1. ריקי גל

    לא היו לנו כוכבות כמו ריקי גל לפני ריקי גל. היו זמרות פופ עם קול יפה, וודאי שלא חסרות מוזיקאיות אדירות בישראל, אבל גל הביאה לבמה ניחוח חו"לי ונכונות לתת בראש משל הייתה אחייניתה הישראלית של ג'ניס ג'ופלין - ועלינו להודות לה על כך בכל האזנה ל"נערת רוק". קודם כל מגיעה המוזיקה, אבל מסקירה קצרה של הביוגרפיה ברור שסיפור החיים של גל הוא סיפור טלוויוזיוני בכל מובן אפשרי, שיכול להחזיק סדרה בת 12 פרקים, ובעצם, גם סדרה בת 120 פרקים.

    גל נולדה בבית חרדי ועני. כעבור שנים, כשכבר הייתה מפורסמת, היא סיפרה שבגיל חמש הותקפה מינית על ידי מכר של אמה. אחרי שהוריה התגרשו, היא גדלה במנזר "מרכז שלהבתיה" ומאוחר יותר ב"בבית צעירות מזרחי" – תקופה בחייה שהונצחה בשיר "תפילות הילדים" (סרטרז חייכה לילדה הקטנה / וקלעה לה צמה בהירה על הגב / מרברנס הלבישה שמלה לבנה / ולימדה איך קוראים בתפילה מול הצלב). גם בזירה הרומנטית היה כאן סוער - וגל הספיקה להתחתן עם גיבור תרבות ישראלי, ישראל פוליאקוב (פולי מהגשש החיוור), שהיה בעלה הראשון מתוך ארבעה. כל זה, אגב, קרה לפני שהיא נהייתה כוכבת של ממש, לפני שהייתה פאנטין מ"עלובי החיים" וה"אוויטה" הישראלית הראשונה, ולפני שהמשטרה פשטה על דירתה בחיפוש אחרי סמים בעקבות הלשנה. גל הציבה סטנדרט חדש לכוכבות ישראלית, כולל הסקנדלים והקאמבקים החיוניים, ולחלוטין הרוויחה את הזכות לעמוד במרכזה של סדרה - לא פחות מאביב גפן.
    ריקי גל (צילום: Moshe Shai, פלאש 90)
    ריקי גל. הציבה סטנדרט חדש לכוכבות ישראליות | צילום: Moshe Shai, פלאש 90

  2. ג'ו עמר

    ג'ו עמר היה חלוץ, ולא מדברים על זה מספיק. כשכן מדברים על מוזיקה מזרחית, מדברים – ובמידה רבה של צדק – על זוהר ארגוב, שהלך בעקבותיו של עמר. בעוד ארגוב היה לאחת האיקונות הגדולות (והשנויות במחלוקת) של התרבות הישראלית (ואף הונצח בסרט העלילתי "זוהר"), עמר הוא משמעותית פחות מוכר ממנו. וזה לא הוגן, בין השאר משום שהוא אחראי לאחד משירי המחאה הגדולים שנכתבו בעברית ("לשכת עבודה"), משום שהוא אחראי לאחד הביצועים המוזיקליים היפים בז'אנר ("ברצלונה"), ובגלל שדמותו בפני עצמה היא דמות מרשימה במיוחד. "אני הייתי אחד מיחידי הסגולה שהתקבלו בידי כולם, כי פשוט הייתי טוב", אמר בעבר, כשהתבקש להסביר איך התקבל עבור המיינסטרים הישראלי בשנים בהן מוזיקה מזרחית הייתה מושא לבוז.

    עמר נולד במרוקו, התחיל לפתח שם קריירה מוזיקלית שהלכה לא רע, עלה לארץ, הבין שבסדר פה אבל שהמקום הזה עוד דורש עבודה - ועבר לניו יורק: בארץ, מוזיקה מזרחית הייתה מוזיקה נחותה משהו, שמתנגנת בקסטות שנמכרות בתחנה המרכזית, אבל בניו יורק עמר הופיע בקרנגי הול (זוהר ארגוב היה אז ילד בן 10). כשהוא כן ניסה להצליח בישראל, הוא לא זכה בתהילה שהגיעה לו - והוא חזר לארצות הברית, שם בסופו של דבר נפטר. מגיע לו שנשמע את הסיפור שלו כמו שצריך.
    ג'ו עמר (צילום: חדשות 2, צילום מסך)
    ג'ו עמר. חלוץ | צילום: חדשות 2, צילום מסך

  3. עדן בן זקן

    בעוד רוב המוזיקאים שברשימה שלנו כבר עשו את שלהם וסיימו לחקוק את שמם בקירות הפנתיאון, עדן בן זקן היא אושיה מוזיקלית בהתהוות, והיא חוגגת את שיא הקריירה שלה ברגעים אלה ממש. התרבות הישראלית עדיין מתרגלת לרף הכוכבות שהגדירה בן זקן, ובכנות, נראה שרבים מאיתנו לא למדנו עדיין איך לאכול אותה. היא, כמובן, תצטרך להמתין עוד עשור או שניים לפני שהסיפור שלה יהפוך לסרט או סדרה, אבל כשזה יקרה - זה יהיה מפואר.

