עזבו אתכם מיום העצמאות ה-70 של ישראל, יום השנה החשוב באמת של 2018 הוא ציון העשור לעלייתה למסך של הדרמה היומית "חשופים". 10 שנים שלמות עברו מאז שודרה לראשונה הסדרה של HOT, שהתבוננה בעיניים ארסיות על אחורי הקלעים של תעשיית שידורי החדשות בישראל, ו-10 שנים שלמות עברו מאז תפקיד המשחק הראוי האחרון של יעל בר זוהר.
עיון בעמוד של יעל בר זוהר באתר "אישים" הוא משהו שאני ממליץ לכל אדם לעשות בשביל הנפש, אבל גם כדי להבין עד כמה יעל בר זוהר היא העגור האפור של הבידור הישראלי - עוף אצילי, שרק נשמע כאילו הוא מעביר כאן 365 ימים בשנה, אך בפועל מדובר בציפור נודדת, במופע שנתי נדיר. יעל בר זוהר מופיעה רק בפרויקטים שבאים לה בטוב, ולצערי האישי הרב, מדובר בלא מעט פרויקטים שלא ממצים את הפוטנציאל המלא שלה כשחקנית. חשבו על הדמויות הגדולות ההן מאותן דרמות יומיות - דנה בלום ב"טלנובלה בע"מ" וגלי ארזי ב"חשופים". היו בהן קשיחות ואסרטיביות חסרת מעצורים, אבל גם רוך ופגיעות. נקמנות מענגת לצפייה אבל גם רגעים של חולשה ותמימות. אלה היו דמויות רעות, חכמות ומצחיקות, שעל אף קווי הדימיון שמניתי ביניהן, היו גם שתי פרסונות נפרדות לגמרי, ונראה שבר זוהר אפילו לא התקשתה בגילומן. ואז זהו, נגמר לה.
לבר זוהר היתה הופעת אורח בסדרת הנוער "כדברא" לפני שנה, ולפניו, קרדיט המשחק המצולם האחרון שלה קרה ב-"המשרד" ב-2013. זה לא מוזר? וחשוב מכך: זה לא מתסכל? אני באמת מתוסכל ממצבה הנוכחי של יעל בר זוהר אפילו שאין לי באמת סיבה. וגם לה אין, כשחושבים על זה. היא היתה ונותרה כוכבת ענקית - הופעה שלה באירוע יח"צ משדרגת את האירוע בעשר דרגות. היא עדיין שֵם ענקי בתעשייה, כזו שיכולה להחזיק בעצמה קמפיינים לחברות ענקיות. זוכרים את חוזיה ארוכי השנים עם "פוקס" ו"ללין"? הם לא קרו סתם כי היא באה טוב למשפחת ויזל, שעומדת מאחורי שני המותגים האלה. הם נחתמו וצולמו ונשארו באוויר במשך שנים כי יעל בר זוהר יכולה למכור הכל. כי יעל בר זוהר אהובה ברמות, שלא לומר אהובה ברמות אביב ג'.
ועדיין, מגיע לנו יותר. לא בשביל לומר שבר זוהר צריכה לעבוד יותר, כי היא מעולם לא הפסיקה לעבוד. בימים אלה, היא מה שנקרא "חורשת את הארץ" בהצגה "פעם בשנה", שם היא מככבת לצד בן זוגה, גיא זו-ארץ. אם תחכו עד חנוכה, תוכלו אולי למצוא אותה חורשת את אותה הארץ גם באחת מהצגות הילדים. אבל המרחק בין מה שבר זוהר נותנת למה שהיתה יכולה לתת נותר גדול. ים של פוטנציאל מבוזבז נפרש בין השניים. היא לא משתתפת בסרטים, נמנעת באופן מכוון כמעט מתפקידי משחק בטלוויזיה, ועם כל הכבוד ל"פעם בשנה", זה לא תפקיד שזוכים עליו בפרסים. רוצים הוכחה? זו אחת מהתמונות שמקדמות את ההפקה, ודי לחכימא -
סליחה, אבל לא. לא תודה ולא עוד כאלה, אם אפשר. תנו לתינוק לטעום "נוטלה" ותראו את הפרצופים שהוא יעשה כשתדרשו ממנו לחזור לאכול "גרבר" דלוח. ובהשאלה, אחרי שנחשפנו ליכולות המשחק של בר זוהר, לצפות מאיתנו למחוא לה כפיים על האומץ לחבוש פאה וללבוש חלוק זה לא הוגן. אנחנו יודעים שהיא מסוגלת ליותר, אז יותר משהבחירה המקצועית הזו מספקת, היא מקפחת.
