הניו יורקר בטח לא ראו את זה בא - "Cat Person", סיפור קצר של קריסטן רופניאן שפורסם בתחילת החודש ומספר על מפגש מיני די בנאלי בין אישה צעירה לגבר קצת פחות, הפך לשיחת היום ברשת ורופניאן קיבלה בעקבותיו חוזה לספר בשווי מיליון דולר. עם כל הבאזז מסביבו, ניכר היה שיש פער מגדרי די גדול באופן בו "Cat Person" התקבל על ידי הקהל. בהכללה גסה - נשים אהבו אותו, גברים לא הבינו מה כל כך מיוחד בו. הפער הזה רק הדגיש כמה חסרים לנו סיפורים על חוויות נשיות נפוצות בתרבות הפופולרית.

קחו למשל את המקרה של הפרק השלישי המפורסם בעונה השישית של "בנות". הסיבה שהוא דובר כל כך היא שהוא תיאר אירוע שכמעט כל אישה חוותה על בשרה בגרסה כזו או אחרת, אבל מתקשה להסביר לגברים שמסביבה. "למה בדיוק את קוראת תקיפה מינית?", הם שואלים. לא מתוך זלזול, מחוסר הבנה אמיתי. אם פעם הם דמיינו שרק אונס אלים על ידי זר בסמטה חשוכה נחשב לאונס, היום הם מגלים עולם מורכב ואפור הרבה יותר, והטלוויזיה לוקחת בכך חלק משמעותי. 

ב-2017 היא הגיעה לשיא של מהלך שהתחיל לפני כמה שנים - ההשתלטות הנשית על הטלוויזיה, זו שהתחילה עם לינה דנהאם ואיימי שומר. כשהסדרות שלהן עלו למסך, לא יכולנו להפסיק להתפעל מכך שישנן סדרות של נשים שאהובות על כל המגדרים. תוך כמה שנים, מבלי לשים לב, כולנו כבר מכורים לסדרות הנשיות. הנשים סוף סוף רואות את עצמן על המסך בייצוגים מקוריים ומדויקים יותר, הגברים מזהים גם הם את הדמויות הנשיות המתוחכמות מהעולם שסביבם וכולם מרוויחים טלוויזיה חדשה. 

אין תמונה
זה שהתחיל את כל השיח. מתוך פרק 3 לעונה השישית של "בנות"

תקיפות מיניות בצד, ישנן עוד חוויות נעימות יותר או פחות שעוברות על נשים ולא קיבלו מספיק ייצוג טלוויזיוני עד כה, מהסיבה הפשוטה שהטלוויזיה, כמו כמעט כל מרחב עסקי קיים, הייתה טריטוריה של גברים. מספיק לעשות רשימת מכולת של הסדרות המדוברות בעשורים הקודמים לעומת השנים האחרונות כדי לחזות במהפכה האמיתית שהתחוללה. אם פעם "סקס והעיר הגדולה" הייתה פתית שלג נשי בתוך רשימת סדרות שכללו את "הסמויה", "הסופרנוס", "אוז", "שובר שורות", "מד מן" וכדומה, היום יש את "בנות", "ג'יין הבתולה", "לא בטוחה", "ברוד סיטי", "סיפורה של שפחה", "האקסית המטורפת", "כתום זה השחור החדש", "דברים טובים" ו"מטומטמת".

בנוסף, היום כבר קשה להשתמש בטיעון האהוב על מיזוגנים, שאולי נשים פחות טובות בכתיבה מגברים. ברגע שנתנו ליוצרות את הבמה, הן הוכיחו שהן יכולות לעשות טלוויזיה מצוינת לא פחות, וכזו שגם גברים אוהבים. המגמה הזאת גם מקלה על ניקוי האורוות של המטרידנים והאנסים שמתרחש עכשיו בהוליווד. הרבה יותר פשוט להיפרד זמנית מהעשייה של לואי סי.קיי. כשיש את פמלה אדלון, לינה דנהאם או איסה ריי. 

