כבר ספרתי את הימים וסוף סוף זה קרה: "קופה ראשית" חזרה לעונה שלישית אתמול בכאן 11 והוכיחה פעם נוספת שהיא אחת הקומדיות המבריקות ביותר בישראל ובכלל. בעצם, כל מה שאפשר להגיד על הסיטקום המוקומנטרי כבר נאמר: בקטן, הוא עושה את כל מה שקומדיה טובה אמורה לעשות - לגרום לצופים להשתנק מצחוק. בגדול, "קופה ראשית" מצליחה להיות מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית ועושה זאת בשנינות אין סוף, ויותר מזה, היא לא סובלת לרגע מהתחושה המאולצת שנלווית לעיתים לאמירות חברתיות בטלוויזיה. היא לא מפחדת להסתמך על סטריאוטיפים, אבל עושה זאת בביקורתיות: היא בוחנת אותם, מפרקת ומרכיבה מחדש. איך היא עושה את זה? פשוט מאוד אבל עובד מדהים - היא צוחקת על כולם ועל הכל.

אף אחד לא באמת מופתע מזה, אבל העונה השלישית של הקומדיה האהובה לא מאבדת את התכונה הייחודית שלה וממשיכה להישען על מה שהופך אותה למוצלחת וחד פעמית בנוף הטלוויזיוני המקומי. עוד בעונותיה הקודמות, "קופה ראשית" ניפצה טאבו אחר טאבו. הפרק השני של העונה החדשה תוקף גם הוא תופעה חברתית חשובה ופחות מדוברת: הגזענות של הלגנ"בים.

אני מקווה שכבר צפיתם ואתם יודעים בדיוק מה משמעות ראשי התיבות האלה, אבל למקרה שלא - מבטיחה שעוד מעט תבינו. הפרק נפתח כששירה (נועה קולר) ניגשת לאסתי (אביבה נגוסה) בהתלהבות ומגישה לה מעטפה מ"יד לעובד" שמכילה הצעה לתוכנית השלמת בגרויות. שיר מתמוגגת מהנדיבות של עצמה ומבליחה מבטים מרוצים למצלמות אבל אסתי נרתעת. לפני שהיא מספיקה בכלל להסביר את הסיבה, שירה ממשיכה לומר לה: "אני לא מוכנה לשמוע לא, אני מאמינה בך, ילדה". בהמשך הסצנה, אסתי מספרת באמהרית ליעקב (דניאל טגאו) - עובד מחסן בשפע יששכר ואתיופי גם הוא - שבכלל יש לה בגרות מלאה עם ממוצע מכובד של 94 והיא כבר לקראת סיום לימודיה באוניברסיטה. שירה, בהיותה שירה, נשארת להקשיב לשיחה של השניים כי היא כל כך אוהבת את "המצלול של השפה". ולמעשה, גם יעקב עצמו זכה לטיפול המסור אך המעוות מיסודו של מנהלת הסופר: הוא הרוויח בזכותה מקום נחשק בקורס מלגזנים (בהמשך הפרק אנחנו מגלים שהחלום האמיתי שלו הוא בכלל לימודי פסיכולוגיה בבן גוריון).

בסצנה הבאה, אסתי ויעקב מתיישבים על הספה שמול המצלמה ומסבירים: יש שני סוגים של גזענים. הסוג הראשון הוא הסוג "הרע", או במילותיה של אסתי - "אלה שאומרים לך ישר בפנים, יא כושית תחזרי לאפריקה". לדבריה, איתם דווקא אין לה בעיה. הסוג המדאיג יותר, ה"ממש רע" של הגזענים הוא הלגנ"בים אותם הזכרתי קודם, ראשי תיבות ל"לבנים גזענים נחמדים בהגזמה". במילים אחרות, אלה גזענים הפוך על הפוך, כאלה שנחושים למחוק את הגזענות מהעולם אבל עושים זאת מתוך התנשאות מובנית ועל כן משמרים את יחסי הכוחות החברתיים הקיימים.

אם לא הכרתם עד עכשיו את התופעה, צפייה בפרק המדובר תבהיר לכם בדיוק במה מדובר. שירה ממשיכה להוכיח לאורכו את בורותה וגזענותה הלגנ"בית. יעקב רוצה להתחיל את לימודיו בבן גוריון אבל נתקל בבעיה: התחייבותו לקורס המלזגנים. על כן, אסתי מציעה לו לגרום לשירה לפטר אותו מה שיפתור אותו מהמחויבות. הוא מנסה לבחון אותה ומגיע לעבודה באיחור לא אופנתי, אבל היא לא כועסת עליו (כי הוא אתיופי), בעוד פליישמן (לישי זטלאוי) - עובד המחסן הלבן - חוטף ממנה נזיפות כשכל שביקש היה לשתות כוס קפה. כשפליישמן מחקה את שירה (בגאונות) והיא נכנסת לחדר, היא זועמת והוא מפוטר. אסתי מציעה ליעקב לחקות את שירה כדי שיפוטר גם הוא וישיג את מבוקשו, אבל המעשה שלו לא גורר את אותן השלכות כמו במקרה של חברו בהיר העור. "את גזענית", הוא מאשים את שירה מאוחר יותר בפרק. "את לא מפטרת אותי בגלל שאני שחור".

