"סיימתי עם גברים", הכריז בפני לפני כשנתיים עדן יואל, חברי הטוב למערכת mako תרבות. הוא לא התכוון חלילה להפסיק לצאת עם גברים במציאות, אבל בסדרות וסרטים עם גיבור גברי הוא הפסיק רשמית להתעניין. כגבר סטרייט וסטודנט לשעבר לקולנוע, קודם כל נעלבתי, ומעבר לנאמנות השבטית בעיקר לא הבנתי, אז מה, הפסקת להתעניין בכל הסרטים הטובים? במרכזו של כמעט כל סרט קלאסי וסדרת מופת עמד גבר מורכב ומלנכולי עם נטייה להרס עצמי. מ"השור הזועם" עד "אמריקן ביוטי", ככה התרגלנו לראות איכות. אנחנו שמחים כמובן לשמוע קולות חדשים, אבל לא צריך לוותר על כל מה שיש לגבריות המצולקת להציע. בשנתיים שעברו מאז לא עברתי שום שינוי אידיאולוגי, לא חוויתי הארה, אבל בלי לשים לב הגעתי גם אני לאותה תחושת מיצוי. גם אני סיימתי עם גברים, באופן רשמי.

בדיוק כתבתי ביקורת על "נורמלי", בה בן דמותו של ליאור דיין מתמודד עם התמוטטות נפשית תחת צילו ההרסני של אביו האגדי, ואהבתי בעיקר את החלקים שלא נגעו באדיפאליות הזאת בשום מידה. סבבה, אבא שלך החדיר בך מודל גבריות רעיל ועכשיו אתה משתמש בנשים ותחרותיות מקצועית כדי לתחזק את האגו הרעוע שלך, אפשר בבקשה לחזור למוסד הסגור? אין לי טענות ל"נורמלי", אחלה סדרה, ביקורת מפרגנת, אבל אם תביאו לי עוד סדרה אחת על משבר הגבריות, אני עובר ל-mako נשים. רק אמרתי את זה והנה הופיעה לה "הטבח" עתירת הציפיות ש... ניחשתם נכון, "בוחנת מחדש הגדרות של גבריות ונשיות בימינו". טוב, זה גבריות ו-נשיות, אז אולי זאת לא עוד סדרה על גברים עגמומיים במשב... אה לא, "מפגש בין דורי לנמרוד, שני גברים במשבר גיל 40 מביא כל אחד מהם לבחון את חייו מחדש". תהרגו אותי עכשיו.

צפיתי בפרק הראשון, הוא באמת היה נהדר. אולי חששתי לשווא. גברים, נשים, מה זה משנה, רק תביאו לי עוד סיפורים על החוסרים במשלוח החסה מהבוקר ואני מאושר. ברצינות, הם הפכו את שגרת העבודה במטבח של מסעדת יוקרה להרפתקה מותחת על סרדינים וקוויאר. זה נהדר ולא אכפת לי גם אם הגיבור היה עכברוש פלאי שחולם להיות שף. דמותו של השף דורי היא כולה גבריות רעילה והרס עצמי, ומזכירה תפקידים קודמים של גל תורן, אבל היא מספיק מצחיקה ומביאה טוויסט מעניין עם זיקוק דמות השף הנרקיסיסטי. גיבור הסדרה נמרוד (גורי אלפי) הוא טיפוס קצת פחות ססגוני, אבל בסדר, אם נורא חשוב לכם לספר את הסיפור הזה דרך עיניו של עוד גבר מתוסכל ומדוכדך, אני אזרום. מה כבר יכול לקרות?

ואז הגיעו פרק שתיים ושלוש להזכיר לי למה בדיוק החלטתי לסיים עם המין הגברי על המסך. שלא תטעו, פרט לנטייה התמוהה למקם את המצלמה מחוץ לחדר בו מתרחשת הסצנה, זאת עדיין סדרה שעשויה מעולה, אבל המקוריות העלילתית והחדווה שבצלילה לעולם המטבחים הוחלפו באותן נוסחאות עתיקות שליוו את הקולנוע מימיו הראשונים. מה גבר משברי צריך כדי לקדם את סיפור גבריותו המשברית? אשה יפה כמובן, ורצוי שתהיה מאוהבת בו מעל הראש. תולדות הקולנוע והטלוויזיה מלאים בגברים כושלים ועגמומיים שכל אשה יפה שבה הם נתקלים נופלת שדודה לרגליהם, גם אם אנחנו הצופים לא ראינו שום דבר שיסביר את המשיכה הפלאית.  

