"חזרה גנרלית" ("The Rehearsal"), הסדרה המשונה והנועזת של גאון הקומדיה ניית'ן פילדר, הגיעה השבוע לסיומה והשאירה לא מעט צופים עם סימני שאלה. מה שהתחיל כתוכנית מתיחות שופעת קרינג' וטיפוסים הזויים מעולמות ה"בואו לאכול איתי", התפתח בהדרגה ליצירה אקזיסטנציאליסטית מטא-טקסטואלית מעולמות הצ'רלי קאופמן, מה שהקשה על אנשים לבלוע אותה, במיוחד את פרק הסיום. אז מה בעצם קרה שם, ומה פילדר ניסה להגיד לנו?
הסדרה התחילה עם רעיון פשוט מעולמות הקואוצ'ינג והעזרה העצמית: פילדר, מנחה התוכנית, יעזור למשתתפים להתכונן לקראת סיטואציות חברתיות מאיימות על ידי בימוי של אותן סיטואציות בסביבה מבוקרת, ממש כמו שמתכוננים להצגה. כך זוכים משתתפי התוכנית לחוות את אותן סיטואציות מאיימות "על יבש", ולנסות כל טקטיקה אפשרית כדי לוודא שברגע האמת, ידעו מה לעשות. בהתחלה, הסיטואציות הן מינוריות לחלוטין. קור, המשתתף בפרק הראשון, לא מקווה למצוא אהבת אמת או להתגבר על פחד משמעותי, הוא פשוט מתבייש לחשוף סוד זניח שהעיק עליו בפני מכרה שהוא לא באמת מכיר. כדי להתכונן לקראת העימות הקטנטן וחסר החשיבות הזה, פילדר בונה סט שלם שמשחזר במדויק את הבר בו יתקיים המפגש, מעסיק עשרות שחקנים ומהנדס מניפולציות מורכבות שכולן נועדו, כביכול, לעזור לקור החרדתי להתגבר על חוסר הביטחון שלו.
כבר בשלב הזה ניתן להבחין במנגנון האמיתי שעומד מאחורי הסדרה הזו - לכאורה פילדר המציא שיטה גאונית להתגבר על חרדות חברתיות, מהסוג שהוא עצמו בבירור סובל מהן, אבל לא רק שהמאמצים שלו מוגזמים לחלוטין ביחס לבעיה שאותה הוא מנסה לפתור, אלא שהוא למעשה רק מחמיר את המצב. הרי את החיים, בניגוד לתיאטרון, אי אפשר לביים, והתעסקות אובססיבית בכל פרט קטן רק מעוררת בקור עוד ועוד חרדות: מה אם המכרה שלו תגיע עצבנית מהעבודה? מה אם המלצרית תיגש אליו בדיוק באמצע משפט? יותר משהפורמט של הסדרה נועד לעזור למשתתפים בה, הוא נועד להמחיז עבורנו את המצב הנפשי שלהם, ובעיקר את זה של פילדר עצמו.
סיום הפרק הראשון מבהיר את הנקודה הזו בצורה שהופכת את כל הסדרה על ראשה - לאחר לבטים ארוכים, פילדר מחליט להתוודות לבסוף בפני קור על מניפולציה זניחה במיוחד שביצע עליו במהלך הצילומים… אבל רגע, גם הסצנה הזו, שלכאורה מתרחשת "במציאות", היא בכלל חזרה מבוימת! מתברר שגם פילדר עצמו משתמש בטכניקה המופרכת שהמציא כדי להתכונן לעימותים מלחיצים, והווידוי האמיץ שלו בכלל נאמר בפני שחקן, שמשחק את קור ושממחיז בפני פילדר את החשש הגדול ביותר שלו - שקור לא יסלח לו, ויחשוב שהוא אדם נוראי. זו תגובה מופרכת, לא פרופורציונלית בכלל ביחס לווידוי של פילדר, והיא זו שחושפת את האמת לגבי פילדר, או לפחות את השכבה הראשונה שלה - בבסיס החרדה החברתית שלו עומדת תחושת אשמה משתקת, שנאה עצמית כבירה שרק מועצמת על ידי החשש התמידי שמישהו יגלה איזה אדם נוראי אתה באמת ויגיד לך את זה בפרצוף. ככל שהסדרה נמשכת, כך אנחנו מעמיקים יותר ויותר בניסיון להבין את המנגנונים שמניעים את פילדר עצמו.
