כל תיכוניסט עם גיטרה יודע לשבת ליד המדורה ולנגן "מכה אפורה". ובהתאם, כולנו יודעים בעל פה את שורת הפתיחה הבלתי-נשכחת של השיר הזה: "היא אמרה לי: 'תראה - החיים די קלים. נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים'". החלום מאותה שורת פתיחה איקונית נשאר בליבם של צעירי ישראל גם אחרי קרוב לשלושים שנה, בין השאר בגלל שהשיר הזה נחקק בתודעה בזכות סדרה פורצת דרך אחת: "פלורנטין" של איתן פוקס ואודי זמברג.

"פלורנטין", שהייתה מיץ ניינטיז מרוכז, עקבה אחרי צעירים עם לב פתוח וליבידו משגשג שחיו בשכונה השיקית בשנות התשעים, רגע לפני שרבין נרצח ומילניום חדש התחיל. חלקם היו הומואים - ובשביל הטלוויזיה הישראלית של אותן השנים, זה היה חידוש מונומנטלי. כעת, סדרה חדשה ממשיכה מאותו מקום בו פוקס ושותפיו סיימו: "ילדות סכסכניות", בכיכובן של מיה לנדסמן ועינת הולנד, שמשודרת בימים אלה ב-HOT. בין שתי הסדרות יש המון דמיון, אבל גם לא מעט נקודות שוני. ודווקא מתוכן מעניין לראות איך השתנה העולם בשביל מי ששמעו את מוניקה סקס שרים על הסתיו של השנה שעברה, וחיפשו דירה שבה תוכל ליפול עליהם מכה אפורה.

בדרך כלל, כשחוזרים לסדרות ישנות קל לראות את הפגמים שהזמן נתן בהן. זה לא כוחות: מבחן הזמן הוא כזה שקל להיכשל בו, ובכנות, זה לא נורא. גם המקומות שמתוכם "פלורנטין" התיישנה מחדדים כמה קסם יש בה - הדיאלוגים השנונים שכתבו תסריטאים כמו אבנר ברנהיימר וגפי אמיר עדיין משעשעים וכיפיים, וגם הרגעים האינטימיים יותר, כמו הרומן של תותי (קארין אופיר) עם סשה (ישראל דמידוב), השכן שעלה מרוסיה, מרגשים כמו אז. מצד שני, "פלורנטין" לא הייתה חפה מייפוי המציאות. השכונה ההיא צולמה כמו רובע מונמארטר ב"אמלי", בפילטרים זהובים שמשווים לה מראה אירופאי וחינני. אמנם הסדרה ההיא עלתה לאוויר כשכותב שורות אלה היה תינוק בן שנה, אבל לא נראה לי שפלורנטין אי פעם נראתה כמו שכונה פריזאית אלגנטית - ותושבי השכונה הוותיקים מאשרים זאת.

"היו יותר נרקומנים ברחובות, באופן כללי", אומרת רעיה, שחיה בפלורנטין עוד לפני שקארין אופיר השפריצה שוקו משקית לצלילי יהלי סובול בפתיח של "פלורנטין". "הלכלוך נשאר די דומה. אני לא חושבת שהשכונה הייתה קסומה". אבל האם השכונה השתנתה? ואם השתנתה - האם השינוי הזה היה לטובה? "יש חרא על הכבישים כמו פעם", רעיה מספרת. "אבל האנשים והשכנים נעימים".

View this post on Instagram

A post shared by Florentin, Tel Aviv (@florentin.of.the.day)

"ילדות סכסכניות", לעומת "פלורנטין", לא מבקשת לצייר את השכונה כחלקת אלוהים שיקית, אלא מסתכלת עליה גם במקומות הפחות פוטוגניים. מהסצנה הראשונה, משפחתה של ליהי (לנדסמן) פותחת עין על כל מה שקשוח בפלורנטין: הדלת חורקת, בקירות יש רטיבות. "זו לא סביבה טובה, לילוש", אומר אביה (מנשה נוי) על שכונה שהייתה פעם הסמל לכל מה שסקסי בתל אביב. ליהי רוצה לשכור שם חדר ולחיות כמו גדולה, אבל שיר ראובן - שיצרה את הסדרה לצד טליה לביא  ורבקה אלנבי - לא מהססת להסתכל לשכונה הזאת במזגן המטפטף של העיניים ולהודות שלפעמים, גם הגיבורה שלנו מתגעגעת לבית שלה בראשון, בסצנה מתוקה מאוד בסופו של הפרק הראשון.

