אחד הרגעים המושלמים בסדרה "תכנית הבוקר", רגע שהוא הרבה יותר מקטע שיא בסדרה, מגיע לקראת אמצע הפרק השלישי. מגישת התכנית הוותיקה, אלכס ליווי, נקראת לישיבת נזיפה אצל ראשי תחנת הטלוויזיה שבה היא עובדת. הם מצפים להתנצלות; היא לא ממש מקשיבה כשהבוס הגדול צועק עליה. "סיימת?" היא קוטעת בסוף את דבריו ואז פוצחת בנאום נפלא. "התכנית שלי מחזיקה את חטיבת החדשות", היא כמעט צועקת, "הדבר היחיד שמשאיר את הראש שלנו מעל המים זאת אני! אתם יודעים למה?". כאן היא נעצרת לרגע. יש שקט בחדר. היא מישירה מבט למצלמה ואומרת: "כי אמריקה אוהבת אותי! ובגלל זה אני מחזיקה את אמריקה אצלי בכיס".
פרצופיהם הנדהמים של הגברים מול האישה שעומדת לשנות את כללי המשחק הם עניין טלוויזיוני, חלק מעלילה בדיונית. אבל המילים שאומרת ג'ניפר אניסטון - בתפקידה כאלכס ליווי, אבל עדיין, זאת ג'ניפר אניסטון - הן אמת צרופה. רגע מזוכך של אמת שבו המציאות מתערבבת בדמיון ומייצרת משהו חדש לגמרי.
התפקיד החדש הזה של אניסטון הוא שיא טלוויזיוני בפני עצמו, רגע מושלם של שחקנית שממציאה את עצמה מחדש בטלוויזיה 15 שנים לאחר שרייצ'ל גרין נעלה בפעם האחרונה את דלת הדירה השכורה ב"חברים". היא בת 50 בדיוק, בשלה לחזור למרכז התמונה, הפעם בתור מגישת הטלוויזיה האהובה ביותר באמריקה,. זאת שכל אישה רוצה להיות כמוה, להכיר אותה, ואולי להיות חברה שלה. לכן התפקיד של אלכס ליווי הוא יותר מתפקיד: הוא הדבר עצמו.
בכל הכבוד לנשיקה עם אלן
כמה פרטים הכרחיים: "תכנית הבוקר" היא פרויקט הדגל בשרות הסטרימינג החדש של אפל שאמור להתחרות בנטפליקס. זה פרויקט שהופק ברובו על ידי נשים; אניסטון וריס ווית'רספון הן היוזמות ובעלות הבית ואיתן הבמאית המוכרת מימי לדר ("אי.אר") ואחרות. העלילה פשוטה יחסית: מגיש תכנית בוקר פופולרי (סטיב קארל) מפוטר בגלל תלונות על הטרדה מינית ושותפתו (אניסטון) צריכה לחשב מסלול מחדש. היא בוחרת להכתיר תחתיו עיתונאית אנונימית (ווית'רספון) שסרטון ויראלי שלה הגיע במפתיע למיליון צפיות.
מאז "חברים" כיכבה ג'ניפר אניסטון ב-24 סרטים, אבל אף תפקיד לא הצליח לתעל נכון את הכוח שלה ואת המורכבות שהתפתחה אצלה. הרי אנחנו מכירים את העולם האמיתי: אנחנו אוהבים את רייצ'ל אניסטון, שהיא הכי מתוקה ונחמדה וכיפית ואנחנו מתים להיות חברים שלה. אבל אנחנו יודעים גם שג'ניפר אניסטון היא מהאנשים האלה שמרוויחים מיליונים, שחיים בבועה עם עוזרים, שלא לומר משרתים, עולם מלא כל טוב אבל גם כוחני, תחרותי ואכזר עד מוות.
עזבו הוליווד, אפילו אצלנו בישראל הקטנה יש כבר מספיק אנשים כאלה. נשים שכולנו מכירים, לעיתים טוב מדי. תחשבו רגע על בר רפאלי, או בהקשר הסדרה על מיקי חיימוביץ', גאולה אבן ויונית לוי. לצורך העניין גם על אופירה אסייג וגלית גוטמן. תחשבו על המאבקים שהן מנהלות מאחורי הקלעים כדי לשרוד ולשמור על מעמדן. ומה חושבת ממש עכשיו דנה ויס בגלל שטרם הזכרתי אותה?
הנשים החזקות מהטלוויזיה, בין אם זו רותם סלע או אילנה דיין, הן בעידן הזה יותר מסתם מגישות. ג'ניפר אניסטון היא אותו דבר, רק בקנה מידה גלקטי. לכן זה כל כך משמח שנמצא לה התפקיד הזה, שבו היא יכולה לרגעים ארוכים להיות מי שהיא באמת.