בשלב זה מתבהר לנו שהנושא של "חזרה גנרלית" הוא פילדר עצמו, לא הטיפוסים האומללים שהוא עוזר להם. כל משתתף ומשתתפת בתוכנית משמשים בעיקר כדי להאיר נקודות שונות בנפש שלו, אדם בודד שלא מצליח לייצר קשרים אנושיים. אם קור היווה ראי לדמותו החרדתית של פילדר, אז אנג'לה, המשתתפת שמצטרפת בפרק השני, היא ההיפך הגמור שלו - אישה חסרת מודעות לחלוטין, מסוג האנשים שמתנגדים לחיסונים, מאמינים באדיקות לפייק ניוז, מחזיקים באמונות דתיות הזויות ולא חושבים לרגע על הרושם שהם עושים על אחרים. היא מדגימה באופן מושלם את האופן בו פילדר ואנשים מסוגו חווים את שאר האנשים בעולם - כזרים מוחלטים שפועלים בדרכים נסתרות ומשוללות היגיון, ושאין שמץ של סיכוי להגיע איתם לשפה משותפת. הריחוק הזה הופך כל ניסיון לתקשר איתם לסיוט, כיוון שאין לך שום דרך לצפות כיצד הם יגיבו אליך, ולפי מה הם ישפטו אותך. בעיניו של פילדר, *כל* האנשים הם כאלה.
הפער המשתק בין הפנטזיה למציאות
אם בפרק הראשון עסקנו באינטראקציות חברתיות מינוריות עם מכרים, בפרק השני אנחנו מתקדמים ליחסים מתקדמים יותר - זוגיות ומשפחה. או בשפת הריאליטי - "חתונה ממבט ראשון" פוגשת את "אמא מחליפה". אנג'לה, כאמור, לא חרדתית כמו קור מהפרק הראשון אלא דווקא להפך, הצורך שלה ב"חזרה" הזאת לא נובע מחששות כאלה ואחרים לגבי היכולת שלה לגדל ילדים, אלא דווקא מהסטנדרטים המופרכים שהיא הציבה לעצמה ולבני הזוג הפוטנציאליים שלה. כך היא מנצלת את ההפקה לסדר לה את בית החלומות עם התנאים המושלמים לגידול הילדים המזויפים שלה בדרכה הייחודית. אבל גם היא כמובן לא מרוויחה כלום מהפורמט הזה, אלא בעיקר מדגימה את הפער העצום בין הפנטזיות שאנחנו בונים בראש שלנו, לבין המציאות המאכזבת, ועד כמה הפער הזה יכול לשתק אותנו ולעכב את ההתפתחות שלנו.
באופן מפתיע, אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי ה"חזרה" של אנג'לה גם בפרקים הבאים: לאחר שהיא נכשלת במציאת בן זוג, פילדר מחליט לנצל את ההזדמנות כדי לעשות בעצמו חזרה גנרלית, ומשתלט על תפקיד אב המשפחה הפיקטיבית. פילדר שואף בסופו של דבר ליצור קשר אותנטי עם אדם אחר, אך כל האמצעים שבהם הוא משתמש הם כאלה של זיוף: טכניקת השחזור של פילדר כבר לא מדמה רק את האופן שבו פילדר חוזר בראשו על סיטואציות שוב ושוב, משל היה ג'ורג' קוסטנזה שמנסה לחשוב על התגובה המושלמת לעלבון ימים אחרי שהוויכוח כבר נגמר, אלא גם את האופן בו אנו נמשכים לזיופים כתחליפים לחוויות אותנטיות, מתוך חשש או מתוך נוחות. פילדר מוצא את עצמו שוב ושוב נאבק בסוגיה - כיצד לייצר את הרגש האותנטי בתוך הזיוף. גם זה, כמובן, שיקוף של מצבו הנפשי, אדם שחווה כל סיטואציה חברתית כהצגה מזויפת. הניכור שלו לא נובע רק מחשש מהאחר, כפי שראינו בפרקים הקודמים, אלא גם מחוסר היכולת שלו עצמו לחוש רגשות אמיתיים, כאלה שיתעלו מעל הטקסים החברתיים: אנחנו לא רק רוצים "לשחק" אהבה, אנחנו רוצים להרגיש אותה, אבל כדי לקבל אהבה אתה מוכרח לשחק, להגיד את משפט הפתיחה הנכון, להחזיק בדעות הנכונות, לייצר את הרושם הנכון, וכשהכל כל כך משוחק, איך בכלל אפשר לייצר קשר אמיתי? בשביל פילדר, עצם הניסיון המודע לייצר סיטואציה שתוביל לרגש, הוא זה שמונע כל סיכוי להיווצרותו של רגש אמיתי. אבל מה באמת נובע ממה? האם פילדר נמנע מקשר אנושי כי הוא לא מסוגל להרגיש כלום, או שהוא לא מסוגל להרגיש כלום כי הוא נמנע מקשר אנושי?
