי לעקוב אחר מושא תשוקה בלונדיני ושניהם מפעילים על האישה שהם חושקים בה מניפולציות על מנת להשיג אותה. ההבדל, והוא די משמעותי, הוא שג'ו *זהירות, ספוילר לפניך* רוצח את בק לאחר שהיא מגלה על המעללים שלו ולא מתכוונת לתת לו להתחמק מהם, בעוד דן דווקא זוכה בחיבה של סרינה לאחר שהיא מגלה שהוא גוסיפ גירל, ומתחתנת איתו.
בראיון טלפוני עם פן בדג'לי, הוא מבהיר שזו לא הייתה הכוונה שלו או של היוצרים, אבל הוא בהחלט שמח על הדיון המחודש בדמות של האמפרי, ובכלל - מעודד דיון ביקורתי ככל הניתן בסדרה, ומקווה שאנשים לא רק יהנו ממנה, אלא גם יפנימו את הביקורת החברתית שהיא מציעה, בעיקר בנוגע להתנהגות גברית בעולם הרומנטיקה והזוגיות.
בדיעבד, סרינה בעצם התחתנה עם הסטוקר שלה. זה לא קצת אפל?
"(צוחק) נכון. לא אני ולא היוצרים של את חשבנו על זה באופן מודע, אבל ברגע שהסדרה התחילה להיות משודרת נוסף לה עוד אלמנט - הצופים שלוקחים בה חלק. ואז הבנו שאני, בתפקידים קודמים שלי, ייצגתי הרבה מהרעיונות האלה. היינו מודעים לזה, אבל לא עד כדי כך, ואז הצופים התחילו להשתתף בשיח ופתחו שוב את הדיון הזה. אבל זה דיון יותר תרבותי, הסיפור של אחת שיודעת הסתיים שם, וזו סדרה מאוד שונה".
בראיונות שמקדמים את הסדרה, אתה מדבר המון על האחריות החברתית בגילום דמות כזאת, שהיא מצד אחת מקסימה ומצד שני פסיכופתית. העלית גם את השאלה האם בתור שחקן אתה בכלל יכול להיכנס לראש של רוצח. בהנחה שהתשובה היא לא, איך בכל זאת מתכוננים לתפקיד כזה?
"יש תפקידים שאתה פשוט מגיע ואומר את השורות שלך וזה לא ביג דיל, ויש תפקידים שאתה צריך לגשת אליהם בצורה יותר משמעותית, אפילו רוחנית, בגלל האחריות החברתית הזאת. מה שניסיתי לעשות זה להיות מאוד נוכח ברגע, בכל דבר שהייתי צריך לעשות בסדרה, בין אם זו סצנה רומנטית או משהו מטריד יותר. זו אולי תשובה קצת משעממת, אבל זו האמת. לא תמיד זה תהליך רגשי, לפעמים אתה פשוט עושה את מה שאתה צריך לעשות.
אמנם לקחתי את התפקיד ברצינות, אבל אני לא באמת רואה את ג'ו כאדם אמיתי. אני רואה אותו כחלק אחד מהסדרה כולה, שהיא ייצוג של בעיות תרבותיות גדולות יותר, של דברים שנמצאים בעיקר אצל גברים, אבל גם אצל אנשים באופן כללי. יש בנו צד שמזדהה עם ג'ו ומעודד אותו, אבל אנחנו גם חייבים לקחת אחריות על הצד הזה".
בשלב הזה, בדג'לי עוצר ומוודא שראיתי את העונה עד הסוף, *כדי חלילה לא לספיילר*, ורק אחרי שאני עונה בחיוב הוא ממשיך. "בגלל שג'ו הורג את בק בסוף, הצופים צריכים לקחת אחריות על זה שהם נהנים מהדרך לשם, באופן שאני לא חושב שראיתי בסדרות אחרות. אבל זה לא אומר שאין כאלה, אני לא צופה הרבה בטלוויזיה (צוחק)".
הרשתות החברתיות הן חלק ניכר מהעולם של את, כשג'ו מייצג את העולם שקדם להן - הוא חובב ספרות ושונא סלפי, אבל בהחלט משתמש בהן כדי לטשטש את עקבותיו, לזייף פעילות של הקורבנות שלו וכמובן - לרגל אחר בק. דרך אופן החיזור האובססיבי של ג'ו, הסדרה הופכת לחלק מטרנד נוכחי של ביקורת כנגד האופן בו יצירות תרבותיות - ובעיקר קומדיות רומנטיות - מלמדות אותנו איך גברים צריכים להתנהג כשהם מחזרים אחר נשים. אבל בדג'לי מכיר בכך שגם הרשתות החברתיות, למרות ששם מתקיים רוב המאבק כנגד אלימות גברית, יכולות גם הן לחזק תפיסות מעוותות - הכל תלוי באיך אנחנו משתמשים בהן.
"הבעיה של ג'ו היא שהוא חושב שהמטרה היחידה בחיים היא למצוא פרטנרית ואהבה", אומר בדג'לי. "כשאנחנו ניגשים למשהו כזה דרך הרשתות החברתיות, זה יכול להיות מסוכן, כי זה גורם לנו לשפוט אנשים ולשפוט את עצמנו באופן מוטעה, וגם איך מערכות יחסים רומנטיות נראות ואמורות להתנהל במציאות. אני חושב שג'ו הוא ההתגלמות של הרבה מהרעיונות המעוותים האלה".
ג'ו הוא לא היחיד עם אובססיה כלפי בק. בשלב מסוים אנחנו מגלים שגם חברתה הטובה פיץ' מאוהבת בה, מצלמת אותה בשנתה, מרגלת אחריה. מצד שני, היא מגנה עליה, ובניגוד לג'ו - לא פוגעת בה. יכול להיות שהיא דוגמה לתיעול יותר בריא של אובססיה מהסוג הזה?
"אני לא חושב שאף אובססיה היא בריאה. כל הדמויות בסדרה מייצגות קצה שלילי של התנהגות אנושית, אבל בהרבה נקודות הם גם מתנהגים באופן שכולנו מזהים בעצמנו. ג'ו, בתור המספר, רואה את מה שלא בסדר בכל הדמויות - חוץ מעצמו. אבל כמו עם ג'ו, גם לשאר הדמויות אני לא מתייחס כאנשים אמיתיים, הם מייצגים משהו שהוא מעבר לעצמם, הם רדוקציה של המציאות".
אתה לא מאוד נוכח ברשתות החברתיות בעצמך, אבל עם העלייה של הסדרה הפכת להיות פעיל בטוויטר, שם אתה בעיקר עושה ריטוויט לציוצים של אנשים שיש להם קראש על ג'ו, ומבקש שלא יתאהבו בו. למה זה כל כך חשוב לך?
"תראי, אני נהנה מהעובדה שאנשים חושבים שהוא מקסים, גם כי אני משחק אותו וזה מחמיא לי וגם כי זה מה שהתכוונו לעשות. יחד עם זאת, אני מעודד את הצופים לקחת בחשבון את כל המעשים שלו, לא רק את האופן שבו הוא נראה או האופן בו הוא מחייך לבק או מחזר אחריה, כי בסופו של דבר, הוא מתייחס אליה כאל אובייקט בלבד".