אני מאלה שקופצים על העגלה באיחור. זאת לא טעות, זאת שיטת עבודה, להפריד את המוץ מן התבן. ההייפ סביב סדרה חדשה יכול להיות קצר מועד, מה שנראית בפרקים הראשונים כמו יצירה מבטיחה עלולה עד סוף העונה להתגלות כשטות מיותרת, אז אני תמיד מחכה לגל השני ואפילו השלישי של התגובות. עם בלש אמיתי לדוגמה, החשדנות גרמה לי לחכות עד העונה השנייה והמאכזבת, כשהתגובות אישרו לי שאכן אני יכול לוותר על הצפייה בסדרה. מהצד השני, לפעמים ההייפ לא דועך, אלא רק הולך ומתגבר, עד שכולם כולל כולם נאלצים להיכנע ולהצטרף לחגיגה. פרט לטירוף משחקי הכס שהגיע לשיאו בשנה שעברה, קשה לחשוב על סדרה נוספת שהפכה לקונצנזוס עקבי וחוצה מגזרים - עד שהגיעה דרמת פשע דוברת ספרדית בשם Casa de Papel והפכה תוך פחות משנה לצפיית החובה החדשה.

זאת לא תופעה חדשה במיוחד, Casa de Papel הייתה זמינה בחלקה בשירות הסטרימינג נטפליקס כבר מסוף שנת 2017, ובאביב האחרון נחתה גם העונה השנייה (לאחר ששודרה במקור בספרד כעונה מפוצלת של 16 פרקים בני יותר משעה, הסדרה נערכה מחדש לשתי עונות נפרדות עם פרקים קצרים יותר). העובדה שעד עכשיו, חודשים לאחר שעלתה לשידור, הסדרה ממשיכה לצבור הייפ ולמשוך צופים חדשים, מעידה שמדובר בתופעה אמיתית. סדרות כמו ווסטוורלד, שקרים קטנים גדולים וסיפורה של שפחה זכו לרגע שלהן תחת שמש ההייפ, אבל הרגע הזה היה קצר ומוגבל לקבוצות מסוימות, מבלי להתפרש לקהלים רחבים.

"שיחות ברזיה", קוראים לזה בעברות לא אלגנטי. סדרות שצופים בהן כדי שיהיה על מה לדבר עם העמיתים במשרד. בעולם התקשורת המפוזר והאינסופי של ימינו, כבר אי אפשר לאחד את כולם סביב "מדורת השבט" (עוד ביטוי משומש לעייפה). עם שלושה ערוצים מסחריים, ספקיות תוכן שונות ומגוונות, VOD ושירותי סטרימינג מגוון האפשרויות וההתאמה האישית שינו את מהות הצפייה הקהילתית בטלוויזיה. פרט לאירועים מיוחדים כמו האירוויזיון, הצפייה השבטית כמעט נכחדה ואין כבר את התכנית שכולם ראו אמש באותה שעה. גם הסדרות והתכניות המצליחות נצרכות לפי העדפתו האישית של כל צופה - יש מי שמקליט, מי שרואה בלייב, ומי שמחכה לסוף העונה כדי להיכנס לבינג' מרוכז. אפילו תכניות ריאליטי מצליחות כמו האח הגדול ו-הכוכב הבא לארוויזיון, שפעם היו מכתיבות את הרגלי הצפייה, נמצאות בסיכון לאבד את מעמדן הדומיננטי.