המשפט הזה מחזיק בתוכו את האמירה הנוקבת של הפרק. כשאנחנו חושבים על גזענות בדרך כלל, אנחנו רגילים לחשוב על הסוג המסורתי של הגזענות - כלומר, על בוסים שיפטרו את עובדיהם בגלל היותם שחורים. הגזענות של הלגנ"בים היא זו שחומקת לא פעם גם מעיניהם של המודעים חברתית, אבל למעשה, היא מסוכנת באותה מידה. ואם נחזור ליעקב ושירה: היא נחושה לתמוך בו וזה נהדר, אבל היא מתנהלת בפטרונות. שירה מנסה לחלץ את יעקב מהבור אבל היא לא טורחת לברר אם הוא אם הוא זקוק לעזרתה כדי להיחלץ, ויותר מזה - היא לא מנסה לבדוק אם הוא בכלל נמצא בבור. הניסיון האוטומטי שלה לעזור שגוי מיסודו; היא לא חושבת בכלל על האפשרות להכיר את יעקב כאדם ואת שאיפותיו, ומניחה מראש שקורס מלגזנים הוא האפשרות הטובה ביותר עבורו (כי למה שאתיופי בכלל יחשוב על להגיע לאקדמיה). הכוונה הייתה טובה, אבל התוצאה גרועה מאוד - במעשיה, צמצמה שירה את כל מהותו של יעקב לצבע עורו בלבד, תוך שהיא מקשרת את צבע עורו לנחיתות מובנת מאליה.

ביטויים לגזענות לגנ"בית (זהו, המונח הזה הוא חלק מהלקסיקון שלי עכשיו, תתמודדו) נמצאים בכל מקום, והיא מתגלה גם בהתנהגויות הלכאורה קטנות וחסרות משמעות, דוגמת התלהבות מיופיה של דוגמנית שאיננה לבנה תוך שימוש בכינויים המקטינים "אקזוטית" או "אוריינטלית". זה להגיד "אני אוהב מרוקאים, הם אנשים חמים" או "יש לי מלא חברים ערבים" או "איזה חמוד זה ילדים אסיאתיים". מדובר בתופעה שפורחת גם במקומות ה"נאורים" ביותר (ומטעם האנשים ה"נאורים" ביותר, בני דמותה הפחות מגוחכים של שירה שטיינבוך).

מתוך "קופה ראשית" (צילום: כאן 11, צילום מסך)
זה שהם שחורים לא אומר שהם מקרה צדקה. דניאל טגאו ואביבה נגוסה ב"קופה ראשית" | צילום: כאן 11, צילום מסך

לפני כמה שנים לקחתי חלק בסיור לימודי מטעם ארגון שרואה עצמו כבעל שליחות לתקן את העולם: במסגרתו, ביקרתי יחד עם קבוצה המורכבת מבני גילי (שהיו, רובם ככולם, לבנים) בשכונת נווה שאנן שבדרום תל אביב, המאוכלסת ברובה על ידי פליטים ומהגרי עבודה מאריתריאה וממדינות נוספות באפריקה. המטרה של הסיור הייתה מבורכת: לקחת קבוצה של צעירים פריווילגים ולחשוף אותם לחצר האחורית של החברה הישראלית. התוצאה הייתה מעוותת וגרמה לי לאי נוחות קיצונית: התחושה הייתה שהסתכלנו על תושבי דרום העיר כעל בעלי חיים בגן חיות, שמענו עליהם במקום לשמוע מהם, החלטנו עבורם שהם צריכים אותנו. הגענו מנקודת מוצא לפיה אנחנו, הלבנים חדורי המוטיבציה, נציל אותם (ולא, כפי שציפיתי כנערה תמימה, ניצור שיתוף פעולה שמתקיים מתוך תפיסה בסיסית של שוויון ערך האדם).

אני יוצאת נגד ההתנהלות הזו ובאותה נשימה מוצאת את עצמי, כמו רבים מאיתנו, חוטאת בה לעיתים. אני מתגוררת בשכונה בתל אביב-יפו שרבים מתושביה הם בני מיעוטים ששייכים למעמד סוציו אקונומי נמוך (27% מתושבי השכונה מטופלים על ידי גורמי הרווחה, שיעור הגבוה פי שניים מהממוצע בעיר). בכל הליכה מפתח הבניין לתחנת האוטובוס אני כמעט-נדרסת לפחות פעמיים או שלוש על ידי נערים ערבים שטסים על קורקינטים ואופניים. האם אני מעירה להם ומבקשת שיהיו זהירים יותר? ובכן, לא; האם הייתי מעירה לנערים שמתנהלים בצורה דומה בצפון העיר, אם שם הייתה ממוקמת דירתי? כנראה שכן. 

מה הפתרון? לא יודעת. אני צופה בעוד ועוד סדרות של נטפליקס שנעשו על טהרת הפוליטיקלי קורקט ועדיין לא תמיד מצליחה לעשות את זה נכון (אם יש בכלל הגדרה למה נכון כאן) ולהתבטא בצורה מוסרית במאה אחוז. אין לי תובנה מורכבת יותר מהתובנה המתבקשת והמעט קלישאתית, תסלחו לי, והיא להשתדל ולראות כל אדם באשר הוא ולדעת למתוח קו אדום בין הכרה במעמדות חברתיים לבין התעליינות. או, לחילופין, להסתכל על הנסיבות החברתיות של אדם ככאלה שבהחלט עיצבו את חייו (לא פעם, לרעה) אבל לא ככאלה שכובלות אותו למסכנות נצחית.