שוקולד "השחר", עידן רייכל, ספות עור, "כנופיית ברמינגהאם" - מה משותף לכל אלה? הם אהובים בכל העולם, ואהובים עוד יותר בישראל. הטעם הישראלי הוא מושג לאיפיון, והמשימה קשה שבעתיים כשמדובר בטעם טלוויזיוני. הרי היצע הסדרות, הפורמטים, זמני הצפייה ואפיקי הצפייה הוא מסחרר. יש המון טלוויזיה לאורך כל היום, ובכל זאת, חלק מהסדרות מצליחות יותר מאחרות. ומעניינים יותר מכולם סרטי וסדרות הטלוויזיה שמצליחים בישראל בצורה יוצאת דופן. החודש זה קרה ל"נס בתא מספר 7", דרמה טורקית סוחטת דמעות, שהשתחלה בקלות לרשימת התכנים הנצפים ביותר בנטפליקס בישראל, ולא ירדה ממנה. באותה הרשימה, אגב, תמצאו גם את הדרמה הספרדית עתירת התככים והעירום המרומז "טוי בוי", שמקבלת בישראל יחס ששמור לסדרות מסוג "משחקי הכס" או "המפץ הגדול".

במקביל, גם כלים עוד פחות מחקריים מוכיחים שיש דברים שישראלים אוהבים בצורה יוצאת דופן. פוסטים בעמוד הפייסבוק של tvbee על סדרת הפנטזיה "לוציפר", למשל, זוכים לאלפי לייקים ותגובות כמעט בכל פעם שהם מתפרסמים. בדומה, כתבות שפורסמו ב-mako על טלנובלות טורקיות כמו "הכלה מאיסטנבול", קומדיות אמריקאיות כמו "ברוקלין 99" דרמות מד"ב כמו "מראה שחורה" או סדרות אקשן קצביות כמו "בית הנייר"  - משכו אלפי, ובמקרים מסוימים גם עשרות ומאות אלפי קוראים. ונראה תחילה שאין ממש חוט מקשר בין כמה מהסדרות האהובות ביותר בארץ. זאת אומרת, מה משותף ל"האנטומיה של גריי", "לעשות רוצח" ו"גומורה"? כלום, למעט העובדה שהן ביג דיל בגבולות ישראל. ולא שהן לא פופולריות במקומות אחרים כמו שכוח הכבידה הטלוויזיוני בישראל פועל עליהן אחרת, והן נהפכות פה לחשובות יותר.

"פיקי בליינדרז" (והנה עוד משהו שישראלים אוהבים - להשתמש בשם המקורי במקום בתרגום העברי) היא סדרה מצליחה מאוד באנגליה, אבל לא תראו אותה, למשל, מוזכרת בטקס פרסי האמי, למרות חיבתה המובהקת של האקדמיה האמריקאית לטלוויזיה לסדרות בריטיות כמו "הכתר" או "להרוג את איב". למרות כל האהבה אליה, היא לא מקובעת בזיכרון הקולקטיבי כסדרה חשובה. בדומה, "ברוקלין 99" היא סדרה ששנים לא תויגה כמצליחה, וקרטעה ברייטינג בארה"ב עד כדי ביטול (ואז החייאה בערוץ מתחרה) - אבל בישראל היא חומר קומי בסיסי ונגיש בדיוק כמו "משפחה מודרנית" (עם רייטינג כפול ולעתים משולש ממנה בארה"ב). כלומר, הצלחה במקום אחד אינה מבטיחה הצלחה במקום שני, וזה עובד גם בכיוון הנגדי והמשלים: על אף שהאמריקאים יראו "NCIS" מבוקר עד ערב, בישראל יעדיפו את "ג'יין הבתולה", ששודרה בארה"ב בערוץ נישתי וזכתה אמנם להערכת המבקרים אבל לנתוני צפייה זעירים.

