במדינה מתוקנת, כפי שנוהגים לומר אזרחים שאינם רואים את מדינותיהן כמתוקנות, פרקליטות המדינה היתה מודיעה הבוקר שהורתה למשטרת ישראל לבחון את פתיחת תיק החקירה המכונה "משחקי חברה" ומוכר כ"פרשת אייל גולן". סרטם של אורלי וילנאי וגיא מרוז, ששודר אמש ברשת 13, הניח את התשתית לבדיקה מחודשת שכזאת: מתלוננות שאומרות כי הן מוכנות להעיד שוב כדי לספר מה באמת קרה, עדות להמשך הקשר בין מנהלו של גולן לאחת המתלוננות, חוקר המשטרה שמשוכנע כי החקירה שובשה, והפרקליטה המלווה שמודה שהחקירה לא העמיקה עד גילוי האמת. "אנחנו מדינת חוק", אמר אמש בנימין נתניהו בתגובה מאוחרת (ונטולת מודעות עצמית) למחאת יוצאי אתיופיה. מדינת החוק העניקה לגולן חנינה מתוקף קשיים ראייתיים. אבל מה עם החתירה לאמת? מה עם הצורך להעניק לשיפוטו המוסרי של הציבור את דיוקנו המלא של גיבור תרבות? מה עם הצדק?
הראשון שהיה אמור לדרוש חקירה מחודשת הוא גולן. דרייפוס ממרמורק, האיש שטען בראיון לדנה ויס ב-2016 ש"עוול כמו שנעשה לי מעולם לא קרה במדינת ישראל" ושתובע באופן סדרתי את כל מי שמעז להזכיר את שמו בהקשרים שליליים, ממשיך לגלות איפוק סטואי בכל מה שקשור להמשך החקירה או לתביעת הנערות שהעלילו עליו, לדבריו. אתמול התבשרנו, במהלך הסרט, שגולן עדיין שוקל לדרוש מהפרקליטות לשנות את עילת סגירת התיק נגדו מ"חוסר ראיות" ל"חוסר אשמה". שש שנים עברו מאז הפרשה שבה, לדבריו, הוא "בכלל לא היה צריך להיחקר" - והוא עדיין שוקל את צעדיו המשפטיים. אביחי מנדלבליט מקבל החלטות מהר יותר.
אבל גולן לא דורש את שינוי עילת סגירת התיק, בדיוק כפי שהוא לא תובע את דיבתו מהמתלוננות. בשלל התגובות ששוגרו אתמול בלילה לעיתונאים על ידי יחצ"נו רני רהב בעקבות הסרט לא נאמר דבר בנושא. גם חדווה באום, פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר שנשכרה על ידי גולן כדי לבחון את האפשרות ורואיינה בסרט, לא הסבירה מדוע גולן לא עושה זאת. אין צורך בהסבר; התשובה משתמעת בהד גיחוכם של אנשי הפרקליטות, כפי שסיפר מרוז, נוכח האפשרות שגולן ייזום את פתיחת התיק בעצמו. כל מי שהיה מעורב בחקירה הזאת יודע שגולן יצא ממנה בנס - וספק אם הנס הזה יתרחש פעמיים. מי שמאמין לא מפחד; מי שמפחד כנראה לא מאמין.
סרטם של וילנאי ומרוז מיעט לחדש בפרשה המתוקשרת ממילא. כוחו לא היה בהבאת פרטים חדשים על הסיפור (אף שהיו כאלו), אלא באופן שבו הוא הציג אותם. אם עד עתה יכולנו להישען רק על תמלילי חקירה בקריינותו של גיא פלג, תגובות שלוחות רסן של אנשיו וחבריו של גולן וראיונות זיכוך אצל ויס וגיא פינס, אתמול זכתה הפרשה לראשונה לפנים חדשות (גם אם מוצללות) - אלו של הקורבנות לכאורה.
זה לא עניין של מה בכך. האומץ שנדרש ממתלוננת על עבירות מין להתייצב מול מצלמה הוא עצום; האומץ שנדרש ממתלוננת צעירה שהוקעה כשקרנית ושמתמודדת מול אחד האנשים הכי פופולריים, מצליחים וחזקים במדינת ישראל הוא בלתי נתפס.