נמרוד רק נכנס למטבח וכבר מוצא את עצמו בפלרטוט מתקדם עם טבחית יפה וצעירה בשם שרה (יעל אלקנה), כשבבית מחכה כמובן אשתו המצליחה והיפהפייה אפרת (קרן ברגר). אם יש לנמרוד איזו כריזמה או חוש הומור יוצא דופן, אנחנו לא זכינו לחזות בהם. מה שאני ראיתי זה גבר נרגן שהתחיל מקצוע חדש וכבר מתמרמר. כולם סביבו טוחנים משמרות כפולות כבר שנים ושומרים על אנרגיות גבוהות, אבל להוד הייטקיותו זה לא נראה הגיוני שאמרו לו לקלף כמה ארגזי עגבניות. הוא לא מצחיק, לא מרשים, גם לא נחמד במיוחד, מה כולם מוצאים בנעבך העצלן הזה? טוב ניחא, כל עוד גל תורן ימשיך להתעסק בארטישוק ירושלמי ובריבים עם טום אביב, אני שם. בפרק השני דורי התעסק בסחרור אגואיסטי להחרבת היחסים עם בת טיפוחיו סאני. הנה, יש מספיק דרכים לפרק את הגבריות המשברית גם בלי להיכנס לסיפור אהבה חסר סיכוי עם אשה יפהפייה.

אתם כבר יודעים מה יקרה עכשיו. נכנסת האשה. רומי אבולעפיה, לא פחות. היא נשואה כמובן לאיש עסקים מבוגר ודורי עומד להיכנס איתו לעסקים ואלוהים ישמור אין לי כוחות לראות את הסיפור הזה שוב. די, בבקשה, אין לך איזה משלוח שרימפסים להתקטנן עליו, ומתי כבר רוסלן ילמד להבדיל בין הלוקוס הטוב והלוקוס המצרי הפח? הנסיגה הזאת לנוסחאות המוכרות מתסכלת במיוחד כי "הטבח" זאת באמת סדרה שעשויה מעולה. הם החזיקו ביד יצירה מרעננת ויוצאת דופן והחליטו לדלל אותה עם פריטי החובה המהוהים ביותר בארון הגבריות המשברית.

רומי אבולעפיה, "הטבח" (צילום: רן מנדלסון באדיבות yes)
לא הסיפור הזה שוב. רומי אבולעפיה וגל תורן | צילום: רן מנדלסון באדיבות yes

בסיום הפרק מפציעה שותפתו של דורי למסעדה, אוסי (רותם סלע), שמספרת שהיא בהריון אחרי מה שנשמע כמו סטוץ מקרי ואי אפשר שלא להרגיש צביטה של פספוס. הנה סיפור שהיינו שמחים לראות, במקום עוד רומן חסר תקווה עם רומי אבולעפיה. הנה דמות שהייתה יכולה להחזיק על עצמה את הסיפור במקום להלאות אותנו עם מובטל הייטק עגום. היא לא צבעונית במיוחד אבל היא שופעת כריזמה ומעוררת אמפתיה, היא זאת שצריכה לנהל את כל מפלצות האגו הילדותיות ולהחזיק את המכונה שכל רגע מאיימת להתפרק. מעל לכל, אולי איתה אפשר להגיע לסיפורים שלא ראינו כבר אינספור פעמים. אין לי בעיה עם גברים, אני כזה בעצמי, אבל נראה לי שאפשר להוציא את משבר הגבריות לחופשת התרעננות, לפחות עד שנמצא סיפור חדש לדלות מאותה זווית מוכרת לעייפה.