בהתחלה זה נראה כמו שידוך מושלם. נפגשנו בלובי של המלון, היא חייכה אליי מהכורסה, ביישנית, עדינה, עם יופי מיוחד כזה שלא רואים כל יום. טיילנו קצת בסמטאות ירושלים, והיא אמרה משהו נורא קסום על פרחים, או על חרקים, או על הכוכבים בשמיים, משהו שנשמע ארצי ורוחני כאחד, שמשלב בתוכו קודש וחול. התאהבתי בה, ב"שטיסל". חשתי שיש לנו עתיד נפלא ביחד, כצופה וסדרה. אפילו דוד נטפליקס העשיר מחו"ל נתן את ברכתו לזיווג, גם הוא הבין כמה היא מיוחדת.

ואז התחילו להיבקע סדקים.

בדיעבד, הם היו שם מההתחלה. כבר כתבתי בעבר ש"שטיסל" היא סדרה שלמה, אבל לא מושלמת: הדיאלוגים קצת מלאכותיים לפעמים, היא חוטאת בקיטש, העלילה לא תמיד הגיונית. אבל הפגמים הקטנים האלה נראו לי דווקא חמודים, מלאי אופי, חלק מהקסם הבוסרי שלה: סדרה לא משוכללת על עולם לא משוכלל, עולם של שעווניות עם פירורי טוסט ואנשים מדשדשים בחלוק בית. בעונה השנייה הסדקים האלה התרחבו, העלילות התחילו לחזור על עצמן, ההברקות התסריטאיות התחילו להיראות כמו שטיקים מתאמצים. אבל עדיין לא ויתרתי על האהבה שלי לסדרה. כן, היא קצת מגמגמת, קצת מרושלת. אבל היא מתוקה בדיוק כמו פעם, והעיקר - יש לה לב. וזה מה שבאמת חשוב, לא?

יש משפט חכם ששולם שטיסל אומר בתחילת הסדרה, על המוח והלב: "צריך לדעת מתי להביא את המוח, ומתי להביא את הלב". אחרי צפייה בשישה פרקים של העונה החדשה של אהובתי הוותיקה, נראה שהיוצרים מנסים בכל כוחם להביא את הלב, שהוא באמת הנכס העיקרי שלה, אבל בדרך שוכחים את המוח. וכתוצאה מכך, גם המוח וגם הלב חדלו לתפקד: מה שהרגיש פעם כמו נטייה קלה ונסלחת לחורים בעלילה, למשל, הפך לקריסה מוחלטת של כל היגיון סיפורי. המניירות של הדמויות התגברו כל כך שהן איבדו כל אנושיות. הדרמות הקטנות בחייהן הפכו לטלנובלה מופרכת. הסדרה שהייתה פעם מתוקה וביישנית הפכה לנודניקית אגרסיבית שעומדת על השולחן וצורחת: "נו תתרגשו כבר! הנה אהבה נכזבת! הנה מוות עצוב! הנה מטאפורה מקסימה! מקסימה אני אומרת לכם!!!!!!!".

שטיסל (צילום: ורד אדיר, יח"צ באדיבות yes)
וכעת: מונולוג עצבני של דבלה גליקמן. "שטיסל" | צילום: ורד אדיר, יח"צ באדיבות yes

זה התחיל עם הטוויסט השאמאלאני של הפרק הראשון. נו, אתם יודעים איזה, כשגילינו שברוס וויליס וליבי הם בעצם רוח רפאים. רק לסדרה כמו "שטיסל" אפשר לסלוח על טוויסט מביך כזה, נו, כי היא כל כך מתוקה וכולי, מותר לה להיות קצת טיפשונת שממחזרת גימיקים קולנועיים מסוף הניינטיז. אבל זה רק הלך והתגבר משם. אם בעונות קודמות טפטפו לנו סמלים ומטאפורות בעדינות, כמו בפרק שבו שולם נוסע לבת הנשכחת שלו עם ספר תורה שדורש תיקון, כאן כבר דופקים לנו אותן למוח עם פטיש. כמו למשל כשקיווע אומר (פעמיים, כדי שלא נפספס) שהוא "רוצה בחזרה את אשתי… אההה כלומר את הציורים של אשתי", או כששולם אומר "נחמה לא מחכה לנו… אההה כלומר העולם לא מחכה לנו", יותר להאכיל בכפית מזה זה רק בהזנה תוך-וורידית בכפייה. 

גם העלילות נדחסו בוולגריות קומית כמעט - אם בעונה הראשונה סיפרו לנו ברגישות על אהבת נעוריו המפוספסת של יששכר הגיס הבודד, בעונה השלישית הוא פתאום דופק בדלת ומכריז שהוא בעצם מצא אותה והם מתחתנים, ואז פוף הוא מת ותוך שני פרקים היא מתחתנת בכלל עם נוחעם. שגם הוא היה בדיכאון מהמוות של בתו אבל תוך פרק וחצי שכח ממנה. שלא לדבר על הרומן המופרך של קיווע ורחלי, שלפני רגע היא לא הכירה אותו אבל לא הספקתי למצמץ והיא כבר רוכנת אליו בבית הקפה ולוחשת "בוא נברח ביחד", כאילו מאז ומתמיד הם נועדו זה לזו.

