השבוע נחשפנו לעולמה המופלא והמסויט של הדס שטייף, עיתונאית פלילים ותיקה שהפכה כמעט בן לילה לכוכבת טלוויזיה בעקבות השתתפותה בפרק של הסדרה התיעודית המתחזים, שם גוללה עלילת מתח שלמה על מתחזה בת 30 שהציגה את עצמה כנפגעת אונס בת 15, חירשת ואילמת. הסרט הזעיר הזה - שגם זכה לקרדיט תואם, "סרטו של חיים אתגר", בכתוביות הפתיחה - שירת בו זמנית את הרצון של שטייף להזהיר קורבנות פוטנציאליים נוספים למעשי התחזות, אבל היתה לו מטרה נוספת. המתחזים לא היתה סיפור על התחזות, אלא תהליך ההתנקות של שטייף מאותה פרשה, והניסיון שלה לחבוש את פצעיה האישיים ואולי גם המקצועיים (שהרי מי מהדס שטייף בקיאה ומנוסה יותר בזיהוי ובהזדהות עם קורבנות תקיפה מינית?) ולהמשיך הלאה. שטייף עברה טיפול פסיכולוגי אל מול המצלמות, וכולנו ראינו - ונהנינו.
מורן אטיאס היא הדוגמה המרוכזת והיעילה ביותר לז'אנר הזה, ביצירה המפעימה שלה מורן אטיאס בגוף ראשון, ששודרה לראשונה בערוץ עשר לפני ארבע שנים. הנימוק המרכזי לעשיית הסרט היה המסע שלה להאיטי כמתנדבת שמסייעת בשיקום האי אספניולה אחרי רעידת האדמה ההרסנית ב-2010. אבל גלעין הדוקו הזה מכוסה בכל כך הרבה צילומים של אטיאס נושכת עט בזמן שהיא מתפננת במיטה או מבלה עם בנות משפחתה במטבח, שברור מה רצו שבאמת נראה פה: לא את המקצוע, לא את העשייה, אלא את הג'וס שמאחורי הקלעים.
לפני שבועיים, שודר ברשת 13 תלמה ילין - שיעור פרטי מדי, דוקו בכיכובה של מיכל ינאי. אני בכוונה משתמש במילה "בכיכובה", כי זה בדיוק מה שקרה שם: מיכל ינאי כיכבה בסרט, ובמקרה הסרט הזה לא היה בדיוני. הפרומואים הבטיחו דבר אחד: ירידה לעומקן של פרשיות ההטרדות המיניות ומערכות היחסים הבעייתיות שבין מורים לתלמידים בתיכון האמנויות תלמה ילין, באמצעות שיחות עם אנשי מקצוע ובוגרי המחזור בו למדה ינאי בעצמה. מה שקרה בפועל הוא דבר אחר לגמרי: ינאי הסתובבה בבית הספר, חילקה כיפים וחיבוקים כמו בפרק גנוז של תום יער עושה בגרות, שוחחה עם מנהלים לשעבר ותלמידים לשעבר - ולא הצליחה למצוא את עצמה. כי יותר משמיכל ינאי עסקה באותן פרשיות, היא ניסתה לפענח את השערוריה הגדולה באמת: איך יכול להיות שהיא לא ידעה מכך? שיעור פרטי מדי היה, כתוצאה מכך, חפירה יומנית מרתקת בתקופה בה מיכל ינאי פקדה את מסדרונות תלמה ילין. מה אהבה ומה לא אהבה, את מי הכירה ומי לא; כמה תמימה היתה וכמה כבר-מקולקלת וממולחת. התחקיר העיתונאי נזנח הצידה לטובת הניסיון שלה להבין איך, על אף שהיתה אחת התלמידות הבולטות במחזור, אף אחד לא שיתף אותה ברכילות על המורה והתלמיד שאולי ואולי לא מנהלים רומן.
סיון קליין, לעומת זאת, לא בזבזה זמן ופילם. בתחילת 2017 שודר בערוץ עשר עד החתונה זה יתבטל, שהשתמש בכלים דוקומנטריים - ראיונות עם מי שביטלו בעצמם, או שביטלו להם, חתונה - כדי להבין איך יתכן שהיא, סיון פאקינג קליין, נקלעה למצב הזה בו היא נאלצת לבטל חתונה. מעמד הסיום של הסרט הוא שיחה אינטימית, שבמקרה מצולמת בשתי מצלמות ומוארת בזרקור, ובמקרה קליין הגיעה אליה כשהיא מאופרת ושיערה מסודר. "הפער הזה בין הקשר הלא טוב וההתעלמות הטוטאלית מזה - אני חושבת שעל זה הצער שלי, שכאילו, מה יש לך? איפה היית?", אומרת קליין כשדמעות בעיניה, והתשובה היא: היית פה מול העיניים שלנו כל הזמן. ראיינת אנשים, אבל בעצם ראיינת את עצמך. ניסחת תובנות על אחרים, אבל רצית שהתובנות האלה יהיו תקפות גם לגבייך. גם כאן, שווה להביט בכתוביות הסיום: "סרטה של סיון קליין". היא אמנם לא ביימה או כתבה אותו, אבל הוא הסרט שלה. ועליה. ובגללה ובזכותה.