    כי עדן היא לא עוד סינדרלה (למרות שככזאת היא יושבת בול). כן, היא התחילה כבת 19 מקריית שמונה עם קול זמיר והפכה לאחת הזמרות המצליחות בתולדות המדינה, וזה כשלעצמו יכול להפוך את "שנות הירח" שלה לסדרה אהובה במיוחד. אבל מה שיהפוך את עדן לדמות ראשית מרגשת במיוחד יהיה ההומור האדיר שלה. זה שמאפשר לה להוציא מדי פעם את שירי הפופ הכי מצחיקים, עם פאנצ'ים כמו "אין פזמון, תרקדו", ואפילו הומור נונסנסי עוד יותר כמו "מועבט". לעיתים נדירות נסיכות דיסני הן מצחיקות כל כך, ועם כל הכבוד לסנדל הזכוכית של סינדרלה - בקרב מול האוברול המנומר מהאודישן של עדן, אנחנו יודעים את מי נעודד. "שנות הירח" זה אולי שם מאוד יפה לסדרה, אבל "שלושים שקל" זה שם מוצלח עוד יותר.
    עדן בן זקן (צילום: Hadas Parush, פלאש 90)
    עדן בן זקן. המדינה מתרגלת לרמת כוכבות כזו | צילום: Hadas Parush, פלאש 90

  4. פסטיבל הזמר והפזמון

    כבר מהשם ברור שהכל באירוע הזה הוא חגיגת וינטג' היסטרית ומרגשת: העובדה שמשהו תחת הכותרת "פסטיבל" יכול להיות מוקד תשומת הלב הציבורית, השימוש הרציני לגמרי במילה "זֶמֶר", וההתייחסות ל"פזמון", כמה עשורים לפני שעדן בן זקן ביטלה את הצורך בו. הפסטיבל, שהיה תחרות שירה בימים שלפני ה-SMSים, הריאליטי וריבוי הערוצים, היה מולדתם של כמה מהלהיטים הישראליים הגדולים ביותר ("ירושלים של זהב", "שיר של יום חולין", "ולנטינו"), והמחשבה שהמפעל העצום הזה עבד בתקציבים של הערוץ הראשון בכלל מפוצצת את המוח.

    התחרות המוזיקלית הזאת, בארגונה של תחנת קול ישראל, פעלה בין 1960 ל-1980 - בשני עשורים שמקפלים בתוכם כמה מהאירועים הכי מכוננים בתולדותנו: שתי מלחמות והסכם שלום אחד. אנחנו איננו היסטוריונים, אבל תחשבו איזה מרגש יהיה לראות סדרה ששטה בתוך תרבות הפופ הישראלית ומבינה באמצעותה את השינויים שעברו המדינה והאנשים שחיים בה. העובדה שבשנותיה האחרונות של התחרות השיר הזוכה היה גם נציג ישראל לאירוויזיון רק מוסיפה עוד שכבה של גלאם למוסד הזה. תחשבו על שלל הופעות האורח שיכולות להשתבץ במיני סדרה שתסקור מדי פרק שנה אחרת בתולדות הפסיבל: גיתית פישר יכולה להיות לגלם את המנחה הנצחית רבקה מיכאלי, אלונה טל יכולה לחזור ארצה כדי לגלם את אילנית, רותם זיסמן-כהן תהיה שושנה דמארי מרהיבה. גם תוצריו המצטיינים ביותר של ריאן מרפי יחווירו לצד הדינמיקות, האינטריגות והאמוציות שסערו באחורי הקלעים של התרבות הישראלית בימיה המוקדמים. 
    שושנה דמארי (צילום: פלאש 90)
    שושנה דמארי, שהופיעה בפסטיבל הזמר והפזמון. אירוע מרגש שלא נראה כמותו | צילום: פלאש 90