"אני לא מסכימה שזה לא קסום. גם עבור ליהי ועבורי, אתה בא לפלורנטין כדי להידבק בכינים, כדי להתלכלך. אני חושבת שברגע שהחיים נוגעים בך, ברגע שאתה יוצא לעולם באופן כללי, יוצא החוצה מהאיזור המוגן שלך, אתה פוגש המון דברים. דברים מסעירים ומרגשים, והצד השני של המטבע הוא שאתה לא יכול להימנע מהלכלוך והכינים", ראובן מסבירה בשיחה עם tvbee.

"אני חושבת שיש לפלורנטין מקום מאוד גדול בסדרה", היא מוסיפה. "היא מספרת על נשים צעירות שנהיות חברות, ואחד הגורמים המשמעותיים בסדרה הוא הפנאי שלהן. הן סטודנטיות מאוד עסוקות, ועדיין יש הרגשה שיש להן את כל הזמן שבעולם, שזה מאוד אופייני לשנות העשרים המוקדמות ומאוד אופייני לפלורנטין". "אולי זאת ראיה של לפני עשור, אבל הפנטזיה על העיר הגדולה מקפלת בתוכה גם את הרצון לחיות בצורה שהיא שלך, בצורה שאתה ממציא אותה עכשיו. ואני חושבת שבגלל זה אנשים שיש להם את הפנטזיה המשותפת הזאת באים ומגיעים לתל אביב".

שיר ראובן, Canneseries 2021 (צילום: Marc Piasecki/WireImage, Getty Images)
גם הגיבורה מתגעגעת לבית בראשון. שיר ראובן בבכורת הסדרה בפסטיבל Canneseries | צילום: Marc Piasecki/WireImage, Getty Images

"ברגע שאתה יוצא החוצה מהאיזור המוגן שלך, אתה פוגש המון דברים. דברים מסעירים ומרגשים, והצד השני של המטבע הוא שאתה לא יכול להימנע מהלכלוך והכינים"

שיר ראובן, יוצרת "ילדות סכסכניות"

שכונה של הומואים

"פלורנטין", כאמור, הייתה סדרה חלוצית ביחס לדרך בה הקהילה הלהט"בית הוצגה על המסך. היה קולנוע גאה לפני כן, עם סרטים כמו "חסד מופלא" ו"נגוע" של עמוס גוטמן, אבל הם לא היו שוברי קופות - בין השאר בגלל שהם היו מדכאים.. "פלורנטין" הכיפית שודרה בפריים-טיים וסיפרה לכל עם ישראל את סיפורו של תומר (אבשלום פולק), בחור צעיר שעובר לשכונה, יוצא מהארון, מתאהב ועושה המון סקס. היום הומואים פעילים מינית מפלורנטין זאת קלישאה. אז, זאת הייתה מהפכה שהביאה רייטינג מהסוג שהיום אפשר רק לחלום עליו.

"ילדות סכסכניות" מתחילה מנקודת מוצא דומה אבל שונה: ליהי עוברת לפלורנטין כשכולם כבר יודעים שהיא לסבית. ההורים שלה אולי עדיין מרימים גבה והמהפכה הגאה עדיין לא באמת הושלמה, אבל "ילדות סכסכניות" לא מתנהגת כאילו אישה שנמשכת לבת מינה היא משהו רדיקלי. היא נחשפת לגילויי הומופוביה מצד חברה של לאה (עינת הולנד), השותפה שלה, ומתייחסת אליהם בביטול של מי שיודעת שקיומה אינו טעות. כשהיא מדברת עם לאה על הבוסית שהיא דלוקה עליה, היא לא עושה זאת בהיסוס של מי שהרגע מצאה את דלת הארון, אלא בענייניות של מי שממש נמשכת לטלי שרון. ויותר מזה - ב"ילדות סכסכניות", ליהי הלסבית היא הדמות הראשית הבלתי מעורערת. ב"פלורנטין", תומר ואיגי (אורי בנאי) אמנם היו דמויות ראשיות, בולטות ונוכחות, אבל הם חלקו המון מזמן המסך שלהם עם תותי, שירה (איילת זורר) וגלי (דנה מודן) הסטרייטיות. בארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה החדשה בקושי מוזכרים הרומנים הסטרייטים של לאה, אבל התאהבויותיה ושברונות לבה של ליהי נוכחים כל הזמן. 

