בשלב מסוים בפרק האיחוד של "חברים", ששודר בארה"ב לפני כמה ימים כחלק ממסע השקה ארוך ומייגע לשירות הסטרימינג HBO מקס (שגם רכש לשידור בארה"ב את כל פרקי הסדרה), הבמה ניתנה לאליוט גולד וכריסטינה פיקלס, שגילמו את הוריהם של מוניקה ורוס גלר. השניים הודו ליוצרים ולקאסט על הזכות שנפלה בחלקם להתארח במספר פרקים בסדרה, והודו כי בשלב מסוים הרגישו באמת כמו הוריהם של ששת כוכבי הסדרה. תחושת ההורות הזו ריחפה לאורך כל המשדר הארוך הזה, אולם הרגע המסוים ההוא זיקק בצורה הטובה ביותר את התכלית של אותו פרק איחוד - לא הכפיים לשחקנים, לא המחווה למעריצים הבינלאומיים ולא שחזור הברק הקומי המסוים שהיה בין ששת כוכבי הסדרה. לא, זאת הייתה פרידה מתופעה תרבותית שסיימה את כהונתה. זה היה היום בו קברנו סופית את "חברים", וכן את שלטונם של בני דור ה-X ודור ה-Y בטלוויזיה.
"חברים" - שגיבוריה ויוצריה הגיעו עמוק מתוך דור ה-X - קנתה לעצמה קהל נלהב עצום ונלהב דווקא מבני הדורות הצעירים יותר. ואם ה-X-ים צפו בה בהזדהות ובהנאה מתונה, המילניאליים שנחשפו אליה לאורך שנות התשעים והעשור הראשון של שנות ה-2000 כבר חשבו עליה כעל אבן דרך תרבותית. הם היו המשפחה הטלוויזיונית של צופה הטלוויזיה המילינאלי, ובהתאם לכל הסטיגמות על הדור הזה - הוא לא הצליח לשחרר מהתסביך ההורי העמוק שאחז בו ו"חברים" מיאנה למות.
היו לה תקופות פופולריות יותר ופופולריות פחות, אבל ההיצמדות הזו לשגרה - חוסר הנכונות להשתנות ולהתקדם - אפיינה לא רק את ג'ואי וצ'נדלר, אלא גם את צופי הסדרה, שרצו ורוצים להמשיך ולהתערסל בנועם המטמטם של "חברים". לא רוצים לעבוד קשה, לא רוצים לעזוב את הבית, רוצים עוד פעם את הפרק עם הלובסטר או היונה וכרטיסי הלוטו. ו-236 הפרקים של "חברים", וכן העובדה ששודרה לראשונה עמוק בתוך התקופה שקידשה אירועים טלוויזיוניים שהתרחשו פעם אחת, במועד אחד, הפכו אותה גם למאגר עצום של תוכן מפעיל רגשית - מצחיק, מרגש, מפתיע אבל בעיקר מנחם.
יותר מש"חברים" הורישה לנו שורות תסריט מסוימות, היא הורישה לנו מנטליוּת של צפייה בטלוויזיה. אין כמעט פלא שנטפליקס נעזרה בה כשניסתה - והצליחה - לחנך מחדש את צופי הטלוויזיה מסביב לעולם
זו הסדרה שחנכה אותם, אתכם, אותנו אל תוך האמריקאיות ואל תוך הטלוויזיה. זו הסדרה שלימדה אותנו איך נראות עונות טלוויזיה ומה קורה במרווחים שבין עונה אחת לאחרת. זו הסדרה שלימדה אותנו מהם קליף-האנגרים, מה זה משולש רומנטי בין דמויות ראשיות או איך נראית ומתנהגת בדיחה ויזואלית - ואיך היא שונה מבדיחה טקסטואלית. כלומר, יותר מש"חברים" הורישה לנו שורות תסריט מסוימות, היא הורישה לנו מנטליוּת של צפייה בטלוויזיה. אין כמעט פלא שנטפליקס נעזרה בה כשניסתה - והצליחה - לחנך מחדש את צופי הטלוויזיה מסביב לעולם.
