"אם מישהו עושה משהו רע, הוא לא קיים גם כאילו, כי הכל זה אשליה", מסבירה רייצ'ל שושנוב בפרק האחרון של "בואו לאכול איתי". "אנחנו פה ולא פה", מחרה מחזיקה אחריה אחותה, מריאז', "במודעות אחת אנחנו פה, במודעות הגבוהה יותר אנחנו לא פה".
האחיות שושנוב (גיגול מהיר יראה שלפחות אחת מהם קרויה בכלל ששונוב אבל נדבוק כרגע בשם שניתן להן בכאן 11) הן לא רק שתי הדמויות המרתקות והחידתיות של שבוע השידורים האחרון, אלא גם נציגות של איזו תפיסת עולם לא לגמרי מגובשת, ועם זאת לגמרי מגובשת. במשך שלושה ערבים הן ניסו להסביר את משנתן הפילוסופית לשני הצמדים שהתחרו בהן, ואם לשפוט על פי תגובות הצמדים - הן לא נחלו הצלחה כבירה. ולא שהן לא ניסו. "זה עולם אשליה, הכל שקר", מסבירה רייצ'ל, פחות או יותר אגב שום דבר, "אנחנו חיים במטריקס", אומרת מריאז', ורייצ'ל מחדדת: "שום דבר לא אמיתי, זה הכל שקר, הכל הצגה".
רייצ'ל ומריאז' מציגות ומטיפות לאיזה מישמש של כמה אסכולות פילוסופיות, תפיסות רוחניות וגם שיטות טיפול קוגנטיביות (במהלך האירוח בביתן, הן מבינות שהן מגישות בייגלה בטעם איטלקי, ומכריזות שמדובר ב-NLP, ניתוב לשוני פיזיולוגי - שיטה טיפולית לא לגמרי מבוססת מבחינה מדעית, שדוגלת בשינוי של הרגלים ולשון דיבור על מנת להשפיע על דפוסי מחשבה). אבל בגדול, הן מפרידות את העולם החושי, האמפירי, מתודעת האדם ומנפשו. הפילוסוף הצרפתי דקארט, למשל, השתמש בטיעון דומה, כחלק מזרם בפילוסופיה המערבית המכונה רציונליזם. כן, קשה אולי להסתכל על מריאז' ורייצ'ל ולהגיד בפנים רציניות את המילה "רציונל", אבל תישארו איתנו רגע. דקארט דיברה על טיבה של ההכרה האנושית, וחילק את העולם כולו על כל תופעותיו לשניים: הנפש (בהשאלה, התודעה) ועולם החומר. אחד מטיעוניו היה שהאדם יכול לדמיין את עצמו, למשל, כבעל גוף פיזי אחר, אבל לא מסוגל לפרוץ את גבולות תודעתו שלו. זאת אומרת, הוא תמיד יזדקק לתיווך של התודעה בשביל לחוות את העולם החומרי.
מריאז' שושנוב מדגימה: "אם אתה לוקח מיקרוסקופ ושם על היד שלך, אז לא רואים את היד. היד לא קיימת. האטומים קיימים, נכון?" - דוגמה שמתקבלת על ידי בני שיחתה במבטים מזוגגים. "סימן שאתה לא קיים", היא מכריזה בניצחון, במה שדווקא סותר את משנתו של דקארט. היא מאמינה שהחומר והחוויות האמפיריות מוכיחים את שלילת התודעה. הפילוסוף הצרפתי הסביר שהנכחת התודעה והטלת הספק בה היא-היא ההוכחה לקיום האנושי ("אני חושב, משמע אני קיים". כלומר, אם יש לי את היכולת להטיל ספק בחוויות שלי ובמחשבות שלי, זו ההוכחה לכך שאני ברייה תבונית), אבל מריאז' רואה את השלילה: "אני חושב, משמע אני לא קיים".
על הנפש, משליכות האחיות שושנוב משקל רב. ואם מבחינתן החוויות החומריות מוכיחות שאין דבר כזה קיום, זה מעניק לנפשות שלהן כוחות על אנושיים. כל מה שהן מבקשות - מתגשם, וכל מה שקורה - קורה בגללן. במובן הזה, הן מיישמות גישה פנומנולוגית, תופעתית, כלומר זו שחוקרת את הקשר בין ההתנסות החושית לתודעה ולהכרה. הן מפלרטטות קצת עם הגותו של קאנט, מרפרפות על פני היידגר, אומרות "היי" ברחוב לגישה הפרה-סוקרטית, אבל השידוך הפילוסופי הכי פחות מפוזר מצוי בכתביו של אדמונד הוסרל.