אין סיבה להשוות בין הסדרות במטרה להוכיח מי יותר טובה או פורצת דרך. בין השאר בגלל ש"ילדות סכסכניות" הולכת בשביל ש"פלורנטין" סללה עבורה. הראשונה להודות בכך היא ראובן בעצמה: "אני לא יודעת אם הייתי עוברת לפלורנטין בלי הסדרה 'פלורנטין'. השכונה הזאת הייתה בשבילי מה שהיא בגלל הסדרה הזאת. ידעתי שיש שכונה כזאת בזכותה. מאוד רציתי לחיות את החיים האלה, מאוד רציתי להיכנס לקשרים האלה. זה לא שעברתי לשם וחשבתי 'כן, פלורנטין כמו הסדרה 'פלורנטין'', אבל אני חושבת שלאמנות יש נטייה להתערבב בחיים בצורה שמכוונת ומשנה אותם, ולסדרה הזאת חד משמעית היה מקום. אני חושבת שגם המשמעות של מה זה להיות צעיר השתנתה וגם האופי של הסדרה שונה. לשכונה יש יותר מקום בסדרה 'פלורנטין', ואצלנו היא מקבלת תפקיד יותר משני". 

מיה לנדסמן, עינת הולנד, "ילדות סכסכניות" (צילום: ירון שרף, באדיבות HOT וגרוס הפקות)
"המשמעות של מה זה להיות צעיר השתנתה". לנדסמן ועינת הולנד ב"ילדות סכסכניות" | צילום: ירון שרף, באדיבות HOT וגרוס הפקות

"דברים שפעם נחשבו נורא דרמטיים - זהות מינית, פוליטיקה, הם כבר קצת נון-אישו. אנשים מנותקים מפוליטיקה והזהות המינית לא מעניינת. מצד שני, יש עדיין גם את אותו עצב ויופי של צעירים"

ירון שרף, צלם "ילדות סכסכניות" ו"פלורנטין"

"צילום זה לספר סיפור", אומר הצלם ירון שרף, שהוא למעשה החוליה המקשרת הכי מובהקת בין שתי הסדרות - יותר מהשכונה עצמה, אפילו. שרף צילם בשנות התשעים את "פלורנטין", הפך לאחד הצלמים הטובים בישראל ועבד גם ב"ילדות סכסכניות". "אני לא חושב שהשכונה עצמה מאוד השתנתה ברמה ויזואלית. הרחובות, הבניינים, הדברים דומים נורא. נקודת המבט היא זאת שהשתנתה. דברים שפעם נחשבו נורא דרמטיים - זהות מינית, פוליטיקה, הם כבר קצת נון-אישו. אנשים מנותקים מפוליטיקה והזהות המינית לא מעניינת. מצד שני, יש עדיין גם את אותו עצב ויופי של צעירים". 

"הרגשתי שהעשייה שלי כצלם ב'פלורנטין' היא עשייה נורא תמימה ונאיבית לעומת העשייה שלי ב'ילדות סכסכניות'", מוסיף שרף. "יש משהו תמים, לטוב ולרע, ב'פלורנטין', ומשהו הרבה יותר מודע לעצמו ב'ילדות סכסכניות'. היום, אני מרגיש שיש משהו מאוד עצוב ונוסטלגי בצפייה ב'פלורנטין'".

מההבדל בין שתי הסדרות אפשר ללמוד עוד דבר מעניין אחד: "פלורנטין" ניסתה למכור אשליה. אשליה של תל אביב קסומה ואירופאית, חלום מתוק וסקסי על צעירים שכובשים את המדינה מהמטרופוליס הגדול של ישראל. טוב שהחלום הזה נמכר לנו, אבל גם טוב שסדרות כמו "ילדות סכסכניות" מבהירות לנו שהחיים האמיתיים מסובכים הרבה יותר משיר של מוניקה סקס. פעם הייתה תותי, והיום יש ליהי. איזה כיף שקיבלנו את שתיהן.