אנחנו מגמגמים בכל הנוגע לדודו טופז. נמנעים מהקביעה החד משמעית "דודו טופז עבריין", הולכים סביבה ולידה. מלטפים אך לא נוגעים בה. לא נעים לומר שהבדרן האהוב, האיש הכי חזק, מוכר ומרתק בטלוויזיה הישראלית במשך יותר מעשור, הוא גם הנפש האפלה שמסוגלת לשלם לאנשים כדי שיחבטו באישה חפה מפשע לעיני בנה, אז בוגר טרי של כיתה א'. עוצמות ההבנה הזו, בשילוב כל מה שקרה מאוחר יותר במעצרו של טופז ואז גם בהתאבדותו, הם דברים שאי אפשר כמעט לתאר במילים. התרבות הישראלית לא מצאה את המילים הנכונות לדבר עליהן עד כה, ו"חקירה באפלה", שאמש שודר חלקה הראשון, היא עדות טובה לכך ולא כי היא מוצר לא מהודק. מדובר באחת ההפקות הכי נטפליקסיות שישראל העמידה בזמן האחרון, כזו שמעמידה את אבני הדומינו של סיפור דודו טופז במרחק מדויק מאוד זו מזו - כדי להותיר את הצופים במתח לאורך כל הבנייה, אבל גם כדי לסמן להם "אל חשש, גם הדומינו הזה ייפול".

דוגמה טובה לכך קורית ממש בסוף המשדר, על רקע הראיונות של שירה מרגלית ובנה. אט-אט המוזיקה דועכת, בעוד מרגלית מפליגה בתיאור פניה הנפוחים והפצועים אחר שאנשיו של טופז תקפו אותה. כשהמתח כבר לא ניתן יותר להכלה, "חשיפה" משגרת לצופים תמונה שצילמה מרגלית באותם ימים, והסיפור כולו, שעד אותו רגע נשמע אולי כמו משהו שנשלף מחומרי הארכיון של "אל תתעסקו עם חתולים" נעשה אמיתי ומשכנע  באחת. אנחנו לא מדברים פה על המטורף ההוא מקנדה, אלא על אלימות רעה ואנוכית בלב ליבה של הנורמטיביות בישראל. זה נראה כמו נטפליקס ונשמע כמו נטפליקס, אבל זה קרה לנו.

בסצנת הסיום בסרט "המופע של טרומן", טרומן עוזב את אולפן הטלוויזיה בו העביר - שלא ביודעין - את כל חייו. הסרט לא מסתיים בשוט העזיבה ובהשתחוויה של ג'ים קארי, אלא בצילומי התגובה של צופי "המופע של טרומן", תכנית הריאליטי שבתוך הסרט. במונטאז' סוחף, הסרט מתאר את תגובותיהם של האנשים שעקבו אחר חייו של הגיבור בשלושים השנים האחרונות. חלקם מגחכים ומעבירים ערוץ, אחרים מתחבקים באקסטזה ושמחים בשמחתו של הגיבור שיצא לחופשי. ואדם אחד, שמתחילת הסרט באופן קבוע כשהוא יושב באמבטיה, מביע תסכול. הוא חובט בזעם במים, פניו מעווים בכאב והוא זועק איזו קללה שבורה ולא מובנת מרוב צער. זו התגובה שלו לעוול שעשו לו, לגזילת כוכב הטלוויזיה שלו. תהליך דומה עבר על צופה הטלוויזיה הישראלי בקיץ 2009, כשפרשת דודו טופז נחשפה במלואה, ובה גם ההבנה שטופז אחראי לתקיפות של מנכ"ל קשת אבי ניר, הסוכן בועז בן ציון ומי שהייתה אז המשנה למנכ"ל רשת, שירה מרגלית.

ארשה לעצמי להיות פומפוזי ואגיד שבאותה שנה עברנו איזו טראומה קולקטיבית, וטראומה היא מטבעה אירוע ששפה רגילה לא יכולה להתמודד איתו. חוקרי תרבות מסוימים אפילו מגדירים את הטראומה הנפשית (ועל אותו משקל, גם את הטראומה הלאומית או התרבותית) כאירוע שמרסק את ההיגיון, ומותיר את האדם הטראומטי ללא מילים. אבל ללא מילים הפצע לא יכול להירפא, לכן למרבה האירוניה הוא גם תמיד תובע שידברו עליו, שיתמודדו איתו. במשך יותר מעשור שתקנו, היססנו, לא העזנו לגשת אל פשעיו של דודו טופז, ועכשיו כשאנחנו מדברים עליהם, קשה לנו להציג גרסה אחידה. במקום זאת קיבלנו סליחות, התנצלויות, נסיונות הסבר, הזדהות עם התוקף. הבנה. יותר משרצינו להחלים, רצינו להבין את דודו ואיך הוא עשה לנו, לצופי הטלוויזיה בישראל, את זה.

