חגיגות שלושים השנים לעליית סיינפלד הן הזדמנות טובה לחלוק לסדרה שבחים. מדובר בסיטקום שאי אפשר - ולא צריך - לערער על חשיבותו. סיינפלד שינתה סדרי עולם, ובספר תולדות הקומדיה הטלוויזיונית יקדישו לה כנראה יותר מפרק אחד. סיינפלד בעטה במוסכמות הקומיות שעיצבו את הסיטקומים הפופולריים עד אותה תקופה. את החום המשפחתי של קשרי משפחה ואת הבית הפרברי המרווח של משפחת קוסבי היא המירה בגיבורים רווקים על גבול המיזנטרופים, שחיים בגפם בדירות כעורות בלב ניו יורק. את הפאנצ'ים הנעימים על עוגה שנאכלה לפני שהספיקה להצטנן אחרי צאתה מהתנור היא החליפה בעלבונות לאיבר המין הגברי ובדיונים על נייר טואלט בשירותים ציבוריים. היא היתה צינית ואנליטית, מתקדמת לזמנה בלי להתנצל או להתנחמד. היא היתה הצלחת ענק שאיש לא חזה והיא הפכה את כוכביה לטאלנטים מבוקשים ועשירים עד מאוד. סיינפלד גם היתה ונותרה סדרה שלא יכולה כמעט להתקיים מחוץ לזמן והמקום המסוימים מאוד בהם היא נוצרה. היא ניכרה את הצופים שלא התחברו אליה והתקשתה ליצור דור חדש של צופים. חגיגות השלושים לעלייתה הן גם הזדמנות טובה להגיד שסיינפלד הזדקנה רע, ושקשה לדמיין אותה משחזרת אפילו רסיס מההצלחה הנוכחית של האויבת המושבעת שלה, חברים.

תגידו שזה לא פוליטיקלי קורקט להשוות, ונשיב שסיינפלד היתה הראשונה להצביע, בטח שבקנה מידה כזה, על הזיוף והיומרה של הפוליטיקלי קורקט. כי חברים במובנים רבים היא תמונת המראה של סיינפלד: שתיהן שודרו באותו היום ובאותה הרשת. יחד עם אי. אר. הפכו שתי הסדרות את NBC לערוץ הטלוויזיה הנצפה והמשפיע ביותר בארצות הברית בשנות ה-90. ובגדול, שתי הסדרות הציגו עלילות דומות: קבוצת רווקים צעירים, חלקם בעלי עבר/הווה רומנטי משותף שמתמודדים עם קשיי פרנסה, תחביבים משונים, ריבים זעירים עם דמויות משנה צבעוניות וכמובן, שכר דירה מפוקח. שתיהן השיקו טרנדים אופנתיים, שתיהן טבעו מטבעות לשון ושתיהן לא ידעו מה לעשות עם שחקן לא-לבן.

אולם שתיהן גם שונות בתכלית. חברים ליטפה את צופיה והבטיחה שגם אם החיים לא מתקדמים באופן שציפו לו, הכל יסתדר הודות לכוחה של הידידות (ועזרה כספית מההורים), בעוד שסיינפלד אמרה להם שהכל לא מדהים, ושהתבגרות גילית לא בהכרח מיתרגמת לשיפור באיכות החיים או אפילו לשינוי בסיסי באופי. הרוע הזה, שסיינפלד חבשה ככתר של איכות, הוא אחת הסיבות לכך שחברים נותרה גם 15 שנים ויותר אחרי סיומה סדרה פופולרית ורווחית, וסיינפלד גם, אבל פחות. הרבה פחות.