הטעם הישראלי, אם כך, לא מוכוון ז'אנר. גם לא תאריך יציאה, תקציב, קצב או בית יוצר. סדרות הרכש מבהירות שאין דבר כזה להיט בטוח בקרב הצופים הישראליים, אבל כן יש סיכויים גבוהים יותר להצלחה. ומה שמעניק את הסיכויים האלה הוא שילוב בין התוכן עצמו והזמינות שלו לקהל הרלוונטי. זאת אומרת, לא סתם הרבה מהסדרות פה נוצרו עבור נטפליקס או הועלו אליה כסדרות ספרייה. הדרישה הראשונה, וכנראה החשובה ביותר, היא שסדרה תהיה נגישה לצופה, ואם בעבר פעלנו כלקטים שמחכים לבוקר מסוים כדי להוריד את הפרק החדש מהסדרה שכולם באינטרנט מדברים עליה, היום אנחנו חכמים וגם עצלנים יותר. לתוכן יש סיכוי לתפוס ולהפוך לפופולרי קודם כל אם הוא נוח להשגה. הצופה הישראלי יראה עשר פעמים את "חברים" בכל פלטפורמה או ערוץ לפני שיעצור ויגיד "אוי, אני באמת חייב להוריד את פרק 4 של 'גברת אמריקה', סדרת האיכות של הולו בכיכובה של קייט בלאנשט". אם קייט בלאנשט רוצה להצליח בישראל, תתכבד ותגיע ל-yes, הוט או נטפליקס.

נתחיל במחמאות: הקהל הישראלי רב תרבותי ברמות. צופי הטלוויזיה מורגלים בקריאת כתוביות, ובמשקי בית רבים בארץ מורגלים לשמוע מהטלוויזיה גם טורקית וספרדית, נוסף על שפת האם ושאר השפות המדוברות בבית. זה מסביר את התקבלותן של "הכלה מאיסטנבול" הטורקית (שסחפה אחריה גם אלפי צופים חדשים, כאלה שלא צפו לפני כן בערוץ ויוה), "נרקוס" ו"בית הנייר" הלטיניות. ובעוד שלוש הנ"ל ההתקבלו באהבה ובהצלחה בטריטוריות רבות, "טוי בוי" ו"נס בתא מספר 7" החלו כהצלחות מתונות בהרבה, ורק בישראל זכו למעמד של להיט.

מתוך
מעמד של להיט בישראל. "נס בתא מספר 7" | צילום: Netflix

דבר נוסף שהצופה הישראלי לא מפחד ממנו הוא אלימות גרפית. מהקרבות של "משחקי הכס", הראשים הערופים ב"שובר שורות" ונהרות הדם של "דקסטר", עליהן השלום, המשיכו בישראל לקטטות של "פיקי בליינדרז", לאיברים הפנימיים של "האנטומיה של גריי" ולאלימות המדכאת של "סיפורה של שפחה". כל המרבה בסבל - הרי זה משובח. חשבו, נאמר, על "המתים המהלכים" שמשודרת בהצלחה ובעניין תקשורתי בישראל גם בעונתה העשירית למרות שקיעתם של מותגי טלוויזיה מצליחים שנוסדו במקביל.

ואם הסדרות "דקסטר" ו"שובר שורות" לא רמזו על כך מספיק, אפשר לקבוע בביטחון שישראלים אוהבים פשע ופושעים. סדרת המאפייה דוברת האיטלקית "גומורה", למשל, מצליחה כאן כמו שהיא לא מצליחה כמעט בשום שוק מחוץ לאיטליה, סדרות כמו "נמלטים" (על חבורת פושעים שבורחת מבתי כלא) הפכו כאן לקלאסיקות ובסוף השנה שעברה התקבלה כאן במחיאות כפיים סדרת הכלא הספרדית "בפנים". אבל אלה לא רק סדרות פשע, אלא סדרות פשע שמעוררות הזדהות עם הפושעים, או כאלה שגורמות לך להריע לגיבור החריג שנאבק במסגרת. אפילו "לוציפר", שגיבורה הוא לא פחות מהשטן, עושה את המהלך על שם טוני סופרנו ומציגה את הדמות הראשית כגבר מצליח אך מניאק שחייב לעבור איזשהו תהליך התבגרות והשלמה עם צדדיו האנושיים יותר.

גם גיבורים פול-און פסיכוטיים כמו ג'ו גולדברג מ"את" התקבלו באהבה אצל הצופים הישראליים לא בגלל המעשים שלהם, אלא בגלל מהלך-העל שלהם. אנחנו לא חושבים על ג'ו כעל מפלצת, אלא כגבר מאוהב שמסתבך בניסיון לזכות בליבה של הבחורה. זה דומה למסע שהצופה עובר עם ג'ון מ"סיפורה של שפחה": אנחנו מבינים שבמציאות המתוארת בסדרה ג'ון עומדת בראש מחתרת שעומדת למוטט את הסדר הקיים, אבל עבורנו היא גיבורה. ואנחנו אוהבים גיבורים שנלחמים במערכות מושחתות.