חלק לא קטן מהמונולוגים והשיחות שאניסטון מנהלת בסדרה (לפחות בארבעת הפרקים ששוחררו עד עכשיו) לקוחים היישר מחייה האמיתיים, וזה מדהים כי הגבול בין שטחיות לעומק, בין זיוף גדול לאמת כואבת, הוא דק וחמקמק גם במציאות. גדולתה של "תכנית הבוקר", מעבר לזה שהיא טלוויזיה מעולה, טמונה בכך שהיא מאפשרת לאניסטון לנהל שיחה אמיתית וכנה עם העולם, הרבה יותר מכל נשיקה מבוימת עם אלן דג'נרס בתכנית עאלק-ראיונות.
"תכנית הבוקר" מתקבלת על ידי חלק מהמבקרים בפרצוף מעט עקום. קראתי מלא ביקורות עליה, ואני דוחה כמעט את כולן. נדמה לי שזה מאותם רגעים שתופסים את מבקרי טלוויזיה הקבועים בשטח המת שלהם: כן, זה כאילו סיפור מוכר. כבר היו סדרות נהדרות על אחורי הקלעים של טלוויזיה. כן, יש יותר מדי סדרות חדשות שלא מחדשות כלום. כן, אפל השקיעו כאן יותר מדי כסף, סכום מפלצתי של 15 מיליון דולר לפרק ובסך הכל 300 מיליון דולר על שתי עונות). וכן, זאת טלוויזיית מיינסטרים, אין בה שום הפתעה מרעישה. אבל היא הרבה יותר מזה.
"תכנית הבוקר" חושפת ברגע מעניין בזמן את המאבקים האמיתיים בין גברים לנשים, בין אלה ש"שכחו להודיע להם ששינו את הכללים" לאלה שרוצים לנצל את ההזדמנות כדי לעשות מהפכה. בין אנשי הברנז'ה והתקשורת המדושנים לקהל הרעב בחוץ, שכבר לא מאמין לאף מילה שלהם, ובאמריקה מעדיף את טראמפ רק בגלל שהוא מזלזל בכל בעלי השררה. בדרכה השמרנית כביכול והסטנדרטית, הסדרה הזאת אומרת על אמריקה של 2019 הרבה יותר מכל מיני סדרות קיצוניות עם אלימות וסמים. בטח יותר מכל מיני סדרות על אלמנטים של פנטזיה.
כולם אהבו את "בית הקלפים" כי היה משהו סוטה, פרוורטי (ואני לא מדבר על מה שקווין ספייסי עשה מאחורי הקלעים) באופן שבו הציגה את הקרביים של הנשיאות האמריקאית דרך אנשים ממש מגעילים. הדמויות ב"תכנית הבוקר" הרבה פחות קיצוניות, וזה כוחן. ווית'רספון נהדרת, סטיב קארל מצוין בתפקיד כפוי טובה. גם בילי קרודופ מעולה כבוס הגדול של הרשת וכך גם כל שחקני המשנה. בעיניי זאת עבודה יותר קשה לחצוב במקום שחוק כמו "תכנית הבוקר" ולהביא משם אמת חדשה מאשר לזעזע עם בחורות שלוקחות מלא סמים ואז מזדיינות בלי הכרה.
אני ואת נשנה את העולם
"תכנית הבוקר" עולה ליגה בזכות אניסטון. אם אתה באמת מתרכז בסדרה, אתה מבין שהיא באמת מציגה גרסה מאוד אמיתית של חלקים מחייה. זה תמיד נותן הרבה כוח לשחקן, אבל במקרה שלה זה יותר מזה.
לקראת סוף הפרק הרביעי (מחר, שישי ה-15.11, ישוחרר החמישי) יש רגע של מתח ביו אניסטון לווית'רספון. הבחורה החדשה הופכת לכוכבת לנגד עיניה המשתאות של המגישה הוותיקה ונוצר ביניהן עימות גדול. הן עומדות זו מול זו ולפתע אתה מבין שאניסטון היא אמנם אישה, אבל מבוגרת, מנוסה וכוחנית כמו כל הגברים שמולם היא נלחמת. ווית'רספון היא העולם החדש, שובר המוסכמות אך המסוכן, שנשען כולו על הצלחה ברשתות החברתיות. צריך הרבה אומץ כדי להסכים להידחק לפינה הזו, ואניסטון עושה זאת באופן מעורר התפעלות.
פגשתי אותה באקראי לפני שנתיים בפריז, בלובי של מלון מפואר, ויצא ששוחחנו שעה ארוכה ונונשלנטית. היא הייתה מקסימה ונהדרת בדיוק כמו שתמיד חולמים שתהיה, ואני כמובן נזהרתי כל הזמן לא לשאול שום שאלה שאסור לי לשאול, לא לחרוג מהכללים הנהוגים כשבן אנוש פוגש אלילה. כשהסכימה להצטלם איתי ואנשיה ביקשו בנימוס שלא אעלה את התמונה לרשתות החברתיות, כמובן שלא עשיתי את זה (למרות שמה, היא בכלל לא תזכור שזה קרה וממילא לא תראה את זה).
שנתיים אחרי, אני חושב שאפשר להראות את התמונה ההיא. כל הכבוד לך, ג'ניפר, על תפקיד חייך השני. מעטים השחקנים שזוכים לסיבוב נוסף כזה בטלוויזיה. מגיע לך.