אוקיי אבל למה?
בחירות הקריירה של בר זוהר בעשור האחרון מעידות על שתי תכונות מבאסות: הססנות ופשרנות. הצגות ילדים גובות מחיר פיזי, אבל לא נחשבות לאתגר משחקי גדול במיוחד, ותפקידי ההנחיה שלה בטלוויזיה גם הם גורמים לצופה הממוצע לשאול "אוקיי, אבל למה?". ובאמת, למה? למה ליעל בר זוהר להסתפק ב"העולם הבוקר: החיים הטובים", תוכנית שעשויה מ-80% ה"א הידיעה, כשהיא כבר הוכיחה לנו שבהינתן התנאים המתאימים היא יכולה להיות שחקנית רצינית? יעל בר זוהר בת זמננו מתפשרת. היא בוחרת פרויקטים סבירים ונעימים בידיעה שתוכל לעשות אותם בהצלחה, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.
קשה להתפרנס ממשחק בישראל, ואפשר להבין למה שחקנים רבים, איכותיים, מגוונים ומבטיחים ככל שיהיו, פונים אל האפיק המפתה של המיתוג, של היות טאלנט. זאת אומרת, אפשר להבין למה מישהי כמו מגי אזרזר, שלמיטב הבנתי מחויבת על פי חוק להופיע בכל הפקת טלוויזיה, תאטרון או קולנוע בישראל, צריכה להשתתף במקביל גם בקמפיין למוצרי טיפוח. היא שחקנית שממצבת את עצמה כטאלנט, כי היא צריכה שהשם שלה יהפוך למטבע, ושהיא תוכל בעתיד לדרוש תגמול הולם על הופעות המשחק שלה.
המסלול של יעל בר זוהר היה הפוך. אם מגי אזרזר היתה כוכב לכת שבימים אלה הולך ותופח ונעשה שמש, יעל בר זוהר התחילה כגלקסיה. היא היתה מפץ גדול בצורת אדם. היא היתה טאלנט בקאפיטל טי"ת, נערה עם מגע זהב ושיער תואם, שהפכה כל שידור טלוויזיוני בהשתתפותה להצלחה. זה משא כבד, וכשבר זוהר רצתה להתנער ממנו, היא מצאה את הדרך המושלמת לעשות זאת: היא הוכיחה שהיא יודעת לשחק. כשהיא לוהקה לתפקיד דנה בלום ב"טלנובלה בע"מ" זה נחשב גאג. הכוכבת הבלונדינית בתפקיד הכוכבת הבלונדינית - זו היתה אמורה להיות קריצה, בדיחה. אבל גם בניקוי הקריצות והמחוות, התוצאה היתה מצוינת, ולבר זוהר היה משקל משמעותי במצוינות הזו. שלוש שנים אחר כך, כשהיא הגיעה ל"חשופים", זה כבר לגמרי היה סיבוב ניצחון, כמו ספורטאי אהוב שחוזר לעונה אחרונה ויודע שהוא הולך להביא את האליפות. ואפשר אמנם להתווכח על כוח ההישרדות של "מסכים", שלא לגמרי התקבעה כיצירת קאלט כמו "טלנובלה", אבל גם שם בר זוהר זרחה. לא רוצים לפרגן? אין בעיה, בואו נתפשר על ניסוח פחות קטגורי: היא היתה עוגן עלילתי יציב, ובשום תרחיש לא היתה החוליה החלשה בסדרה. תדמית השחקנית הגרועה שדבקה בה עשר שנים לפני כן, בהופעת הבכורה שלה ב"רמת אביב ג'", נמוגה.
שחקנים אחרים היו לוקחים את הרצף הזה והופכים אותו לנקודת זינוק. במציאות מקבילה, היה אמור כבר להימאס לנו מבר זוהר. היא היתה יכולה להיות השחקנית הזאת שבכל סדרה, זו שכבר אין לנו כוח לראות אותה עומדת בראשו של פרויקט חדש, אבל זה מעולם לא קרה. במקום זאת קיבלנו את הגרסה הפושרת והממלכתית של בר זוהר. זה לא שיר פרידה, אני עדיין לא מוכן להשיט את בר זוהר על רפסודה ולירות חץ בוער לכיוונה. זו תחינה, זו ירידה על הברכיים המטאפוריות וקריאה שהיא קריעה: שובי לשחק, יעל בר זוהר. אני מתגעגע.