לא בטוחה 2 איסה ריי
מי אמר שנשים לא יודעות לכתוב? איסה ריי מתוך "לא בטוחה" | צילום: באדיבות HOT, יחסי ציבור

התוצאה, שלא במפתיע, היא תחושה של רענון עלילתי על המסך. קחו לדוגמה את אחת הסצנות המעולות ב"דברים טובים" - סאם עומדת להתנשק עם הגרוש של חברתה הטובה ביותר, אבל מתעשתת, סותמת לו את הפה ואומרת לו - ולמעשה גם לעצמה - שזה אסור. אחרי דקות שלמות שהיא צועקת עליו "לא", הוא מנסה לשכנע אותה שהם צריכים לשכב בכל זאת, וכשהוא רואה שהיא מתפתלת בהתלבטות ושיש כאן מצב לקבל משהו, מציע שהיא רק "תטעם את הזין שלו". סאם מגיבה באושר עילאי ואפילו מנשקת אותו על השפתיים, כי היא מבינה שהוא סתם עוד דוש דוחה, והנה, הסכנה חלפה. הסצנה הזאת לא רק מצחיקה בטירוף, נשים רווקות ברחבי העולם בוודאי גם זיהו היטב את הרגע הזה מחיי הדייטינג שלהן, בו גבר אומר דבר כל כך חסר טאקט, לא מחרמן, אינפנטילי וכזה שמעיד על חוסר הבנה מוחלט במה גורם לנשים להידלק - שבבת אחת כל טיפת משיכה אליו נעלמת.

נשים הצטרפו השנה גם לטריטוריות ז'אנריות שהיו שייכות לגברים עד כה. להוציא את "באפי ציידת הערפדים" - סדרה שהקדימה את זמנה בכל מובן אפשרי - קשה לחשוב על סדרות שמככבות בהן נשים כדמות ראשית שלא עסקו בנשיות שלהן, או מיקמו אותן בעיקר במרחב האישי והביתי. אם הן הוציאו אותן מהבית אל המשרד, כמו ב"האישה הטובה" או "מד מן", הייתה לכך התייחסות ברורה. זה לא נלקח כמובן מאליו. עכשיו, יש לנו סדרת עורכי דין שכל הדמויות הראשיות בה הן נשים ("הטובות לקרב") ובזירה המקומית את "מטומטמת", ששמה אישה במרכז עלילת קומדיית פשע - דבר שהיה נחשב לחתרני ממש לפני כמה שנים, והיום מתקבל באהבה על ידי הקהל. 

מטומטמת 2
פעם הייתה נחשבת לחתרנית, היום מתקבלת באהבה. "מטומטמת" | צילום: באדיבות HOT, יחסי ציבור

הסגברה מקצועית

אחד מתוצרי הלוואי של העלייה של הקול הנשי בטלוויזיה (ובכלל במרחב הציבורי), הוא שגם גברים התחילו לכתוב דמויות נשיות אמינות יותר וחוויות נשיות אותנטיות. הדוגמה המובהקת ביותר לתופעה היא "Easy", שיצר ג'ו סוונברג עבור נטפליקס. פרקי העונה השנייה עלו לנטפליקס בתחילת דצמבר, והם ממשיכים את העיסוק של העונה הראשונה במגדר מנקודת מבט פמיניסטית אותנטית באופן מפתיע, בהתחשב בעובדה שמדובר ביצירה של גבר. יש שם אמנם ניסיון בעייתי ביותר להציג דמות של זונה מאושרת, אבל למעט החריגה המביכה הזאת, הדמויות הנשיות של "Easy" עושות כבוד למגדר.

באחד הפרקים, זוג שנשוי כ-15 שנה מחליט לפתוח את הנישואים, ביוזמתה של האישה. מי שמכיר יחסים פתוחים מקרוב יודע שכך זה באמת קורה במציאות - לרוב האישה היא זו שיוזמת את המהלך. זה לא מפתיע, אגב. למרות שאנחנו מורגלים לחשוב שנשים הן מונוגמיות יותר מטבען מאשר גברים, מחקרים דווקא מוכיחים שנשים משתעממות מהר יותר ממין מונוגמי, אבל יש להן נטייה לרצות לשמור על התא המשפחתי מסיבות חברתיות-כלכליות. גם ההתנהגות שלהם מעניינת ותהדהד את המציאות לזוגות שחוו קשרים פתוחים - האישה נלהבת לצאת ולמצוא מישהו חדש ומהר מאוד נכנסת למיטה עם גבר זר שהיא פוגשת בבר. המפגש כולו מרגש, אבל הסקס הוא כבר סיפור אחר. בדומה לדמות הראשית ב-"Cat Person", גם היא חווה רגע של חרטה לקראת הסוף, כשברור שמדובר בזיון קר ומנוכר עם גבר שממש לא מעניין אותו אם היא נהנית. למרות זאת, היא חוזרת הביתה שמחה ומרוגשת מהחוויה החדשה. באותו הזמן, בן זוגה דווקא מחפש ליצור קשר אינטימי עם עמיתה לעבודה וחווה ערב רומנטי במיוחד.