  5. רמי וריטה

    לפני חודשים ספורים ארכיון תאגיד השידור כאן מצא צילום נדיר ויפהפה של ריטה בת ה-16 רוקדת בתחרות דיסקו, מתקשה להאמין שהפסידה, אבל מסרבת להוריד את החיוך מהפנים. כשנה עברה מאותה תחרות דיסקו ועד לרגע שבו ריטה פגשה את רמי, והשאר - כמו שנהוג לומר - היסטוריה. חשוב שנכיר בזה: לא היה בישראל פאוור קאפל מוזיקלי היסטרי יותר מרמי וריטה. רן ונינט נתנו פייט, אבל לחיבור האלכימי שבין רמי קלינשטיין וריטה אין באמת מתחרים. ריטה הייתה זמרת צעירה, יפה ומוכשרת, ורמי כתב לה להיטים גדולים ומרגשים; רמי היה האיש על הפסנתר, שתחזק בעצמו קריירת סולו מוצלחת, וריטה הייתה לאחת הדיוות הגדולות ביותר שידענו. הזוגיות של השניים הייתה איקונית, עד כדי כך שחניכי תנועות נוער שרו במשך שנים "אין חומוס בלי פיתה ואין רמי בלי ריטה".
    אין ספק ש-19 שנות הנישואים של השניים יכולות לייצר מספיק חומר לסדרה, שלא לומר יותר מדי. ואם זוגות הרבה פחות מסעירים, כמו בוב פוסי ואשתו לשעבר גוון ורדון, כבר זכו לסדרות משלהם - אין סיבה שריטה ורמי לא יזכו לאחת כזו. אולי בעוד כמה שנים, כשהם יהיו מוכנים לספר קצת יותר על מה באמת התרחש שם, הפרק הזה בחייהם יוכל להפוך ליצירה שתזקק לנו את מה שקרה כשמלחין מבריק וזמרת עם נוכחות של הוריקן התאהבו ונפרדו. אנחנו נהיה הראשונים לצפות. 
    רמי וריטה (צילום: Moshe Shai, פלאש 90)
    רמי וריטה. הפאוור קאפל המוזיקלי הכי אייקוני בישראל | צילום: Moshe Shai, פלאש 90

  6. ג'וזי כץ

    אריק איינשטיין עם סיגריה ביד, ג'וזי כץ מתרפקת על גבו של שמוליק קראוס שכנראה מסביר לאיינשטיין משהו בצורה מאוד נלהבת. התמונה על עטיפת "החלונות הגבוהים" היא מגניבה בצורה חסרת-מאמץ, עד כדי כך שקשה להאמין שהשלישייה שמצולמת בה בדיוק סיימה להקליט כמה מהשירים הכי יפים שנכתבו בשפה העברית. קשה עוד יותר לתפוס שמאחורי התמונה המדוברת מסתתר אחד מסיפורי הנישואים הכי קשים בתעשיית הבידור הישראלית.  

    ג'וזי כץ היא יותר מסך התלאות שעברה. היא לא רק אשתו המוכה של שמוליק קראוס. היא הייתה משב רוח אמריקאי ומרענן במדינה שעדיין ניסתה להבין איך מתקדמים מ"יונה פעמונה", איך מקשיבים לשינויים שמתחוללים בלונדון ובלוס אנג'לס ועדיין הופכים את הטרנדים האלה לשלנו. היא אחראית לאחת השורות האהובות עלינו במוזיקה הישראלית (במשק ארגנו משלחת / לא יכלו לשאת את החרפה), לסולו אחד שובר לב ("אצלי הכל בסדר", שורה שיכולה להיות שם מושלם לסדרה) וגם ל"שוב", דואט אחד שנשמע קצת יותר אפל כשמנסים להקשיב לו בין השורות. "היה לי קשה, אני לא מתלוננת", שרה ג'וזי כץ לאיש שפגע בה במשך שנים, "כי אני יודעת שגם לך היה ודאי לא קל".

    היא עמדה בלב אחת החבורות הכי יצירתיות בתרבות העברית, והיא יודעת להעיד שלא הכל היה שם זוהר. היא שהופיעה ביפן, בפריז ובלונדון כשלצדה איינשטיין וקראוס, והיא שארזה מזוודות יום אחד וחזרה הביתה, לארה"ב, אותה מדינה שעזבה לטובת הקיבוץ שנים לפני כן. היא הייתה זוהרת והיא כאבה, ועד היום מספרת שהיא עדיין מנסה למצוא דרך לסלוח. סיפורה של כץ הוא הזדמנות לחזור לחייהם של גיבורי התרבות שלנו, להכיר בהם על מגרעותיהם ולבדוק האם זה הוגן להקשיב לשירים שלהם ולהתמוגג מהם כמו פעם, בידיעה שהם גרמו לעוול (או היו לעומדים מן הצד). 
    ג'וזי כץ (צילום: Moshe Shai, פלאש 90)
    ג'וזי כץ. קול מרענן | צילום: Moshe Shai, פלאש 90