איך הגענו למקום הזה? הכוכבת הבלתי מעורערת של חתונה ממבט ראשון ומי שהתחפרה הכי עמוק בליבם של הצופים היא דווקא זאת שהתחילה את העונה כאויבת הציבור מספר אחת. איך בלי שהרגשנו התהפכו רגשותינו מקצה לקצה? לאלוהי אהדת הקהל הפתרונים, אבל בכל זאת אנסה להבין את פשר המהפך. כי גם אני, כמו רובכם, עברתי את אותה הדרך. גם אני כעסתי, התבאסתי ותוסכלתי, אך ברגע שהתחלתי להתרכך גיליתי שכבר הספקתי להיקשר אליה רגשית יותר מלכל משתתף אחר. אז איך הפסקנו לפחד ולמדנו לאהוב את שירי קופפרברג?
שירי התחילה בתור "הכלה שברחה", למרות שהיא לא ממש ברחה אלא רק רצתה לברוח (וגם לא באמת כלה, אבל נניח לזה). מהרגע הראשון היה ברור שזאת לא אשה שנוח לה להופיע בטלוויזיה. במקום "פרצוף מצלמה" היה לה פרצוף סובלת מהמצלמה. כי אל המצלמה החיצונית מצטרפת מיד מצלמה פנימית, והיא כמובן חמורה וביקורתית מדי. אם אשה שכל כך לא אוהבת מצלמות הולכת להתחתן בטלוויזיה, כנראה שהיא ממש רוצה את זה.
בהתחלה עוד פחות התרגשתי מהצהרותיה על כך שלירן אינו הטיפוס שלה. מה שתפס את תשומת ליבי היה רק הלחץ שלה באותו רגע, התחושה שהיא נכנסה למשהו שהיא לא יודעת איך להתמודד איתו. רוב האמפתיה שלי, כצפוי, הופנתה אליה. בירח הדבש הדברים החלו להשתנות לרעה. שירי כיוונה את הרתיעה שלה מהתהליך כלפי הפרטנר שהתאימו לה. בגלל שלירן לא נראה כמו שדמיינה, הוא קצת בוק ויש לו חוש הומור של אבא, היא החליטה שהבעיה אינה החשיפה והמצלמות אלא הוא, ועברה להתמקד בניסיון למצוא בו פגמים. במעגל קסמים שהלך והתחזק, ככל שהיא היתה מגעילה אליו יותר, היא הרגישה רע עם עצמה (ועל איך שהיא תצא בתכנית), מה שגרם לה לכעוס עוד יותר על כך שהוא גורם לה להיות מגעילה אליו. ככל שניסתה לעצור את עצמה היא רק הפכה פחות משוחררת והדברים שאמרה יצאו רע.
הרגע בו לירן רצה לעצור ולהרים כוסית עם חבורת מקומיים עוד חקוק בזיכרון. היא עמדה שם כמו ניצב מלח, מתאפקת בכל כוחה לצעוק עליו "מה נראה לך יא יצור מתלהב", ובניסיון נואש לצאת מהסיטואציה המביכה היא מצאה את עצמה פוקדת עליו "לירן די" בטון ששמור לרוב לחיות מחמד. עכשיו אפשר לראות בדיעבד את חוסר הנעימות שלה בתוך הסיטואציה, אבל אז זה הרגיש כמעט כמו בריונות. חוסר היכולת שלה לזרום עם הסיטואציה ולשתף פעולה עם המאמצים של לירן להקליל את המצב יצרו חוסר איזון שהקשה על הצפייה. נוצרה דינמיקה בעייתית בה לירן כל הזמן מנסה לפשר ולהתקרב, ורק חוטף ממנה כאפה מטאפורית אחת אחרי השניה.