"חברים" הייתה שמיכת הביטחון גם עבור נטפליקס, ההימור הבטוח שלה, הסדרה שתמיד יהיה מי שיראה אותה - ואנחנו בתורנו הדהדנו את התפיסה הזאת. רצינו חפץ מעבר שימשיך איתנו מהימים הבטוחים של הטלוויזיה הקלאסית, שפרקיה משודרים פעם בשבוע בשעה קבועה, אל ההרפתקה הלא נודעת שהיא טלוויזיית הסטרימינג. וזה ש"חברים" הייתה לפתע זמינה במלואה, על כל פרקיה ובלי התחשבות בשעות וימי שידור, רק הרחיבה והעמיקה את תחושת הנחמה שהעניקה לצופיה: נטפליקס אפשרה להם ללכת עם "חברים" בכיס המכנסיים, לצפות בה בנסיעות לעבודה, להציג קטעים ממנה לחברים בשר ודם ולהחיות מחדש את הוויכוחים והבדיחות שליוו אותה כבר משידורה הראשון.
שחררו, באמא
אז ראינו "חברים" כי "חברים" שודרה בכל מקום, וכשהעידן השתנה - שוב, לאו דווקא מבחינת סוג הסדרות אלא שברמה מהותית יותר, התפיסתית יותר, שינינו את המחשבה והדיבור שלנו על טלוויזיה ואיך צורכים אותה - זה היה בעצם רק עניין של זמן לפני ש"חברים" תסיים את תפקידה. ומלבד לכתוב במפורש "זהו, ביי, אל תדברו איתנו יותר" לפני כתוביות הסיום, פרק האיחוד של "חברים" עשה הכל בשביל לאותת לצופיו את המסר הזה: שחררו, באמא.
אם היה ניתן לזהות הבעות בפניהם של דיוויד שווימר - הכועס ביותר משישיית השחקנים הראשיים, בפער ניכר - או ג'ניפר אניסטון היינו קוראים בהם את המיאוס מאותן השאלות, מאותן הבדיחות, מאותן התחינות האינסופיות להתאחד. ולמרות שחלקם נראו מאושרים מההזדמנות, ונאותו להשתתף גם בגאגים המשפילים ביותר (מאט לה-בלנק לובש את "כל הבגדים של צ'נדלר", ליסה קודרו מבצעת את "סמלי קאט" עם ליידי גאגא), החדווה שלהם הופנתה קודם כל זה כלפי זה וכלפי הקלאסיקה הטלוויזיונית שהם יצרו. ההתעקשות להציג את "חברים" בפרק האיחוד כאיזו יזמות חברתית מדהימה שהעניקה קול וביטחון לדחויים ולמדוכאים לא נגעה בשחקנים. הם לא רצו שום אינטראקציה עם בן תמותה שאיננו ברמת הפרסום שלהם או גבוה ממנה, אלא ישבו שם - מתוחים מרוב תחושת אחריות ובוטוקס, וסיפרו שוב על הכימיה המדהימה שהייתה להם זה עם זו או על כמה היה מבאס לשחק בחברת קוף.
התמהיל הזה העניק לפרק נופך עוד יותר מיושן, עוד יותר הורי ועייף והעמיס עליו גם עוד רובד טלוויזיוני. משדר האיחוד של "חברים" הרי לא נוצר עבור צופים צעירים אלא עבור בני ה-25 עד 45 שהסדרה היא חלק אינטגרלי מעולמם התרבותי, אבל לא היו עוד כמוה. גם "סיינפלד" בשיא ההצלחה והרלוונטיות שלה לא הפכה את שחקניה למגה-סטארים שבתיהם מצולמים על ידי מסוקים, אם להשתמש באנקדוטה שמאט לה-בלנק חלק מבהלך האיחוד. לכן, כדי להבין איך מסכמים תופעה כל כך חובקת בתרבות, נראה שמפיקי הפרק הסתמכו על מפגשי איחוד של קומדיות מצליחות נוספות, אם כי כאלה ששודרו בשנות ה-60, ה-70 וה-80. הנה כמה מהסדרות שערכו מפגשי איחוד מצולמים כמו זה של "חברים" - "ימים מאושרים", "משפחת בריידי", "שושלת", "בנות הזהב", "המופע של מרי טיילר מור", "מ*א*ש", "לוסי אהובתי". משדרי האיחוד האלה תמיד שמרניים, מתרפקים, נטולי כל ביקורת, שרגע השיא בהם מגיע בדרך כלל בכניסתם של השחקנים האהובים אל הבמה (וזו תמיד הבמה בה צילמו איזה פרק אייקוני) לקול מחיאות הכפיים.
