בין החזון הקיבוצי ובין סטריאוטיפ שחקן התיאטרון פעורה תהום. הקיבוצניק הוא איש אדמה, מחובר לקרקע, חי את חייו תוך שיתוף פעולה עם קבוצתו ופועל יום יום כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר, בעוד ששחקן התיאטרון הוא כביכול סוליסט שמרוכז בעצמו, ידרוך על מה ומי שצריך כדי להתקדם בקריירה ולקבל את התפקיד הראשי ולעולם לא יעשה צחוק מעצמו. אנסמבל ציפורלה לוקח את כל הסטריאוטיפים האלה ומשתין עליהם בקשת.
קבוצת השחקנים, שהורכבה ביד המקרה כשכולם למדו יחד באותה השכבה בבית הספר למשחק ניסן נתיב, פועלת כבר 17 שנה ונחשבת לאחת מהקבוצות היציבות והמוערכות בארץ. אחרי חמישה מופעים שהעלו, אחד מהם באנגלית, הקורונה הגיעה וכמיטב הקלישאה "טרפה את הקלפים" – והחבורה החליטה לקחת את הזמן ולהתמקד, לראשונה, ביצירת וידאו. הם החלו להרכיב מערכונים, עוד ועוד מהם, שהפכו לסדרה בת 18 פרקים שפורסמה ברשתות החברתיות. כעת, בסלקום TV הושק פרק ספיישל חגיגי הכולל מערכונים מוכרים ששולבו עם קטעים חדשים ומעניק להם דריסת רגל ראשונה על המסך הקטן. "הרבה מהתגובות שקיבלנו לסרטונים שהעלנו היו 'איך אתם לא בטלוויזיה'", משתף תומר נהיר פטלוק, אחד ממקימי האנסמבל, בשיחה עם mako בסוף יום יצירה אינטנסיבי. לצידו יושבים חבריו ושותפיו: תמרה קליינגון, אפרת אביב וגל פרידמן, ומהנהנים בהסכמה.
כשהקטעים עלו לראשונה לרשת הקבוצה עשתה מהלך מפתיע, ואפשרה לצופים לשלם על הקטעים לאחר שצפו בהם ברשת החברתית במטרה לנסות ולממן את הפרויקט. זה מודל כלכלי נדיר בארץ, אולי אפילו חלוצי בזירה המקומית – וההימור התברר כמשתלם במיוחד. "חשבנו שזה יהיה בקטנה, אבל זה הפך להיות מטורף", מבהיר פרידמן. "זה ממש סבסד את הפרויקט. זו הייתה הדרך של הצופים לתמוך בעשייה שלנו", מוסיפה אביב. הגולשים שילמו סכומים שנעו בין שקלים בודדים לאלפי שקלים, והיו כאלו שחזרו ותרמו סכומים קטנים פעם אחר פעם, שהצטברו למסה לא קטנה. "זה היה איזשהו רגע שבו פחדו שעולם התרבות ייסגר וייעלם", מסביר פרידמן. "אנשים היו מאוד פרו תרבות".
היצירה בשיא הסגרים לא הייתה פשוטה למי שעובדים בקבוצה. הם התחילו מעבודה מרחוק, בשיחות זום, אך בשלב מסוים החליטו להיפגש למרות ההנחיות שביקשו להימנע ממפגשים פנים אל פנים. "אני לא יודעת אם מותר להגיד את זה, אבל לא היו אנשים ברחוב", חושפת קליינגון. "בהתחלה אפילו ישבנו רחוק אחד מהשני כשכתבנו. אתם זוכרים את זה? זה היה מחתרתי ממש".
גל: "היה את הרגע הזה בקורונה שאמרו שאסור לצאת מהבתים, ואנשים פחדו שיתפסו אותם ברחובות ויעשו להם משהו. אנשים ממש התקשרו אליי ואמרו לי 'גל? אתה בטוח? לצאת מחר מהבית?'".
תמרה: "אותי זה הציל ממש מהתקפי חרדה קיומיים, כי שום דבר לא ברור, לא ברור מתי זה ייגמר, זה עוד אפילו היה לפני הדלתא. מפחיד, ואולי כולם ימותו? ופתאום בתוך כל הדבר הזה יש אי של שפיות, שממשיכים פשוט לעשות את הדבר, ואפילו צוחקים? בתקופה כזאת? על התקופה? על עצמנו? אני חושבת שזה מדהים".
הכל נפיץ
אז מה הופך אנסמבל ציפורלה למנפץ סטריאוטיפים שיטתי? קודם כל כי הם העלו על זה מופע שלם, אבל אפילו יותר מזה. החבורה, שכוללת את אביב, קליינגון, נהיר פטלוק ופרידמן לצד השחקנים לוטוס אתרוג, עמרי דורון, בן פרי, דודו גולן, כרמל נצר, יוסי ירום, סוזאנה פפיאן, בר חדד ואלעד סננס, מוכיחה שאפשר לעשות תיאטרון אחרת – על הבמה ומאחורי הקלעים גם יחד. הם פותחים כל בוקר בשיחה ארוכה על החיים, מתחלקים לקבוצות, עושים תרגילי כתיבה ויוצרים ביחד. מערכון של אחד יעבור לידיו של אחר, שיסיים את תהליך הכתיבה שלו, ומחלוקות מסתיימות בשיחות מועילות בהן לבסוף כולם מסכימים על דרך הפעולה. נכון, זו נשמעת כמו אוטופיה שרחוקה מהמציאות שנות אור, אך חברי ההרכב נשבעים שזה עובד, ומבהירים כי זו תוצאה של שנים ארוכות של עבודה וטיפול.