אבל אנשים כמהים לסדרות ברזיה, הם רוצים לדבר עם חבריהם על הסדרה שכולם רואים. ההצלחה של סדרה תמיד תהיה תלויה בהצלחה שלה; הצלחה גוררת הצלחה, פופולריות מושכת פופולריות וכולם רוצים להיות בעניינים. בסיפורה של שפחה ההייפ גרם לרובנו לראות חצי עונה ולהתייאש, כשרבים אפילו לא הספיקו להצטרף לפני שההתלהבות דעכה. לעומתה, בית הנייר נשארה בתודעה מספיק זמן כדי להפוך למיני מדורת שבט. אתה תשמע מכל פינה, "מה, איך לא ראית עדיין?", עד שתישבר לבסוף, ובעיקר תדע שאם תחליט לצפות, יהיה לך עם מי לדבר על החוויה. כדור שלג של פופולריות, הייפ שמחזק את עצמו, זה התנאי ההכרחי להצלחה רחבה, אבל זה עדיין לא מסביר איך בדיוק מתחילים לצבור מהירות.

בית הנייר - נטפליקס
פריט חובה לשיחות בשולחן החג - "בית הנייר" | צילום: יחסי ציבור: נטפליקס

מובלעת לטינית בארץ ישראל

עלייתה של בית הנייר למדרגת הפופולריות המכובדת הייתה פתלתלה בהרבה מהפקת הענק של HBO. הסדרה זכתה להצלחה לא רעה בשידוריה המקוריים בספרד, גם אם לא הייתה להיט מטורף בתחילה. כשנרכשה על ידי נטפליקס, היא הפכה במהרה לדיבור החם בקרב יודעי דבר, אבל לא זכתה לתהודה רבה בקהל הרחב. בחודשים שעברו קרה דבר מפתיע, בוודאי ביחס לתפוצה המצומצמת של נטפליקס בארץ, כשהסדרה הלכה וצברה אהדה בקהלים רחבים יותר, בדגש על מי שפחות מתחברים לשפות זרות. בארוחות המשפחתיות בתקופת החגים החולפת, כולם דיברו על בית הנייר, מהדודה המבוגרת חובבת ערוץ ויוה ועד לאחיין בן התשחורת שאהב לצטט משפטי מחץ מ-נרקוס.

לא מדובר כמובן בתופעה ישראלית בלבד. לפי הנתונים של נטפליקס, בית הנייר היא הסדרה שאינה דוברת אנגלית הנצפית ביותר בתולדות השירות. ההצלחה הגדולה של נרקוס הראתה לחברה שיש ביקוש לסדרות סוחפות גם כשהן בשפה שאיננה אנגלית, ובמיוחד אם השפה הזרה היא ספרדית - שפה מוכרת יחסית וקלה לקליטה לדוברי שפות לטיניות. האמריקאים שאהבו לדקלם "פלאטה או פלומו" (הציטוט הזכור של פבלו אסקובר), עברו בשמחה למעשיית השוד המותחת של בית הנייר, בלי להירתע מהצורך לקרוא כתוביות (הסדרה מוצעת גם בדיבוב לאנגלית). אבל למרות ההצלחה הבינלאומית, אין ספק שבחודשים האחרונים מתרחשת אצלנו בארץ תופעה מיוחדת.

ההצלחה של הסדרה בישראל אינה המשכה הישיר של ההצלחה בארה"ב, על כך יעיד השם בו כולנו משתמשים. הנטפליקס שלי מכוון לאנגלית, והוא פשוט לא הצליח להבין מה אני רוצה ממנו כשהקלדתי שוב ושוב "House of Paper", כי כידוע, באנגלית הסדרה נקראת Money Heist, אבל אף אחד פה לא משתמש בשם הזה. אצלנו זה בית הנייר, ואם רוצים אפשר גם Casa de Papel בניגון לטיני שובב. באתרים האמריקאים נראה שההייפ סביב הסדרה קטן בהרבה ממה שרואים בישראל. בחו"ל היא כבר ירדה מסדר היום, כי בכל זאת, היא עלתה לפני יותר מחצי שנה, אבל אצלנו זה רק הולך ומתחזק עד שכמעט נראה שכוכבי הסדרה יקפצו בקרב לביקור בארץ הקודש, כמו כוכבי המורדים בזמנו (זה לא יקרה, אבל אתם מבינים את הכוונה).