אחרי החזרה לארץ המצב השתפר, כלומר הפך למלחמה קרה. שירי ניסתה להיות נחמדה יותר ללירן, ומדי פעם אפילו הצליח לה, אבל בכל הנוגע לזוגיות היא הציבה חומה בצורה. חדרים נפרדים, אין נשיקות, אפילו לדבר במהלך סרט אסור. היא המשיכה עם העקיצות והירידות, ואנחנו בבית ממש לא הצלחנו להבין למה הוא נשאר שם בכלל. זה היה רגע השיא של הזעם הציבורי כלפי שירי, זעם מוגזם מדי שלטעמי נבע לעיתים ממיזוגניה. שלטי "לירן עדיין חי" הפכו ויראליים, ואם לירן הוא גלעד שליט אז שירי היא כנראה חמאס. וזאת היתה עוד עקיצה חמודה, כי התגובות הקשות באמת (כולל תגובות מנוולות ששלחו אותה להקפיא ביציות) התמקדו בעזות המצח שלה בתור רווקה בת 35 פלוס להעלות בכלל על דעתה לסרב לגבר חביב שמעוניין בה. לא רק שהרווקה נטולת הילדים אשמה בבדידותה, היא צריכה להיענש על כך שהיא לא מקבלת את מקומה הנחות בשרשרת המזון של עולם הדייטים.
כשאדם אחד מחזיק בכוח על השני ומשתמש בכוח הזה כדי להתעמר בו, זה לא נעים. זה הבסיס העיקרי לכל אהדה ושנאת ריאליטי. אבל זה לא מה שקרה בין שירי ללירן. היא לא התעמרה בו אלא רק חסמה ניסיונות התקרבות, אבל בתוך הסיטואציה הזאת, כשהמטרה המשותפת אמורה להיות התקרבות, ככה זה הרגיש. זוכרים את דיוני החרם באח הגדול ואיך שהם הטו את ההצבעות? אז שירי ולירן נראו קצת כמו חרם של אחד על אחד. ברור שנכעס עליה, אנחנו כבר מתוכנתים לכך. הדחוי יקבל תמיד את אהדתנו, ולא נעצור להבין מה גרם לצד השני להגיב בדחייה.
הזמן עבר ולירן עוד נשאר ושירי נראתה באור שונה ורך יותר. הכעס התעמעם ופינה את מקומו להבנה, האמפתיה החלה לזחול אליה בחזרה. באמת נורא קשה לה, ברור שסיר הלחץ הזה משפיע עליה לרעה. אחרי היכרות עם הדמות, ואחרי שהיא טיפה השתחררה (אף פעם לא ממש), אפשר היה כבר להבין שמה שנתפס בהתחלה כהערות מגעילות, היו רק ניסיונות כושלים בהומור עוקצני. מישהו אחר, יותר קליל ומצחיק, היה מגיש את הירידות על לירן בצורה חמה ומקרבת יותר. אבל שירי פחות קלילה והיתה כלואה בסיטואציה לא נוחה, אז במקום ירידות שנונות יצא לה רק "די לירן אתה לא מצחיק". לאט לאט הפסקתי לראות את ההתנהגות שלה כמתקפות אלא כמגננות, הקוצים שלה נראו כמו פצעים כואבים, חוסר היכולת שלה להתקרב הפכה מעוול לסיפור טראגי. עדיין לא היה קל עם שירי, אבל בלי לשלוט בזה עברנו צד והפכנו להיות בעדה.
זה הדבר הכי מפליא בתהליך שאני ועוד רבים עברנו עם שירי - היא לא השתנתה, רק הדרך שבה ראינו אותה עברה שינוי, וברגע שעברנו לצד שלה גילינו שאנחנו כבר עמוק בפנים. בזמן שהיינו עסוקים בתסכול ועצבים, היא הספיקה לפלס לעצמה פינה חמה בלב שלנו. מהרגע הראשון הפסיכולוגית המלווה יעל דורון היתה בעד שירי באופן שנראה מוגזם, מפרשת בסלחנות מופרזת כל התנהגות בעייתית, מסתכלת על הדחייה שלה ורואה רק רצון לקשר, מביטה בקשיחות שלה ורואה רק פגיעות. מהנבל של העונה היא הפכה למוקד האמפתיה העיקרי, למרות ואולי בגלל כל הקשיים.