בתחילת השנה, רעשה תעשיית הטלוויזיה העולמית מפני איום אפשרי של הסרת חברים מספריית הסדרות של נטפליקס. עסקת בזק נחתמה בין ספקית הסטרימינג ואולפני וורנר, שאחראים על הפצתה הבינלאומית של חברים, ונטפליקס הסכימה לשלם סכום משוער של 80 מיליון דולרים עבור הזכות להמשיך ולהזרים את הרפתקאותיהם של רוס, רייצ'ל וכל הגאנג. ולא לחינם, כן? סקרי צפייה של נטפליקס חשפו שחברים היתה הסדרה הנצפית ביותר בנטפליקס גם ב-2018. זאת אחרי שבשנים קודמות, שילמה נטפליקס 30 מיליון דולרים על אותן הזכויות, וברכישה הראשונית של הסדרה, שילמה לוורנר חצי מיליון דולר לפרק. סכום זהה (118 מיליון דולרים) שולם ב-2005 על ידי ערוץ ניקלודיאון (מבית קולומביה ותאגיד CBS) על זכויות הסינדיקציה הטלוויזיונית של חברים כך שאפילו לא מדובר בתרחיש רענן במיוחד. אנשים אוהבים את חברים, ואהבו את חברים מרגע שידורה הראשון ועד לימינו אנו. היא היתה אירוע עתיר רייטינג ל-NBC ב-1994, ונותרה נקודת מכירה מרכזית לספקי תוכן מקוונים גם 25 שנים לאחר מכן.

זאת בניגוד קל לסיינפלד. ב-2015, יצאה סוני, המפיצה של סיינפלד, למכרז בין ארבע ספקיות הסטרימינג האמריקאיות הגדולות. היא החלה את המכרז בסכום דומה - חצי מיליון דולר לפרק - בתקווה שתיווצר מלחמה בין הולו, נטפליקס, אמזון ו-HBO, ושקרב הבידינג הזה יניב להם רווחים נוספים. אבל נטפליקס ויתרה כבר ברגע הראשון והודיעה שלא תתחרה על הזכות לשדר את סיינפלד. במגזין פורבס פרסמו באותה שנה טור פרשני שגרס כי סיינפלד שווה 350,000 דולרים לפרק בלבד. "חברים פונה לקהל ידידותי לסטרימינג", כתב בשעתו הפרשן הכלכלי מריל בר, "חברים מצאה עצמה בלב העידן הדיגיטלי כשהסתיימה, ולכן משכה קהל טכנולוגי, מושתת אינטרנט… קהל שיקנה מנוי לנטפליקס… כשסיינפלד הסתיימה ב-1998, זה קרה על רקע חרחורי הגסיסה של דור שהתבסס על מודל ישן יותר של שידורים חוזרים. היא שייכת לדרג של מ.א.ש, הכל נשאר במשפחה, ואריזה משפחתית, לא חברים ו-CSI".

ולמרות שסוני היא זו שצחקה אחרונה (הולו ניאותה לשלם גם 875,000 דולרים לפרק, ו-160 מיליון דולרים על זכות השידור של סיינפלד כולה), התובנה של בר היא יותר מתובנה כלכלית, וסיינפלד היא לא רק סדרת טלוויזיה אלא סמן דורי שלם. היא פנתה מלכתחילה לקהל בוגר, אורבני ומשכיל יותר מזה של חברים. השיגועים המצחיקולים של ג'ואי טריביאני הם מצחיקים נטו. הם בנויים על סלפסטיק, קולות מצחיקים ואי הבנות עלילתיות בסיסיות, אבל הטירוף הקטנוני של ג'ורג' קוסטנזה הוא אחר. הוא מסוים יותר, ניו יורקי ובוגר יותר. רוב הילדים ובני הנוער לא יצחקו מהסיטואציה המסוימת שיצרה את המכתם "They're real and they're spectacular", אבל יצחקו בקול מ-Smelly Cat. חברים כוונה לצפייה משפחתית ונעימה, בעוד שסיינפלד חיזרה אחרי צופים משכילים יותר, שיבינו בדיחות מורכבות ודקות יותר. כתוצאה מכך, רוב הצופים הנאמנים של סיינפלד, רוב מעריציה המושבעים הם בני דור ה-X, שזיהו בה את עצמם, את מחשבותיהם והתלבטויותיהם. את המרד שלהם. ולא נטעה: יש הרבה מאוד צופים כאלה. סיינפלד סיימה את שידורה המקורי עם תואר הסדרה הכי נצפית בארצות הברית, כש-32 מיליון אמריקאים, בממוצע, התיישבו לצפות בכל פרק שלה. הבעיה של הקהל הזה היתה שמלכתחילה היה מדובר בקהל בוגר יותר, ובחלוף 20 ו-30 שנה, הקהל הזה נותר בהרגלי הצפייה הישנים שלו. הוא יצפה בסיינפלד אם זו תשודר איפשהו בטלוויזיה, אבל הוא לא ירדוף אחריה אקטיבית לספק תוכן מסוים. הקהל הזה יצטט את סיינפלד בלי סוף וידבר על חשיבותה, אבל הוא לא ייסד כנס מעריצים נודד ברחבי אנגליה, בדומה ל-FriendsFest שנערך כבר כמה שנים ומושך אליו אלפי מעריצים. אם סיינפלד פונה במובהק לדור ה-X, חברים מדברת גם לבני דור ה-Y שרואים בה ממתק נוסטלגי ששווה להשקיע בו זמן ומאמץ, ואפילו לדור ה-Z שיכולים ליהנות ממנה כקומדיה יעילה, כמעט ילדותית ורבת חן. סיינפלד ירתה חץ ופגעה בול בלב המטרה, חברים זרקה שלושים חצים באוויר, נתנה להם ליפול סביבה ואז אמרה "אוי אופסי, תראו מה עשיתי". במבחן הזמן, ברור איזה גאג מצחיק יותר ואיזה גאג נגיש יותר - וזה לא הגאג של סיינפלד.