את, עונה שנייה
לא מפלצת אלא גבר מאוהב. ג'ו מ"את" | צילום: netflix

החיבה הזאת לפריעת הסדר היא אולי מה שמוביל את הצופה הישראלי לגלות עניין גם בקהילות קיצוניות. הזכרנו את בתי הכלא, אבל בל נשכח שאנחנו מרותקים לכתות (חשבו על ההצלחה של "בשבילה גיבורים עפים", "ארץ פראית מאוד" ו"הרמון") או לניסויים חברתיים בתנאים לא שגרתיים ("חתונה ממבט ראשון", "האח הגדול" ופרקים זכורים של "מראה שחורה"). מצבי הקיצון האלה לא חייבים להיות אלימים או גסים, אבל מוטב שיהיו דרמטיים ככל האפשר. "ג'יין הבתולה" נפתחת בהתעברות של בתולה ומשם זה רק מתפתח, אבל המצב הבסיסי והמופרך הזה אינו מרתיע עבור הצופה הישראלי, שיודע מה הוא רוצה ואין לו בעיה להתמסר גם לסדרות נישתיות, מורכבות או איטיות ("לעשות רוצח", נאמר) ובתנאי שיעניקו את הריגוש לאורך הפרק ואת הפורקן בסיומו.

ההעדפה הישראלית לתוכן מרגש ומספק ניכרת גם בתוכניות המציאות. "הישרדות" האמריקאית, למשל, היא אלופת מצבי הקיצון בטלוויזיה, אבל למרות עשרים השנים שהיא באוויר, היא לא חלק מהדי.אן.איי. של הצופה הישראלי. יעידו גם הנסיונות לשדר פה בזמן אמת עונות של המותגים הבינלאומיים "אמריקן איידול" ו"אקס פקטור" - שתיהן נעלמו מלוח השידורים כלא היו. גם "המירוץ למיליון" האמריקאית, "פרויקט מסלול", "האתגר", "טופ מודל" ועוד עשרות דוגמאות של פורמטי ריאליטי מצליחים - כולן משודרות בישראל, אם כי אף אחת מהן לא סחפה את הצופה הישראלי והפכה פה לתופעה שאפילו מדגדגת את "פיקי בליינדרז", לצורך העניין. למעשה, תחרויות מקצועיות ומהוקצעות שבוחנות סט מסוים של כישורים בקרב מתמודדים עם רעל בעיניים זה נחמד והכל, אבל לא בשביל זה התיישבנו על הספה. לעומת זאת, מציאות שתרגש ותפתיע את הצופים בלי קשר מיידי לטאלנט שלהם ("הכוכב הבא" הקרקסית או "מאסטר שף" סוחטת הדמעות), או כזו שהרגש הבין-אישי נמצא במרכזה ("חתונה ממבט ראשון", ובהרבה מובנים גם "לאב איז בליינד", "המעגל" ו"חם, לוהט, רותח!" מנטפליקס) דווקא תצליח.

בחודש שעבר עלתה בנטפליקס "המורדת", מיני-סדרה המבוססת על חייה וספרה של דבורה פלדמן, שבמרכזה צעירה חרדית שבורחת מהקהילה הסגורה בה חיה כל חייה ועוברת לברלין. אתם יודעים, במקרה ואתם שלושת הישראלים האחרונים שעוד לא צפו בה וזקוקים לתקציר. "המורדת" התנחלה במקום הראשון בטבלת הסדרות הנצפות ביותר בנטפליקס ישראל, ולא ירדה ממנו במשך שבועיים. אפילו הסרט על הפקת הסדרה הרוויח מהאהבה אליה, ודורג במשך אותם שבועות בעשרת הנצפים של נטפליקס.

"המורדת" הפכה מסדרה מוערכת לקונצנזוס טלוויזיוני כי היא נתנה לצופים הישראליים את כל מה שהם אוהבים: גיבורה בעלת עקרונות, דיאלוגים ארוכים בשפה זרה (יידיש ובגרמנית), סביבה עם כללי התנהגות סופר-נוקשים שמזכירים לעתים התנהגות של חברי כת וגם מופעים של אלימות קשה לצפייה. את אלה היא ריככה בסיפורים על גאולה, אהבה והגשמה עצמית שאיזנו את התכנים המורכבים שבליבה. ונכון שכוכביה, שירה האס ועמית רהב, הם שחקנים ישראליים חצי-מוכרים, אבל זה יותר דובדבן מאשר קצפת. כבר שמענו על הסדרות "התרסקות" בכיכובה של מורן אטיאס או "מתחזים" עם ענבר לביא, ואנחנו יודעים ששם מוכר איננו ערובה להצלחה בארץ. לא, "המורדת" הצליחה פה פשוט משום שנתנה לצופה הישראלי את כל מה שהוא אוהב והוא נתן לה אהבה בחזרה.