העדויות של שתיים מהנערות, לצד הקראת תמלילי חקירתה של נערה שלישית (שסירבה להתראיין, אך שיחה טלפונית קצרה איתה זרעה עוד ספק בגרסת גולן ומנהלו בני פרץ), גרמו לתחושות קבס שכבר הודחקו לטפס שוב במעלה הגרון. זו היתה נסיעה חוזרת בפותמוביל, הפעם ממושבי הנוסעות, והיא היתה מטלטלת ולחצה שוב ושוב על רפלקס ההקאה. הנערות מיפו מנגנון מאורגן של ציד מעריצות שתחילתו בהיתקלויות מקריות במועדונים וסופו במה שנשמע כהבאת אדם לידי מעשה זנות (בלינגו של המעורבים זה מכונה, בפשטות משועשעת כמו פרסומת לכרטיס אשראי, "לפנק"). זו אולי ארוחה טלוויזיונית המבוססת על אטריות מחוממות (כפי שנהוג לכנות בעיתונות סיפורים ישנים וממוחזרים), אבל אופן הגשתן הפך אותן לתבשיל מעורר בחילה.
הפרטים המזעזעים חשובים, אבל חשובה לא פחות מהן היא הפיכתן של הנערות לסובייקטים. עד כה הן היו רק ניצבות בסיפור של גולן, פיונים אילמים בידי מתנגדיו ("הן קורבנות") ותומכיו ("הן רצו את זה" ו"הן שקרניות"). אתמול הן לקחו את הסיפור לידיהן. מתברר שגם למעריצות של כוכבי פופ יש תחושות ורצונות. מתברר שאפילו אם מישהי רוצה לשכב עם אייל גולן, היא לא בהכרח רוצה לעבור את מסלול הפינוקים שהיא נדרשת לספק בדרך לשם.
אבל הסרט לא מסתפק בתיאורה המחודש והמטריד של הפרשה. הפרקליטה לבנת מלמד היא גיבורתו של הסרט, מי שניסתה לעמוד לצד הנערות ומול המנגנון הכוחני של גולן; אבל הודאתה הכנה בכישלונה להגיע אל האמת נותנת את החותם למה שנראה כתבוסה מערכתית מקוממת. הראיונות של וילנאי ומרוז עם הנערות, עם גולן ופרץ ועם מלמד והחוקר יצחק גטניו משרטטים את קווי המתאר של צל כבד המוטל על החקירה: חילוקי הדעות בין הפרקליטות (שדרשה המשך חקירה סמויה) למשטרה (שמיהרה להודיע לגולן כי ייחקר באזהרה); ההדלפה המוקדמת לתקשורת שפגעה בחקירה; היעלמותן התמוהה של ראיות כמו סרטונים וסמים; בחירת המשטרה שלא לגבות עדות מאחד המעורבים; בחירת הפרקליטות שלא לבדוק מי מימן את עורכי הדין היקרים של הנערות חסרות האמצעים; ההחלטה שלא לבדוק מדוע הפכו לפתע כל הנערות את גרסאותיהן במהלך תמוה ומתוזמן; העובדה שאיש לא הכחיש עד היום את טענת הזהב של אייל "הכי מוסרי בעולם" גולן לפיה קטע אקט מיני כדי לברר את גיל הנערה (טענה שעל פי מלמד אין לה כל תמיכה בראיות).
זו לא נראית חקירה רשלנית, אלא פשוט חקירה רופסת, נטולת אמביציה להעמיק ולהתמיד עד בירור האמת. גולן טוען שלא היו מוותרים לו "על פיפס" משום שהוא אייל גולן, אבל נדמה שההפך הוא הנכון: הוא אייל גולן ומשום כך ויתרו לו כמעט על הכל. טענת מקורביו בדבר רדיפה על רקע עדתי היא המגוחכת מכולן; גולן הוא אולי גבר מזרחי מרחובות, אבל היום הוא כוכב ענק עם דירות במגדלי יוקרה תל אביביים. במקור הוא ביטון, אבל היום הוא עומד בצד הנכון של מבחן בוזגלו.
החקירה לא תיפתח מחדש. הפרקליטות תעבור על הסרט ועל החקירה הפגומה לסדר היום. גולן ימשיך להפגיז בתביעות השתקה על פי הנוחות, וימשיך לטעון שנעשה לו עוול מבלי לדרוש את הוצאת האמת לאור. ספק אם איש יזוז ממקומו בשיח הציבורי על הפרשה. פרשת "משחקי חברה" תישאר כפי שהיא היתה, תיק מעורר הדים ומחלוקת שלא זכה לסגירה הרמטית. כמו שקית זבל שלא נאטמה, הצחנה העולה מתוכה תמשיך להכות בנו.