השימוש המניפולטיבי בכלים ובטכניקות של קולנוע ניכר גם באחד הטריפים הטלוויזיוניים היפים ביותר שמשודרים כרגע בישראל: ללא פילטרים של מוטי רייפ, שמשודרת בערוץ האופנה הישראלי. רייפ ואורחיו מוצגים לצופה בשורת קאטים מלאי אווירה. הם מצולמים רק בשחור לבן, והמצלמה משתהה ומתמקדת בתגובותיהם ובהבעותיהם. ארטהאוס. התוכן בראיונות של רייפ, שנערכים כולם בביתו של המפיק/מנחה, הוא קל ואוורירי, רכילות בסיסית שאפשר לקרוא בכל אתר, אבל כל זה מוגש לנו בכזה כובד ראש, כאילו מפיקי ללא פילטרים החליטו קודם על האסתטיקה גבהת המצח של התוכנית, ואחר כך פשוט יצקו אליה את מה שמצאו בחומרי הגלם וכתבו על כרטיס הברכה "דוקו". אבל רק משום שהמצלמה שלך קצת רועדת ומצאת - סליחה מראש - פילטר נאה בשחור ולבן, לא הופך את ללא פילטרים לדוקו. כשם ששיעור פרטי מדי הוא לא דוקו (ואם כן, הוא לא דוקו טוב במיוחד), בגוף ראשון הוא לא דוקו ועד החתונה הוא לא דוקו. אבל דבר אחד משותף לכל אלה: הם מהנים ברמות.
ההנאה הזו איננה מקרית, והיא כנראה גם הסיבה שהז'אנר התעודה + סלב תפס כזו תאוצה בחודשים האחרונים. זו הרי טלוויזיה קלה יחסית להפקה - תנו למורן אטיאס מצלמה ופשוט תנו לה לעשות את שלה (רק, יו נואו, לא לרקוד) - והיא גם מאוד אפקטיבית. היא עונה על צורך בסיסי מאוד של מפיקים ומהנדסי לוחות שידורים משום שהיא תמיד עובדת. תמיד מעניין להציץ לתוך חייו של בן אדם מוכר, זה פחות או יותר המניע לפעילות החברתית הכי ותיקה שיש: רכילות. אנחנו צופים בסרטים האלה משום שהם מצליחים לחשוף איזה נדבך מביך, יומרני, עקום ולא זוהר על הסלבס. הסרטים האלה מעבירים אותם תהליכים סוחטים רגשית, וב-100% מהמקרים מה שמעניין באמת בסופו של דבר הוא התהליך הזה, ולא האירוע שלשמו התכנסנו - לא ההתחזות, לא הפילנתרופיה, לא התחקיר על מוסד הנישואים ולא ההיסטוריה במוסד חינוכי זה או אחר. אנחנו כאן בשביל הבכי של סיון, העט הנשוך של מורן, הציטוטים האייקוניים של הדס ושיחת החולין המטורללת של רייפ ורפאלי.
באחת מסצנות השיא של שיעור פרטי מדי, נזכרה ינאי בשיעור תאטרון במסגרתו המורה הנחית עליה סטירה ש"העיפה אותה לצד השני של החדר", ודרש ממנה להמשיך ולמסור את המונולוג עליו התאמנה לקראת אותו שיעור. ינאי סיפרה שקמה פגועה אבל שהמשיכה לדקלם את הטקסט. לטענתה, זו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר בחייה. זה רגע מבריק ומרגש, והוא לב-לבו של הסרט הדוקומנטרי הזה פשוט משום שהוא נותן לנו את מה שרצינו לאורך כל הצפייה בו: את ההצצה נטולת המחסומים והיומרות לחייה הפרטיים של ינאי. עד אז היינו צריכים עוד להעמיד פנים שהיא עיתונאית חוקרת או מנחת קבוצות תמיכה (בהתבסס על כל הפעמים בהן הסרט הציג את קבוצת בוגרי תלמה יושבים על במה ומשוחחים על זכרונותיהם), אבל התקרית האחת הזו אצרה בתוכה את הפוטנציאל האמיתי של הסרט. את מה שרצינו, ושהגיע לנו באמת לקבל.