אפרת: "כבר כשציפורלה הייתה צעירה הבנו שהרבה מההתפתחות של הקבוצה תלויה בעבודה האישית של כל אחד בבית שלו עם הטיפול שלו. אנחנו חברים, אנחנו פרקטיקלי משפחה, מלא שנים ביחד. אנחנו עובדים פיזית, בשעות ארוכות, אנשים פה עם ילדים ובני זוג. אז נורא קל לערבב את האישי והמקצועי ושהכל יהיה עיסה כזאת שאי אפשר באמת ליצור בה. אז הבנו בשלב די מוקדם שאלה השרירים לחזק. גם למדנו תקשורת מקרבת תקופה ארוכה".
אז איך בכל זאת מתמודדים עם חילוקי דעות? מדברים על זה, והרבה. הם מבהירים כי זו לא דמוקרטיה, אבל שאף אחד לא יעלה על הבמה וייקח חלק בקטע שהוא לא מאמין בו.
אפרת: "הייתה פעם אחת שגנזנו קטע. כתבנו משהו שנגע באזור המי-טו, אבל כשהעלנו את הקטע הרגשנו שהמחשבה לא מנומקת מספיק. והיום אי אפשר להוציא משהו שהוא לא מנומק לנו. אנשים יכולים להתחבר או לא להתחבר, והנפיצות קיימת, אבל אם את לא יודעת מה את אומרת בנושאים מסוימים אז אל תגידי. והייתה לנו דילמה על זה, אבל הרגשנו שזה לא מהודק ברמה שאנחנו רגילים".
גל: "לפני שלוש שנים עשינו מערכון ליום העצמאות. תמיד יש את הרגע הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. בתור בן אדם שנמצא בהרבה קברים ביום הזיכרון, ואז בערב אמור לבוא ולהופיע, המעבר הזה הוא 'אוקיי יש צפירה ויאלללהההה. עכשיו אנחנו שמחים', שהוא תמיד מוזר לכולנו. אז עשינו מערכון שבו רואים אנשים עומדים בצפירה, ואז הצפירה הופכת לביט של טרנס. העלנו אותו וקיבלנו מאוד מהר תגובות ממשפחות שכולות. 'אתם לא מתביישים, אח שלי נהרג', ככה. ותוך שעה הורדנו את הקטע. ויש תגובות על כל דבר שאנחנו עושים, אבל פה הרגשנו שזה לא מנומק, וגם אם משפחות שכולות חושבות שאני צוחק עליהן אז אני לא מתעסק, אני לא צוחק על זה. אין מה להתווכח".
אפרת: "עדיין העלנו את זה, כי חשבנו שזה רעיון שבאמת מדבר על מועקה שיש לנו. אבל ברגע שראינו שזה לא מהדהד נכון אז הורדנו את זה".
גל: "מצד שני, העלנו מערכון שבו אפרת מגיעה לרופא והוא אומר לה 'יש לי שתי בשורות: אין לך קורונה, אבל חזר לך הסרטן', והיא שמחה נורא. וזה היה באמת בהיסטריה של ההתחלה, וזה מצחיק, וזה עורר תגובות מטורפות".
תומר: "פה ידענו למה אנחנו עושים את זה, מה מצחיק בזה ומה המסר מבחינתנו. אז נתנו לזה גב. אין לי סיבה לצחוק על מישהו, הוא גם יכול להיות ראש ממשלה, אין לי סיבה לצחוק עליו אלא אם הוא נותן לי סיבות לבקר אותו. אבל במקרה עם יום העצמאות, זה לא היה לנו אז כזה חשוב. אלה לא המלחמות שאני רוצה לעשות".
בשנה האחרונה היה קשה לגלול את הפיד ברשתות החברתיות ולא להיתקל בקטעים של הקבוצה. החל מהמחזמר "ביבילטון" שמבוסס על "המילטון", דרך ביצוע משלהם ל-Cell Block Tango המפורסם מ"שיקגו" שבו התייחסו לפרשת האונס הקבוצתי באילת ועד למערכון שהוא הרבה יותר כואב מאשר מצחיק על הלומי קרב. המציאות הישראלית מספקת לאנסמבל כר נרחב של חומרים שאליהם הם מתייחסים בסרטונים שלהם.
תומר: "אנחנו חיים במדינה שבה הכל נפיץ, כל דבר. אין מישהו שאין לו דעה על משהו. זה יכול להיות על משהו פוליטי וזה יכול להיות גם שיר של עומר אדם, שזה בסך הכל שיר אבל תראו איך המדינה התעסקה בזה שבוע שלם כאילו אין פה שום דבר אחר".