וכמובן שצריך קונפליקט ברומן הזה, כי הרי קיווע תמיד צריך אהבה לא מושגת כדי לנדוד מהורהר ברחובות עם מוזיקה מרגשת. לדון קישוט חייבת להיות דולסיניאה לערוג אליה, גם אם מרכיבים אותה ברגע האחרון מחצי טחנת רוח וצעיף. בעונה הראשונה זו הייתה אלמנה מבוגרת ממנו, בשנייה - בת דודה שלו, ועכשיו מה נעשה, יש לו בחורה נחמדה יפה ועשירה שרוצה אותו, אין פה שום בעיה, איך הוא יהיה מיוסר? בעיה. אז היוצרים שולפים משום מקום את העובדה שבעצם יש לבחורה הזאת מחלת נפש, והופס, קיווע שוב בקונפליקט. "היא בחורה טובה מאוד, אבל יש בה צדדים לא פשוטים", הוא מספר לאביו בנאום ההתלבטות הקבוע במטבח. אבל למה לא ראינו את הצדדים האלה? אפילו קיווע עצמו לא ראה אותם, הוא רק שמע מרחלי את המשפט "יש לי מאניה דיפרסיה" לפני שתי סצנות וזהו בערך. למה לא לפרוש לנו את מורכבות הדמות והמחלה שלה לאורך הפרקים? למה זה נופל מהתקרה בלי קשר לכלום? מה קרה לטוויית סיפור, לגילוף דמויות, לרבדים באישיות. רחלי היא ליבי היא אלישבע ואין הבדל ביניהן - הן סתם קולב לפנטזיות הרומנטיות של התסריטאים. המאניה דיפרסיה היא שוב, סתם גימיק.

וזה חוזר על עצמו גם עם יוס'לה, הדמות הכי מרושלת בסדרה. קיווע 2: מתקפת הרומנטיקנים המהורהרים. למה הוא מאוהב בשירה אחת ולא בשירה השנייה? אין סיבה. שתיהן בחורות מבוישות וחמודות. את שתיהן הוא בקושי מכיר. מה נעשה? איך נבהיר שרק אחת מתאימה לו? נמציא בפרק 5 שבעצם יוס'לה נורא אוהב חרקים (למה לא ראינו את זה עד עכשיו?) ושבצירוף מקרים מדהים, השירה "הנכונה" (זו שהיא אהבת חייו האמיתית) היא - טאם טאם טאם - חוקרת חרקים. והם מדברים על חרקים אבל בעצם על אהבה, כמו שרחלי מדברת על פרחים אבל בעצם על אהבה וקיווע מדבר על ציורים אבל בעצם על אשתו ושולם מדבר על טוסט אבל בעצם על נחמה וכולי וכולי, כבר הבנתם את הקטע כולם מדברים על דבר אחד ומתכוונים לאחר, הכול נורא פיוטי.

שטיסל (צילום: ורד אדיר, יח"צ באדיבות yes)
מה הפשט? "שטיסל" | צילום: ורד אדיר, יח"צ באדיבות yes

ואין כאן שום דבר חדש. פיוטיות-יתר ורומנטיקת-שקל היו גם בעונות קודמות, אבל זה מעולם לא היה בוטה כל כך, מכני כל כך, שטיקי כל כך, כמו בעונה הזאת. כאילו היוצרים התאהבו בעצמם, בבאזז, בסופרלטיבים, והחליטו להגביר מינונים על ריק. וכך, חולשות העונה השלישית פוגעות גם בקודמותיה, כי הן חושפות את המנגנון שעומד בבסיסן. כמו קוסם שמרוב אמביציה נפלה לו היונה מהשרוול ועכשיו אנחנו יודעים איפה היא הייתה גם בקסם הקודם. הנוסחה פתאום גלויה לעין והיא מביכה בפשטותה: לזרוק פנימה כמה התאהבויות בלתי אפשריות (ואם הן הופכות, חלילה, לאפשריות נמציא כבר איזה מכשול תלוש), לתבל בדימויים פיוטיים, כמה סצנות זעם קומיות של דובלה גליקמן, אה, ושיהיה קאצ'פרייז מצחיק. אם בעונות הראשונות התלהבנו מביטוי שחזר על עצמו פה ושם, כמו "רשעים ארורים" ו"חסדי השם", פה ממש מלעיטים אותנו בהם, ופתאום כל שורה שנייה בתסריט היא "מה הפשט". מה שהרגיש פעם טבעי וזורם הופך למניפולציה תסריטאית זולה: נו, אהבתם את הקאצ'פרייז החדש? נכון הוא מצחיק? נו, תעשו ממנו מם! נו, תעשו ממנו סטיקר לווטסאפ! נו, תצחקו כבר! ותתרגשווו!!!".

אני עדיין אוהבת את "שטיסל". לא הייתי יכולה לכתוב את הטקסט הזה אילולא אהבתי. אני עדיין זוכרת לה את היום ההוא שנפגשנו בלובי, את היופי והעדינות של ההתחלה. את גיטי מגרשת שודד מהסלון; את שולם מריח את השמלות של אשתו המתה; את עליזה מחממת מרק עוף בדלפק המזכירות; את נוחעם מתזז את משרד הנסיעות כמו מייקל סקוט חרדי; את רוחמי מביטה באימא שלה במטבח, מחכה לטלפון מליפא שלא יחזור; את בובע מלכה רואה "היפים והאמיצים" בטלוויזיה קטנטנה; את "המוח והלב"; את "כאן צריך לבכות"; את "ענבי הגפן בענבי הגפן"; התרחשויות קטנות, דמויות עגולות, בלי דרמות מיותרות ובלי גימיקים שלקחנו מהגויים ימח שמם. פשוט סיפור על משפחה לא הכי מושלמת, שבתוכו מפוזרות חוכמות קטנות ונוגעות, כמו צימוקים בעוגה. אבל "שטיסל" כבר לא שם ולא תוכל לחזור לאחור, לימי התמימות, אחרי שכבר חשפה לנו את רזי צניעותה והתפרקה מהם. ולי לא נותר אלא לבטל את האירוסין איתה, למרות מה שיגידו, ולצאת לחפש מישהי חדשה שתאהב נפשי. אני מקווה שהיא אוהבת חרקים.