יוצר גברי נוסף שעושה עבודת קודש עם דמות נשית הוא רפאל בוב-ווקסברג עם פרינסס קרוליין של "בוג'ק הורסמן". החתולה-סוכנת היא דמות נשית מורכבת ומרגשת, שמייצגת את דילמת הקריירה-מול-משפחה והקשיים של רווקות מאוחרת באופן מעורר אמפתיה. למרות שמדובר בחתולה מצוירת, קרוליין היא אחת הדמויות המסועפות והאנושיות ביותר על המסך - היא מצליחה, חכמה, עוצמתית והישגית אבל גם מעונה, מתוסכלת, עצובה ומשתוקקת למשפחה. אם בעבר דמויות נשיות שרוצות ילדים היו בגדר רחם מהלך חד ממדי שמטיל אימה על כל הגברים בסביבה, בוב-ווקסברג הצליח ליצור דמות נשית שהרצון לילדים נוכח בכל רגע בחייה, ובכל זאת לא מגדיר אותה, וזה הישג משמעותי.

היא-סטריה

עוד ייצוג נשי שזוכה לטיפול מעניין ומורכב, בעיקר ב"המדריך לרוצח" ו"האקסית המטורפת", הוא השיגעון הנשי. שתי הסדרות האלה מקבלות על עצמן את הקלישאות והסטיגמות באופן מפורש ("האקסית המטורפת" כבר בשם הסדרה ו"המדריך לרוצח" בכל פעם שהדמות הראשית מתוארת כהיסטרית), ובמקום להתנער מהבעיות הנפשיות של הדמויות שלהן - מציגות אותן באופן לא מתנצל.

"ברוד סיטי" התייחסה השנה גם היא באופן מעניין לדיכאון, אבל במקרה שלה דווקא ללא סממנים נשיים מובהקים. ובכל זאת, אילנה גלזר ואבי ג'ייקובסון תרמו את שלהן גם השנה, למשל כשהציגו קו עלילה מהמם בו אילנה - האייקון הטלוויזיוני של הנשים החרמניות במיוחד - מאבדת את האורגזמה שלה בעקבות בחירתו של טראמפ לנשיאות. ואם כבר אורגזמות, אי אפשר לשכוח את הפרק של "האקסית המטורפת" בו גבר סטרייט, לבן ונשוי לומד על פער האורגזמות לראשונה בחייו, ומקבל שיעור בדגדגנים. ב"פה גדול" המצוירת אנחנו פוגשים את הדגדגן הזה מקרוב, כשג'סי הנערה מכירה את הוואגינה שלה לראשונה ולומדת איך לענג את עצמה. 

פה גדול, ביג מאות', נטפליקס
שיעור בדגדגנים. מתוך "פה גדול" | צילום: יחסי ציבור

רשימת הסדרות שלוקחות חלק במהפך הזה רק ממשיכה. "המתים המהלכים" מציגה בעונות האחרונות מנהיגות נשיות ובכלל, ככל שעובר הזמן והשורדים בעולם האפוקליפטי מתרחקים מהסדר הישן, כך גם הסטריאוטיפיים המגדריים (וגם האתניים והסוציו-אקונומיים) הופכים פחות ופחות רלוונטיים (כי כשכולם מנסים להישאר בחיים, אין זמן להתעסק בהבדלים בין המינים); אפילו "צער גידול בנות: הדור הבא" השמרנית להחריד מצליחה לשלב בעלילה - שמתמקדת כעת בשלוש נשים - קו מרכזי על בעיות פוריות, נושא שלא באמת אמור להיחשב לנשי, כי גברים סובלים ממנו באופן ישיר או בעקיפין לא פחות; וב"ג'יין הבתולה" מאתגרים סטיגמות נשיות וגבריות בקצב כל כך מסחרר שכמעט כל סצנה ממנה היא דוגמה רלוונטית.

כשמסתכלים על עומס הדוגמאות הזה שלקוח רק מהשנה האחרונה, אפשר לומר ש-2017 הייתה השנה שבה הטלוויזיה הפכה למרחב שמייצג באופן המוצלח ביותר את העתיד שנשים ברחבי העולם (והגברים שעוזרים להן) מנסות ליצור בימים אלה ממש - עולם שבו השוויון לא קיים רק בפרקטיקה כמו שכר או חקיקה, אלא במודעות. עולם שבו נשים הן לא סקטור נישתי באוכלוסיה עם הבעיות שלו, אלא פשוט אנשים. נראה שצופי הטלוויזיה הכבדים והמעודכנים כבר מפסיקים לעשות את ההפרדה וגומעים את הסדרות הנשיות בשקיקה, עכשיו רק נותר לשכנע את שאר העולם.

tvbee בפייסבוק