הוסרל, שפעל מסוף המאה ה-19 ועד לעשורים הראשונים של המאה ה-20, פרסם חיבור שנקרא "מחקרים לוגיים". בחיבור, הוא מאתגר את אחת המחשבות הכי בסיסיות שלנו כבני אדם: התפיסה של אובייקטים חיצוניים ככאלה שנפרדים מאיתנו במלוא מובן המילה. זה נשמע נוראי, אבל זה פשוט בהרבה. אנחנו רואים כוס קפה, וחושבים שהיא קיימת כשלעצמה, שיש לה תכונות כמו צבע, טמפרטורה, גודל וכו'. הוסרל מטיל את הדגש דווקא עלינו, בני האדם, ועל התפיסה שלנו. האובייקט ההוסרלי (ויסלחו לי תלמידי הפילוסופיה על השימוש במושג שלא לגמרי קיים) הוא סך כל הדברים שאנחנו תופסים לגביו. הוא הפרשנות שלנו לגבי חום וקור, גודל, מרקם, צבע וכל היתר. אין לחפץ ההוא, לתופעה ההיא, קיום אימננטי משל עצמו, וכל הטבע כולו הוא הראייה האנושית. לא הראייה הפיזית, חלילה, אלא ההתבוננות הפיזית וכל הפירושים המחשבתיים שאנחנו עושים לה באופן לא מודע כמעט.
וכך גם השושנוב'ס. הן אינן חוות בהכרח את נפילתו של האדם ברחוב, או את האדם או את הרחוב, כדברים שקרו בנפרד מהן. מבחינתן, הן בעצמם מכוננות ומפעילות את הקיום הפיזי כולו. אם דבר כלשהו קורה, זה רק משום שהן העניקו לו את הפרשנות שלהן.
"כל מה שיש פה, זה הכל חלום אחד גדול, ומצד אחד אני נמצאת בתוך החלום ועכשיו זה מטריקס", מסבירה שוב שושנוב לאורחיה. ואכן, בנוסף להיותה רציונליסטית דגולה, מריאז' שושנוב היא גם פלאטוניסטית, כלומר חסידת הפילוסוף היווני אפלטון. בחיבור "המדינה", מציג אפלטון את משל המערה המפורסם, ש"המטריקס" (לפחות הראשון בסדרת הסרטים) מציג עיבוד פשטני אך יעיל שלו. במשל, האנושות מיוצגת על ידי אסירים הכלואים במערה חשוכה. אש דולקת מאחוריהם, וכיוון שהם כפותים ומוגבלים בתנועתם, כל מה שהם יכולים לראות הוא הצללים שמוטלים על הקיר שמולם. אפלטון קושר את העיוורון החלקי הזה לתאוריית האידיאות שלו, לפיה כל מה שנתפס בחושים האנושיים הוא ייצוג חיוור וחלקי של אידיאה. אידיאה, שלמוּת, היא הדבר האמיתי, המציאות כפי שאין בכוחו של האדם לתפוס. ככזו, אפשר "לגשת" אליה רק באמצעות השכל.
המערה של האחיות וואשובסקי ב"המטריקס" היא המטריקס עצמו. האסירים הם כל בני האדם שכלואים במטריקס וחיים בתוך מציאות צללים מלאכותית וחלקית בלי שתהיה להם מודעות לקיומו של העולם האמיתי (ציון, בסרט) או למאפייניו. הם נדרשים להרחיב את תודעתם, להתנתק מהמטריקס בתהליך כואב, ולהיוולד מחדש כאנשים בעלי חירות מחשבה ופעולה, וכמובן קולקציה משגעת של משקפי שמש ומעילים. "למה כואבות לי העיניים?", שואל ניאו את מורפיאוס אחרי שהאחרון משחרר אותו מכלא התודעה של המטריקס. "כי אף פעם לא השתמשת בהן", משיב מורפיאוס. וכמובן שמריאז' עושה שימוש יצירתי משלה בדימוי העין, ואומרת: "כשאני מסתכלת על העיניים שלי דרך המראה, אני גם מסתכלת לתוך הנשמה שלי, ואני מנסה לדעת מה... מה הדבר בפנים שאני צריכה להוציא אותו". מריאז' שואפת לשחרור הניאו הפרטי שלה מכלא המטריקס. ובעצם, לא בדיוק פועלת כמו שהיא פשוט אוהבת להנכיח את הכלא. להגיד "תראו איזה כלא מסביב" ואז להמשיך בשגרת חייה.
