אנחנו נמצאים רק באמצע העונה הראשונה של "בשבילה גיבורים עפים", אבל מפרק לפרק מתבהר מי הגיבור האמיתי של הסדרה. לא, בניגוד למה שנדמה לכם, זה לא אביב (תומר קאפון), גם לא דובי (נדב נייטס), בטח שלא בנדה (משה אשכנזי) ואפילו לא נינט (סליחה, יעלי) - הגיבור הבלתי מעורער, המרכז הרגשי, הדמות האהובה ביותר והאהבה של החיים שלי: מי אם לא דותן פרידמן, הימלר בשבילכם.
בפרק הראשון הוא עוד סומן כאנטגוניסט של גיבור הסדרה (אביב) בתוך החבורה. כשאביב השתפך, התמוטט ורב עם אמא שלו, דחף והניע את החבורה לטוס לקולומביה, היה ברור למדי שהוא יעמוד במרכז והימלר רק ישמש לו קונטרה. אבל בפרק הראשון קיבלנו עוד פרט מידע משמעותי, כשהימלר גילה שהסרטן שלו חזר ונותרו לו שבועות ספורים לחיות. בתחילה זה נראה רק כמו תירוץ שיגרום לו להצטרף למסע, למרות שלכאורה הקשר שלו ליעלי רופף יותר.
הימלר הוא החבר העשיר שלא שם זין והולך למות בכל מקרה. הוא יממן את הנסיעה, יריב קצת עם אביב, וילך לעולמו די מהר כדי להמשיך לקדם את העלילה. בפרקים הבאים התגלו עובדות ששינו את תפיסתנו את הימלר. התברר שגם לו יש סיפור לא פתור עם יעלי, שגם הוא מאוהב בה, ושהיא שברה לו את הלב ובחרה באביב (שהתמוטט וזרק אותה, כזכור). השנאה שלו לאביב לא נבעה רק מאותה תקרית בלבנון, המאבק בין שני הגברים למעשה סימן את משולש האהבה המרכזי של הסדרה: אביב-יעלי-הימלר. במי היא תבחר? התשובה למרבה הצער די ברורה - אם היא תבחר במי מהם, זה כנראה יהיה באביב, והימלר גם ככה הולך למות.
דמות עם תאריך תפוגה ידוע יוצרת בעיה בשביל הצופה - האם כדאי לו להיקשר למי שהולך להיפרד מאיתנו בקרוב? מצד שני, כשאנחנו רואים את הימלר משתעל ומדמם, סובל, גוסס ומתגבר על הכל כדי לא להפגין חולשה מול חבריו המצ'ואיסטים, הלב לא יכול אלא לצאת אליו במלוא העוצמה, ולהיקשר אליו יותר מאל כל דמות אחרת.
כשסדרת טלוויזיה נפתחת עם דמות שנותר לה X זמן לחיות, לרוב יהיה מדובר דווקא בגיבור הסדרה ("שובר שורות" הוא הדוגמה המובהקת לכך). הסיבה לכך ברורה: דמות במשבר יוצרת הזדהות, ואין משבר יותר קשה מגסיסה. דמות שצריכה להתגבר על מכשול בלתי עביר יוצרת הזדהות, ואין מכשול קשה יותר מהמוות. המוות הקרב יוצר גם תחושת דחיפות, שמניעה את הגיבור לפעולה ומגייסת את הצופים לצידה (ב"שובר שורות" זאת הייתה ההחלטה של וולטר וייט להפוך ליצרן סמים).
המוות האורב להימלר לא נשאר ברקע, אלא עובר מהר מאוד לקדמת הבמה. מהשיחה הפילוסופית עם הסטלנים הצעירים בהוסטל, ההתמוטטות הפיזית במסע בהרים, ובעיקר התקווה המרומזת שהאב החיוור יוכל לרפא את החולי ולהשיב לו את חייו (אחרי השיחה עם המשוגע בתא המעצר). הימלר הוא גם מי שיצא לחפש את יעלי מיד אחרי התאונה, מי שהתעקש להמשיך לחפש כשאחיה כבר ויתר, הימלר הוא זה שבאמת אהב אותה כל השנים, הוא היה האיש בשבילה, הוא לא היה נוטש אותה כמו אביב.
הימלר הוא טיפוס ציני וזחוח, שמוק עשיר ובלונדיני שגדל עם כפית זהב בפה, ילד של יוגורט. הוא אומר מה שבא לו, עושה מה שבא לו, מפזר כסף באדנותיות ורב עם כל מי שלא בא לו טוב בעיניים. מצד שני, הוא גם היחידי בחבורה שחושב רק על המשימה, בלי פחד ובלי אגו. בניגוד לאביב, שתמיד רואה רק את עצמו, הימלר הוא אמנם יהיר, אבל מבין שיש עוד אנשים בעולם. הוא נחוש ומתאבד על המטרה אבל נשאר הגיוני ושקול, אדם פגום ומרגיז אבל כובש ומעורר הזדהות. בקיצור, הימלר הוא הגיבור המודרני האולטימטיבי. ברור שאביב עומד במרכז העלילה, אבל ככל שהסדרה מתקדמת, נראה שיש שני גיבורים, הימלר ואביב. כמו ב"גוסיפ גירל", סרינה (אביב) היא הגיבורה המרכזית, אבל כולם יודעים שבלייר (הימלר) היא הכוכבת האמיתית.
כל המחלות והאהבות לא היו משנות דבר ללא הליהוק המושלם של מיכאל אלוני לדמותו של הימלר (עם המראה האירופאי שיצדיק את הכינוי). גבוה ובלונדיני, עם לוק של אדם שמגיע מכסף, עיניו הכחולות משדרות התנשאות קלה של מי שיודע שהעולם מונח לכפות רגליו. מיכאל אלוני מעולם לא היה ידוע כשחקן רבגוני במיוחד, אבל בתפקיד המתאים, השלמות המצוחצחת והחיוך היהיר והמתוק הופכים לכלי עבודה משמעותי, ולא למכשול. אלוני משדר אהבה עצמית שלא מעוררת אנטגוניזם, זחיחות כל כך שלווה ובטוחה עד שהיא כבר מקסימה. אחרי שנים רבות בעין הציבור, הוא עבר מספר תהפוכות, מכוכב עולה לדמות מעט מאוסה, כשהחל להנחות את "דה וייס" הוא כבר כמעט הפך לבדיחה, ובדיוק אז משהו השתנה.
לא ברור אם מדובר במודעות עצמית, או במחסור מוחלט במודעות עצמית, אבל אלוני החל לאמץ את הבדיחה ולנכס אותה אליו. האנרגיות החיוביות הלא קשורות, החיוך הנאיבי, העיניים המזוגגות, הוא לקח את כל המאפיינים שספגו ביקורת, והקצין אותם בביטחון אינסופי, עד שכבר לא יכולנו שלא להתאהב. מיכאל אלוני הוא מיכאל אלוני, הוא הגיע למנוחה והנחלה של אושיות התרבות: הוא מי שהוא וכולם יכולים לקפוץ. לקח קצת זמן להתרגל לרנסנס של אלוני, אבל עכשיו כבר אפשר לאמץ אותו בחום, והימלר מסמן את שיאו של התהליך הזה. כמו אלוני, גם אליו היה קצת קשה להתרגל, וכמו אלוני, בסוף מתברר שהוא תמיד היה כליל השלמות, לנו פשוט לקח קצת זמן לראות את זה.