בעיה מספר אחת של נגיף הקורונה היא, כמובן, בעיית יח"צ. אין לה פנים או לוגו, וגם ההדמיות שלה מתחת למיקרוסקופ נראות בדיוק כמו כל וירוס אחר. איך אפשר לשנוא ככה, איך אפשר להתאגד יחד נגד אויב משותף, כשלאויב המשותף הזה אין גוף, לוגו, או חולצה צבעונית שאפשר ללבוש כדי להזדהות עם המטרה. וכיוון שהאנושות זקוקה לסמלים כדי שהמוח לא ינזל לה מחוץ לאוזניים מרוב אבסטרקיוּת, השבוע גילינו מחדש את יורם לס, וכאומה, התאהבנו בו.
לס, מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, ח"כ לשעבר, מרצה לפיזיולוגיה ופרמקולוגיה ומנחה טלוויזיה לשעבר, קנה לעצמו תהילה - לא לגמרי רצויה, אפילו כשלוקחים בחשבון שהנחה אי אז את תוכנית המדע "תצפית" - אחרי הופעות טלוויזיוניות מופלאות ב"חדשות הבוקר". קבל עם ומעיין אדם, לס ניסה לשדר מסרים של שפיות והרגעה. הוא ניסה לומר שהקורונה אמנם מלחיצה, אך זו דרכן של מגפות ושל מחלות ויראליות. הוא טען שהנזק שנגרם לשוק גדול מהתועלת שבצעדי ההתגוננות שהממשלה הורתה עליהם. ואת כל זה הוא ארז, לצערו, בשני משפטים בלבד. "בשביל מעט מאוד אנשים - זה קשה לשמוע - שתוחלת החיים שלהם היא לא גדולה, לא הורסים מדינה. לא הורסים את העולם", וכשנשאל אחר כך אם "להקריב" את אותם אנשים ענה בקצרנות "כן".
לס נאלץ לצאת למסע התגוננות - חבר'ה, זה הדבר השנוא עליו - בתוכניות רדיו וטלוויזיה נוספות, בה גערו בו שוב ושוב על ההצעה "להקריב" את החולים החלשים. וגם בסבב הזה, שסלבס אחרים היו הופכים למסע התנצלויות נוסח ליהיא גרינר ופרשת השוטר, הוא לא באמת התנצל על כלום. תוך יומיים הפך יורם לס לא לגיבור שרצינו, אבל לנבל שהיינו צריכים. לאיש הרע מהחדשות שאפשר לשנוא בגלל דבריו, אבל בעיקר בגלל האופן בו הוא אומר את הדברים האלה. בגלל התכונה החמקמקה והמרתקת הזו שהופכת אדם לכוכב.
אלו לא זמנים להיות בהם אדם איטי. כל משתעל הוא אויב, כל גירוד בפנים הוא פעולת טרור וכל בית קפה הוא אזור מוכה אסון עד שיוכרז אחרת, ובהתאם מהדורות החדשות בטלוויזיה, שמתחילות בשבע בבוקר ומסתיימות איפהשהו לקראת אחת עשרה בלילה, קדחתניות מתמיד. המגישים מזגזגים בין כתבים מרואיינים שונים, וכל אחד מהם מעניק כמה שורות בתחום ההתמחות שלו, ותחום ההתמחות של כולם הוא היסטריה. ועדיין, פרופסור יורם לס מדבר לאט. גם בימים כתיקונם היינו חושבים שהדיבור של לס איטי, אבל בימים המנוגפים האלה הוא נראה ונשמע כמעט מתריס. "החיים נמשכו!", הוא קוצף בעודו מדבר על מקרים נוספים כשהוא משווה את שיעור התמותה מקורונה לשיעור התמותה בעקבות זיהומים שגרתיים בבתי חולים. "עשרים ושניים איש!" ממריא קולו ונשבר מרוב פאתוס. "תחשבו על זה, think about it", הוא מסביר בעברית ואז מיד באנגלית כי לס, כמו הקורונה, הוא פונה לקהלים מסביב לעולם.
התוצאה היא מופע. פרופסור לס נתן חתיכת שואו בתוכנית הבוקר של ניב רסקין, וראיונות ההמשך שלו ב"שש עם אמנון לוי" ברשת 13 או בתוכנית הרדיו "קלמן וליברמן" כבר אישרו את העובדה שהוא ראוי לסיבוב הופעות משלו. אולפן אחר אולפן, שיחה ועוד שיחה, הוא עובר וצועק, משתולל, מתחנן, מתריס, כועס, חולק מחמאות (לטראמפ. יורם לס חשב שהוא יצא גבר בזכות קור הרוח שהפגין - ואז חזר בו) ומתעקש להשיב לכל שאלה רטורית שנורית לכיוונו באופן לא טלוויזיוני בעליל. בעוד פאנליסטים אחרים יודעים שכדי למשוך את המצלמה אליהם, הם חייבים לספק תוכן סנסציוני בלי להתלהם, לס הוא ההפך: הוא התלהמות שכל כולה עידון. צרחות ונפנופים בידיים בשביל להגיד שהכל ממש בסדר ולא צריך לפחד בצורה יוצאת דופן. אל מול הרמות הגבה המאופקות של רסקין והמבטים המעודנים של אמנון לוי, יורם לס לא יודע מה לעשות עם הנוכחות הפיזית שלו. הוא לא מצליח להכיל את התשוקה הכנה שיש להתמודדות שקולה עם מחלות; הרוגע והמתינות בוערים בעצמותיו.
במובן הזה, לס קולע להלך הרוח הציבורי יותר מכל דמות אחרת על המסך. הוא משדר לנו את מה שכולנו רוצים להרגיש, ואולי מרגישים לא בנוח: פחד מוחלט. התוכן של דבריו הוא מה שאנחנו צריכים להגיד לעצמנו, אבל האופן בו הוא אומר את הדברים האלה הוא פרפורמנס של היסטריה. האיכות הכפולה הזו משלימה את מה שאנחנו רגילים לראות במשדרי החדשות - כלומר, אנשים רגועים שמספרים לנו סיפורים איומים ונוראיים. זהו רגע עולמי שלא ממש הכינו אותנו אליו, וגם אנחנו, כיורם לס, רוצים להטיל ידינו באוויר ולצעוק עד שייגמר לנו האוויר, וההופעה הדרמטית שלו היא הפורקן הרגשי הלאומי שהתקופה הלחוצה הזאת צריכה באופן דחוף. דוקטור, תציל אותנו.