לכן הביטחון הסיפורי הזה של "חקירה באפלה", שאף הביאה גילויים חדשים (ביניהם חומרי חקירה ומכתבי האיום שטופז שלח באמצעות עוזרת הבית שלו לבניין קשת), הוא ביטחון חלקי בלבד, והתכנית חשפה והדגימה כמה התרבות הישראלית והחברה הישראלית מתקשות עדיין לדבר על הדבר הנורא שקרה לנו. על הפצע שנפער בנו כשהבנו את מי הכנסנו אלינו הביתה מדי שבוע, בכל פרק של "הראשון בבידור". בחייו ובמותו, דודו טופז נכנס לכל בית בישראל. גם מי שלא צפה בתכנית שלו, הכיר את מטבעות הלשון שלו, את השערוריות שנקשרו בשמו כמו נשיכת נטליה אוריירו בשידור או הפשטתה הכפויה של צ'יצ'ולינה (גם כן בשידור, אלא מה). דודו פלש לחייהם של אנשים ולא הרפה. תחילה עשה זאת כבדרן עם פה גדול שחרש את הארץ עם מופע מצליח, אחר כך ככוכב טלוויזיה - ובינינו, גם כמושא הסיקור של כל פרק ב"הראשון בבידור", כל השאר היו תפאורה אנושית לשואו המהלך הזה. גם פשעיו היו פשעים של פלישה, של חדירה לבתים. "חקירה באפלה" מדגים את זה שוב ושוב. הנה טופז מצלצל לרענן שקד באינטרקום ומזמין אותו לקרב אגרוף, הנה אנשיו מפטרלים בשכונת המגורים של בועז בן ציון, אורבים לשירה מרגלית בכניסה לביתה או מחכים לאבי ניר בפארק שליד ביתו. גם את דניאל זנקו, שתיווך בינו לבין הבריונים שנשכרו, הכיר טופז בבניין מגוריו. האויב הגיע מבית.

הקשר המיידי והאינטימי הזה, החשיפה התמיד מוגזמת שטופז כפה על קהלו, היא משהו שלא רואים יותר. גם אהבה כזאת בחזרה - די לראות את הילד הנרגש שמבקש מטופז יחס וחיבוק מחוץ לאולפן כדי להבין אלפית מהחיבה שזכה לה על בסיס יומיומי - כבר לא רואים יותר. אין בבידור הישראלי יורש לדודו טופז ולא מסתמן שיהיה. הוא נתן את כל כולו למה שחשב שהוא שהאמנות שלו, ותבע בתמורה מסירות מוחלטת. כשהמסירות הזו התרופפה, הוא התנער, חשף שיניים, תקף. הוא לא ידע לחיות באינטנסיביות של פחות מאלף אחוז, ואיש לא מצליח למלא את הבור שנפער בלכתו. הנה, גם אני לא מצליח לדבר על טופז במונחים מוחלטים של טוב ורע, גם אני רוצה לסלוח לו, ולו רק בגלל שהוא מצטייר בסרט כאדם רודף ורדוף; שבע ורעב תמיד; שמח עד כדי טירוף וגם עצוב בצורה יוצאת דופן.

דודו טופז, בתקופת
שמח עד כדי טירוף וגם עצוב בצורה יוצאת דופן. דודו טופז | צילום: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", שידורי קשת

וזה גם כמובן סיפורה של הטלוויזיה בישראל. דודו טופז לא ידע לחיות במנותק מעשייה טלוויזיונית, ומעשיו הזדוניים תוסרטו והוצאו לפועל כמו סדרת מתח או שעשועון. הוא שתל רמזים, שלח אנשים לנקודות שונות בעיר, הטיל עליהם משימות, תמרן אותם, גילם דמויות שונות אבל דאג תמיד גם להנכיח גם את עצמו, כמנחה ומפיק של הסדרה הכי טובה שאיש לא היה יכול לראות. אם להידרש שוב לקלישאה, נראה שטופז חי ונשם טלוויזיה, אבל לא כמו שאומרים על איש מקצוע או מעריץ, אלא פשוטו כמשמעו. הכלים הכי בסיסיים שלו לפיענוח העולם היו כלים טלוויזיוניים, ועד לרגעיו האחרונים הוא עוד שיפץ את התסריט.