תאוריה נוספת, קצת פחות רומנטית, היא תאוריית הסימולציה, שטוענת כי המין האנושי בעצמו הצליח לייצר תוך תקופה לא מאוד ארוכה מערכות ממוחשבות מתוחכמות, ושבזמן לא רחוק בעתיד נוכל לייצר גם סימולציות שיוכפפו על מיליארדים (שוב, נחשוב על "המטריקס"). בהתאם, סביר להניח שמינים אחרים, כאלה שקיימים זמן רב יותר מהמין האנושי ולכן התקדמו יותר מבחינה טכנולוגית, כבר הקימו סימולציות משוכללות כאלה ואף כלאו אותנו בהן. השימוש במושג הסימולציה הוא טרנדי מאוד בכמה מהזרמים הפילוסופיים המודרניים, ויש המייחסים את הסימולציה הזו, את המטריקס הבלתי נראה והבלתי ניתן לתפיסה הזה, גם עם היבטים יומיומיים יותר כמו פוליטיקה וכלכלה. גם רשתות חברתיות, למשל, יכולות להתפרש כאריג של דימויים מלאכותיים, שאין להם ייצוג ממשי בעולם (אף אחד לא מאושר עד כדי כך, ירדן הראל), ולכן המשמעות של העולם הפיזי, החשיבות שאנחנו מייחסים לחוויות החושיות, פוחתת.
"זה מטפורה", מתעקשת מריאז', ואולי נכון יותר - גם אם לא יפה לשים למישהי מילים בפה - להגיד סימולאקרה. הסימולאקרה, בגדול, פירושה חיקוי של חיקוי. בחקר תולדות האמנות, זו אחת הדרכים לדבר על האם, למשל, פסלים וציורים יכולים (או צריכים) לייצג נאמנה את המציאות. בפילוסופיה, הסימולאקרה יוצרת איזשהו סדר היררכי של אותנטיות. ישנו הדבר האמיתי, ישנו ייצוג של הדבר האמיתי (רעיון או הגות שמנסים לעמוד על איזושהי אמת), וישנו עיבוד של הייצוג (משל, חיבור או הרצאה). רייצ'ל ומריאז' קיימות בתוך עולם של סימולאקרות. אחת מהן היא בעצמה סימולאקרה מהלכת, והתפרנסה ככפילה של אנג'לינה ג'ולי, ועטתה על עצמה תלבושות שונות כדי לחקות את האופן בו ג'ולי חיקתה בעצמה דמויות אחרות. חיקוי בתוך חיקוי. חיים שאין להם מקור.
כדי לפתור את התחושה המערערת הזו, שגורמת להן להתהלך בעולם בחוסר ודאות יסודי (אבל, כמובן, גם בוודאות גמורה שנמאס להן להסביר לאחרים), הן משתמשות בעצמן בסימולאקרות, במחוות דהויות של רצון טוב וחמלה אנושית. פגענו בהומואים? אין בעיה, אנחנו יכולות ללבוש סינר בגווני הקשת או להשמיע שורה קקופונית משיר של דנה אינטרנשיונל. אנחנו מתקשות בהעברת המשנה הרוחנית שלנו? סבבה, אפשר להדגים את זה באמצעות שריקות של ציפורים, ואז מיד להתחרט על זה. "אבל לא הייתי ציפור", זועקת מריאז', מטפחת קשת לראשה ושתי ביצים בידה, "עבדתי עליכם". מריאז' לא היתה ציפור, היא רק ייצגה אותה. והציפור ייצגה את הסליחה שביקשה להעביר ליואב ודודי.
"זה סיפור ארוך, אין לי כוח לדבר על זה", מסכמת מריאז' שושנוב, "אנחנו בכל העולמות". בכל העולמות, ורק לא איתנו.