הסדרה הגדולה הנוספת היחידה משנות ה-90 שזכתה למחווה כזו הייתה "הנסיך המדליק מבל-אייר", בספיישל ששודר לפני כשנה, כשהסדרה עלתה במלואה לשירות הסטרימינג HBO מקס (נכון מאוד, בדיוק כמו "חברים"). וכיוון שהדגם הזה של איחוד טלוויזיוני התעצב על פי סדרות ששודרו לראשונה גם לפני ארבעים וחמישים שנים, איחוד "חברים" נראה מיושן, איטי ומנותק מהמציאות למרות ששודר ב-2021 ועל אף שהסדרה שהוא עוסק בה שודרה לפני 26 שנים בלבד.
הישג שלא נועד שישחזרו אותו
טלוויזיה היא אמנות שושלתית שבה רעיונות מועברים כמו בסלילי דנ"א מדור טלוויזיוני אחד לאחר. הדנ"א הזה מלמד את יוצרי הסדרות החדשים איך לבנות את הסדרה שלהם, וחשוב מכך: איך לא לבנות את הסדרה שלהם, מה להוציא ממנה כדי לא להקנות לה מראה מיושן שלא יקסום לקהל הדינמי שיושב בבית ומחכה לפרק חדש. "חברים", לטוב ולרע, התחנכה על ברכיהן של קומדיות טלוויזיוניות משנות ה-70 וה-80. שמעו את זה בתסריטים שלה (מהצגת "לאוורן ושירלי" בפעם בה הטלוויזיה של רייצ'ל ומוניקה נתקעה על דיבוב ספרדי ועד לרופא שיילד את השלישיה של פיבי והיה אובססיבי ל"ימים מאושרים"), אבל בעיקר ראו את זה באופן בו הופקה, נערכה ושוחקה. במובן הזה, "חברים" הרגילה את צופיה - גם הצעירים שבהם - לסטנדרטים שעברו מהעולם עוד לפני 1995, אבל בהיעדר סטנדרטים אחרים, בהיעדר אמירה חדשה או נקודת מבט מרעננת - לא ידענו שאפשר בכלל אחרת.
לכן הפרידה הסופית-סופנית הזו מ"חברים" איננה רק פרק איחוד רווחי ביותר עבור קורטני קוקס או כל מפיק שהוא ב-HBO מקס, אלא פרידה מהדבר הזה, מהמושג ששמו "צפיית חובה". זו הפעם האחרונה בה נראה שואו מלאכותי וראוותני כל כך, שכל מטרתו היא להגיד "איזה מדהים זה שכולנו ראינו את זה בטלוויזיה, נכון?", כי ברור לנו שגם סדרות להיט נוספות - מ"המפץ הגדול" ועד "משחקי הכס" - לא יכולות לשחזר את ההישג של "חברים" משום שזה הישג שלא נועד שישחזרו אותו. זה כמו לשבור שיא גינס בשתיית פאנטה שוקאטה - מרשים והכל, אבל רלוונטי לפרק זמן מצומצם מאוד. וגם אם הסדרות הללו יערכו אי פעם מפגשי איחוד, הם כבר לא יראו ככה, ואם יראו ככה - לא יתקבלו ככה.
הטלוויזיה בת זמננו איננה מנוהלת כך יותר, עם איזו סדרת-שמש שכל הסדרות האחרות חגות סביבה במסלולים הולכים וגדלים, אלא בטפטופים אינסופיים של סדרות גדולות וקטנות גם יחד. כל אחת מהן היא אירוע טלוויזיוני וכל אחת מהן תישכח בעוד שנה-שנתיים. ההבנה הזו של טלוויזיה כדבר נצחי, כמורשת, היא לא משהו שיעניין את דור ה-Z, שהולך ונעשה הקהל שמעניין באמת את יוצרי הטלוויזיה. פרק האיחוד של "חברים", אם כך, הוא דרכו של דור ה-X להשתחוות פעם אחת אחרונה ודרכו של דור ה-Y לשחרר מאיזו אובססיה תרבותית - וזהו. זו כבר לא הבמה שלהם.