מה שהופך את שירי ליוצאת דופן וקושר אותה אלינו בצורה הזאת היא דווקא העובדה שהיא כל כך לא טלוויזיונית. היא לא מתנהגת בטבעיות מול המצלמות וזה מה שהופך אותה לכל כך טבעית ואמינה. בשונה מכוכבי ריאליטי אחרים, היא לא מעניינת בגלל שהיא מטורללת, אלא בגלל שהיא כל כך שפויה ביחס לדבר המטורלל הזה שנקרא השתתפות בתכנית ריאליטי. היא בנאדם אמיתי, לא "מחפשת מצלמות". המחשבה שמישהו מגיע לתכנית כדי למצוא אהבה ולא כדי להתפרסם מוזרה לנו - התרגלנו כבר לעסקת הפרסום הזאת שההחלטה שלה נראית כמו תמימות מעוררת תמיהה. באמת באת לתכנית רק כדי למצוא חתן? זאת באמת נראתה לך האופציה הכי הגיונית ומבטיחה? אולי היו לה חלומות עמומים על פרסום לפני שנכנסה לתהליך, אבל מהרגע הראשון היה ברור שהיא לא נשארת בתכנית כדי להעלות את מספר העוקבים באינסטגרם.
היתה לשירי מטרה ברורה וחזקה ומכשול כמעט בלתי עביר שהוא היא בעצמה. היא רוצה יותר מכולם, זה חשוב לה יותר מכולם וגם קשה לה יותר מכולם. באופן טבעי הלב שלנו יצא אליה וההתנהגות שלה הראשונית שלה כלפי לירן כבר איבדה את השפעתה. שירי היתה גם העלמה במצוקה וגם הדרקון שמאיים עליה. לירן בהתאם הפך מגלעד שליט לאביר על הסוס הלבן, התואר אליו הוא היה ראוי מהתחלה. כי בואו נהיה כנים, אם הוא לא רצה להיות שם הוא יכול היה ללכת בלי בעיה. הוא לא היה הקורבן, אלא גיבור אמיץ מספיק להושיט יד ולא למשוך אותה בחזרה עם הדקירה הראשונה. קודם אהבנו את לירן בגלל מה ששירי עשתה לו, ופתאום אהבנו אותו בשביל מה שהוא יכול לעשות בשביל שירי. גם לירן אגב, נראה כמו מי שאהב את התפקיד ואימץ בחום את תפקיד מציל הקשר.
ואתם יודעים מה קרה? הקשר ניצל. הדרקון הובס, העלמה והאביר רוכבים לעבר השקיעה. הסוף הטוב מהאגדות לזוג שלא הצליח להיחלץ מהבוץ הטובעני של המציאות. הרגשנו מה מונח על הכף ויותר מכך הרגשנו שמתחיל להיווצר ביניהם חיבור עמוק וחזק יותר מכמעט כל שאר הזוגות, למרות שעדיין ישנו בחדרים נפרדים. המשחק של שירי ולירן נפרד מזה של שאר הזוגות. בעולם שלהם נשיקה על הלחי היא צעד משמעותי, להחזיק את היד זה רגע דרמטי, כל מחמאה או חיוך קטן שווים ערכם בזהב. הורגלנו לחשוב שזוגות שחוסר קרבה פיזית גוזרת את גורלו של הקשר (רלי ואלעד בעונה הקודמת), ולא ציפינו לקבל בימינו סיפור אהבה תמים ועדין. כשנחשף לבסוף שהם הזוג היחידי שנשאר ביחד עד עכשיו זה היה כמעט טוב מדי.
בתכניות מסוג זה, מי שמביא את הדרמה והרגעים הקשים הם לא אלה שמסיימים ביחד. יש את הזוגות הסובלים (דקלה ואלון, אורטל ועידו) ואת הזוגות המאושרים (אחווה וטל, בת אל ויוגב). הסובלים מספקים את הדרמה והמאושרים את הסוף הטוב. שירי ולירן עברו את כל הדרך, עלו מהתחתית לפסגה, הסיפור השלם ביותר שקיבלנו ואולי נקבל בתכנית. לירן היה הגיבור האמיץ אבל במרכז הסיפור הזה עמדה שירי, האשה שלא היתה צריכה להופיע בטלוויזיה והפכה לטלוויזיה הכי טובה. שירי היתה פיסת מציאות מדממת בעולם של ריאליטי בוהק ומעושה. יותר משהיא היתה קשה, יותר משהיא היתה פגיעה וחרדתית, היא היתה פשוט אנושית. עם כל הפאקים והקשיים, עם כל חוסר הנוחות, היא היתה הבנאדם הכי אמיתי שנחת על המסך שלנו מזה זמן רב, ויעבור עוד זמן רב עד שהטלוויזיה שלנו תזכה בעוד דמות כמותה.