אם עד לפני שנה רוב האנשים לא ממש הכירו את נטפליקס, עכשיו פתאום כולם מזמזמים בלה צ'או במקלחת, מחטטים באינסטגרם של טוקיו (או הפרופסור) ומדקלמים משפטים בספרדית משובשת, עם דגש מיוחד על הת' הרופפת של הספרדים. השילוב של נטפליקס בחלק מחבילות הצפייה של חברות מקומיות, יחד עם המעבר לטלוויזיות חכמות הגדיל את הנוכחות של ספקית התוכן בארץ. מאז שנכנסה באופן רשמי לישראל לפני יותר משנה, הישראלים הפסיקו לפחד מהסטרימינג ואימצו את נטפליקס לחיקם. הגל הספרדי שהיא עומדת בראשו החל עם ההצלחה של נרקוס, מגיע לשיאו עכשיו עם בית הנייר וממשיך עם הסדרות הספרדיות החדשות אליטה ובית הפרחים. וזה לא מקרה שאנחנו הישראלים נפלנו חזק בטרנד הספרדי, כבר שנים שאנחנו מחכים לחזרת גל הטלנובלות הלטיני שכל כך אהבנו.

בית הנייר - הקאסט
תירוץ לחזור לטלנובלות | צילום: NETFLIX, יחסי ציבור

ההצלחה הענקית של קטנטנות ואחיותיה בארץ הפכה את הצופים הישראלים לתא לטיני רדום. בגל המוזיקה הלטינית השתלבנו מיד, הצטרפנו לעדת המעריצים התופחת של מאלומה, התהדרנו בלטיני המקומי רותם כהן, כשההשפעה המוזיקלית התבטאה גם בשירים של עומר אדם ומשה פרץ. משהו בתרבות הלטינית יושב אצלנו טוב. הטמפרמנט דומה, כך גם המראה, בעיקר של הספרדים. יחד עם הישראלים הרבים ממוצא לטיני והרבים עוד יותר שגדלו על טלנובלות דוברות ספרדית, הפכנו כמעט למושבה לטינית במזרח התיכון.

היופי של כוכבי וכוכבות בית הנייר הוא לא הבלונד המשויף המוכר מארה"ב, או האלגנטיות האירופאית המנוכרת, אלא משהו שמרגיש מאוד מקומי. טוקיו נראית קצת כמו אחת משלנו, גם הפרופסור, וניירובי בכלל נראית כמו שילוב מושלם של דאנה איבגי ומיכל גבריאלוב. מראה מוכר, התנהגות מוכרת וקללות עסיסיות ואקזוטיות, זה לא היה עובד כל כך טוב בארץ אם בית הנייר הייתה סדרה גרמנית (ואכן DARK הגרמנית המוערכת של נטפליקס לא זכתה לתהודה בישראל). העטיפה מתאימה, העיצוב צועק מגניבות והבימוי משויף, אבל מעבר לשפה המושכת ולסקס אפיל הכובש, הסדרה הצליחה כי היא משלבת שני ז'אנרים שאנחנו מאוד אוהבים, ושקצת חסרו לנו בשנים האחרונות - סדרות אקשן וטלנובלות.

האזכור של הצלחת קטנטנות הוא הולם במיוחד, כי מעבר לפיתולי השוד, בית הנייר בבסיסה היא טלנובלה, ואחת פשוטה במיוחד. הדמויות רגשניות, פועלות בצורות לא הגיוניות וממניעים מופרכים, ועסוקות ללא הפסק ברומנים, סיפורי אהבה ובגידות, כאילו הן לא מנהלות את השוד הכי גדול ומסובך בהיסטוריה. בית הנייר זאת טלנובלה כי כל הדמויות מסתבכות אחת בשנייה בלי הפסק, כי הן מעוצבות באופן גס ומוקצן (האשה הפרועה והמינית, הבריון הרגיש, מפקדת המשטרה הקשוחה שהיא גם אשה מוכה), וכי כל קונפליקט נסחט ללא רחם במלודרמטיות מוגזמת.