תמרה: "במערכון על החיסונים אנשים חשבו ששילמו לנו שנפרסם חיסונים".
גל: "נניח הקטע על האונס באילת, לכאורה, אנשים באו עם זה מאוד טעונים. או עם העניין הזה של ההלומי קרב של קפה נטול. בדיוק איציק סעידיאן שרף את עצמו כמחאה וזה ממש ערער אותנו. והיינו רגילים שיש תגובות קיצוניות רק מצד מסוים של המפה הפוליטית, אבל כשעשינו את 'ביבילטון' גילינו שזה לא שייך לאף סקטור באוכלוסייה. כי על החיסונים הגיבו בדיוק הצד השני של המפה: אותה רמת אלימות, אותה קיצוניות אם לא יותר".
אפרת: "אלימות מאחדת את כולנו".
בשיחה איתם, חברי הקבוצה נותנים את התחושה שהם הבינו. הם הבינו איך עושים את זה. הם חברים טובים, הם עושים את מה שהם אוהבים, הם מצליחים ליצור בהרמוניה ואפילו להתפרנס בכבוד. כשעולה נושא השכר, חברי ציפורלה מדגישים כי המודל השיתופי שהם מיישמים בעבודה לא תקף גם לתחום השכר שהם מרוויחים.
גל: "יש לנו מטרות ויעדים כלכליים והרעיון פה הוא כלכלי, אבל הוא יותר קרוב להייטק, רק שזה לואו טק, כי אנחנו לא מוכרים שבבים. זה לא שאנחנו מקבלים כסף ואז אומרים שנתחלק שווה בשווה לא משנה מה קרה. אנחנו כן מנסים להבין מה בסיסי לכולנו ואיפה כל אחד מקבל עבור האקסטרה טיים שהוא נותן והפעולות שהוא עושה, והוא מקבל בעבורן כסף. אני חושב שהדבר הכי טוב בציפורלה זה שאנחנו לא מפחדים לעבוד קשה, ומי שלא מפחד לעבוד קשה בסופו של דבר יגיע למטרות הכלכליות שלו".
עד מתי תהיה ציפורלה?
תמרה: "עד הפנסיה, ואחרי".
אפרת: "אני צריכה לשאול את הסחוסים והמפרקים שלי, רגע. יש לזה המון אופק. כי גם אנחנו כל הזמן ממציאים לעצמנו את הגלגל, ואנחנו גם עושים המון דברים – אנחנו מלמדים לצורך העניין, ולאט לאט נהיה לייבל תוכן. יש כל כך הרבה ערוצים שיש לנו לאן להתפתח בהם אז קשה לענות".
תומר: "כבר עכשיו שאנחנו 17 שנה זה נשמע המון, אני לא תופס את זה בראש, זה מרגיש לי כאילו לא יכול להיות, עובדים עלי. ואני מאחל לעצמנו שעוד 17 שנה – שזה כבר 34 שנה – זה עדיין ירגיש לנו, כזה, 'מה?'".
גל: "הרבה מהקטעים שיש במופע עשינו אותם בגיל 20 או 25, והיום אנחנו 17 שנה אחרי – ואנשים משחקים בקצב יותר גבוה, הרבה יותר אינטנסיבי. על אף שהגיל ההוא הוא כאילו הגיל לזה. אז אני חושב שאנחנו עושים משהו נכון בהתאמות שאנחנו עושים לתהליכים של החיים, והיום יש פה הורים ואנשים ישנים פחות ויש חיים הרבה יותר מורכבים אצל כולם, וכל עוד אנחנו יודעים לעשות את ההתאמות ולהמציא את עצמנו מחדש אז האופק של זה הוא נצחי".
ומה הלאה?
גל: "שאלה טובה, אני חושב שהקורונה ערבבה את היכולת שלך להסתכל. היום קצת מצחיק להגיד 'בעוד שלוש שנים...'. כי אתה אומר, 'ואם יבוא גל?'. אני חושב שהופעה חדשה תקרה בטח כשהדברים קצת יירגעו, ובסופו של דבר המטרה של ציפורלה היא להשפיע ולהגיע לעוד ועוד קהלים ואנשים, וכל הזמן להרחיב את הדבר הזה. אני חושב שכרגע אנחנו פועלים לכיוונים של הרבה טלוויזיה והרבה מדיה לצד ההופעות".
אתם מרגישים שיש לכם פחות חומרים עכשיו אחרי שהממשלה הוחלפה?
אפרת: "כל הזמן יש פה חומרים, לא חסר".
תומר: "זה באמת היה יותר קל אז, כי היה כותרות כל הזמן. אבל תמיד יש על מה".
אפרת: "זה לא נגמר. ולא רק פה זה לא נגמר, זה בכל העולם, פשוט אנחנו חיים פה".
אולי אם הממשלה הייתה מתנהלת כמו שאתם מתנהלים בחדר חזרות...
תומר: "הם מוזמנים. אנחנו מזמינים אתכם לבוא ולראות איך אנחנו עובדים. נעשה לכם סדנה!".