במילים אחרות, חברים הצליחה לשמור על רלוונטיות בדיוק משום שהיא פשוטה ולא יומרנית. היא תיארה איזו ניו יורק מדומיינת ורכה, אבל היתה יכולה באותה מידה להתרחש גם בשיקגו, טוקיו או תל אביב. היא היתה יכולה להתרחש בשנות ה-90, ה-70 או 2019 עם שינויים מאוד מינוריים. סיינפלד, לעומתה, כל כך נטועה בזמן ומקום ספציפיים, שאין לה כמעט צידוק מחוץ לנסיבות האלה. הסופ-נאצי, ילד הבועה והספוגית - מי מתחת לגיל 30 יודע היום מה אלה, ואיזה מקום יש להם בתרבות האמריקאית? לא הרבה. לא מספיק אנשים. וזאת למרות שעבור סיינפלד והקהל שלה, אלה אובייקטים מובנים מאליהם, כאלה שיכולים לפרנס פרק שלם רק משום מה שהם, וכולם יזהו אותם. איזה סממן של זמן ומקום היה לחברים - בדיחות על אופרות סבון? מרסל הקוף? זו קומדיה רזה וישירה כל כך, שאריסטופאנס היה יכול לכתוב אותה.

אין כמעט ויכוח על כך שסיינפלד מכתיבה, גם היום, איזשהו הלך רוח טלוויזיוני. בלעדיה לא היו לנו דברים טובים, לואי וכמובן תרגיע. גם לא קליפורניקיישן, קטסטרופה, אטלנטה ופליבאג. לא החברים של נאור ולא רון. המאפיינים שסיינפלד שכללה והפכה לפופולריים - גיבורים מגעילים, קומדיה על בסיס אי נעימות, הומור אבחנתי וכו' - מצויים בעשרות סדרות בנות זמננו, אבל הסדרות האלה הן כבר לא המיינסטרים. הן התמקמו בעמדה טבעית יותר, אך שולית יותר. הן משודרות בערוצי נישה ומיועדות מלכתחילה לקהל אנין יחסית, או לפחות כזה שרוצה לחשוב על עצמו במונחי אנינות. וזה בסדר גמור, כן? שוק הטלוויזיה רחב כל כך בהשוואה לזה של שנות ה-90, נוצרו מושגים חדשים ושונים של הצלחה, וסדרה יכולה לרוץ במשך שנים רק הודות לאהבת המבקרים ולמסירותו של קהל מאוד-מאוד מפולח. אם סיינפלד היתה משודרת כיום, היא היתה עולה בערוץ נישה ייעודי ולא בברודקאסט. חברים היתה יכולה לצנוח מחר בלב הפריים-טיים ואף אחד לא היה ממצמץ.