טלנובלה בע"מ

מצד שני, כל סדרות האיכות העכשוויות, מהסופרנוס ועד משחקי הכס, נבנו במידה רבה על בסיס אופרות הסבון של שנות השבעים והשמונים. ההמשכיות העלילתית של סדרות המופת, בניגוד לסדרות מקוטעות עלילה כמו מקגיוור הקלאסית (שכל פרק שלה סיפר סיפור חדש בלי להתייחס לפרקים הקודמים), היא ייבוא ישיר מאופרות סבון כמו דאלאס ושושלת. ההסתחררות האינסופית של הדמויות הראשיות אחת סביב השנייה, קווי עלילה סבוכים ומפותלים שנמשכים על פני כמה עונות ועיסוק מוגבר בסוגיות רגשיות ובינאישיות, כל אלה הגיעו מאופרות הסבון. בניגוד לסופרנוס, בית הנייר ירשה מאבותיה הטלנובליים גם מידה רבה של מופרכות, כשלדמויות יש עולם רגשי קלישאתי וריק יותר מאלה של סדרות האיכות. אבל בסופו של דבר, אין מה להתנשא, כולנו אוהבים קצת סבון בדרמה שלנו.

בית הנייר
מופרכת - וזה בסדר | צילום: יח"צ באדיבות Netflix

בית הנייר היא כמובן לא טלנובלה פשוטה, אלא משלבת אלמנטים מלודרמטיים בתוך מותחן אקשן דחוס. הסדרה מתרחשת כולה במהלך השוד הארוך, עם פלאשבקים הכרחיים, והיא עמוסה לעייפה בטוויסטים, הטעיות ומשחקי זמנים. גם אם לא כל הפיתולים משכנעים או מוצלחים, המסגרת העלילתית המינימליסטית היא ההברקה האמיתית של הסדרה. ההתמקדות בניהול השוד טוענת את כל העלילה במתח ומייצרת דינמיקות דרמטיות אפקטיביות. בדומה ל-24, מותחן אקשן שזכה גם הוא להצלחה בישראל, הרזולוציה הגבוהה לא מאיטה את העלילה אלא דווקא מעניקה לה אנרגיה ייחודית. הירידה לפרטים הקטנים הופכת כל רגע קטן לפצצת מתח, ומחליקה במעט את המופרכות של הסיפור הרחב. אם אנחנו שקועים בכל צעד וצעד, גם החלקים המוגזמים נראים טבעיים בתוך השטף העלילתי.

וכשם שאנחנו אוהבים טלנובלות, אנחנו הישראלים צמאים גם לאקשן טוב, במיוחד אם הוא מגיע בעטיפה "איכותית", כפי שיעידו ההצלחות הגדולות של פאודה ובשבילה גיבורים עפים. מתח ואקשן במעטפת של דרמת איכות, הפקה מושקעת, גבריות מסוקסת, נשים יפות ומלודרמטיות פשוטה - לבית הנייר יש את כל מה שאנחנו מחפשים. אז חלק מהטוויסטים הם פחות מבריקים ויותר מטופשים. אז במקום ליצור סצנה דרמטית טובה, אחת הדמויות מתחילה פתאום לחפור עם סיפור ארוך מהעבר. אז נראה שאף דמות לא יכולה למות בשום מקרה או מצב, גם שהיא נורית בחזה או מתרסקת בתאונת טוטאל לוס. אז מקדמים מהלכי עלילה בעזרת החלטות לא הגיוניות, אפילו מקוממות, של חלק מהדמויות. קורה. בית הנייר זאת לא סדרה מושלמת או מופתית, אפילו לא איכותית במיוחד, אבל הקוקטייל המדויק שנוצר שם במטבעה המלכותית, גם אם הוא מעט זול או ממותק יתר על המידה, מתאים בול לחך הישראלי.