כשפילדר חוזר אל בית המשפחה בפרק הרביעי לאחר היעדרות של כמה ימים שבה ליווה משתתף אחר, הוא מגלה שבגלל האופן המואץ שבו החזרה מתנהלת, בבית עברו כבר שנים, ושהוא פספס את התבגרות בנו (המזויף). כדי לפצות על כך, הוא מחזיר את הילד (שמשוחק על ידי קבוצת ילדים שמתחלפים כל ארבע שעות בהתאם לחוקי העסקת ילדים בארה"ב) מגיל 16 לגיל 6. אך כצפוי, פילדר נותר לא מסופק. הוא מתייסר על כל טעות שעשה, ושוקע עמוק יותר ויותר בניסיון להחזיר את הזמן לאחור, במקום פשוט להתקדם הלאה. הקורבן האחרון והגדול ביותר של התוכנית הוא זה שמצביע לבסוף על שורש הבעיה - רמי, אחד משלל הילדים ששיחקו את הבן המזויף. כדרכם של ילדים, רמי, שגדל ללא אב, לא מבחין בין אמת לזיוף, ורוצה באמת ובתמים להאמין שפילדר הוא אבא שלו, למרות שנאמר לו שוב ושוב שמדובר רק בהצגה. בשביל פילדר, הסיטואציה הזו מבהירה עד כמה הקהות הרגשית ממנה הוא סובל היא שקרית. מה שבאמת מזין את החרדות שלו זה דווקא הפחד *כן* להרגיש משהו, כי קשר אנושי אמיתי מביא איתו, לצד רגשות רצויים של חום ואהבה, גם רגשות קשים מנשוא - תחושה קשה של נטישה מצד רמי, ושל אשמה נוראית מצד פילדר. רמי, מעצם היותו ילד, הוא התגלמות האותנטיות, מעיין נובע של רגשות מתפרצים, גרעין האנושיות הטהור והתמים שקיים עמוק בכולנו מתחת לכל הקודים החברתיים שנכפו עלינו לאורך השנים. פגיעה מהסוג שרמי חווה בסדרה, עלולה להוביל לאותן בעיות שפילדר סובל מהן - אובדן אמון בבני אדם אחרים, שמוביל לניכור ולבדידות.
כמה אנחנו רוצים שזה יהיה אמיתי?
הטוויסט האחרון של הסדרה הוא גם האפל ביותר, ושמדגים באופן המוצלח ביותר את היכולת של פילדר להכניס אותנו עמוק לתוך הנעליים שלו. לאחר הקליימקס הרגשי שבמפגש האחרון עם רמי, פילדר נותר חלול, ממש כמונו הצופים. הפרק ממשיך וממשיך, מעבר לנקודת השיא שלו, ובמקום לספק איזושהי סגירת מעגל, או מבט קדימה אל העתיד, הוא מתרכז דווקא בניסיונות כושלים וצפויים לשחזר את מה שכבר קרה. פילדר מנסה שוב ושוב לשחזר את הקשר הקסום עם רמי באמצעות שחקנים ואביזרים, אבל גם הוא וגם אנחנו רק רוצים לחזור אל הדבר האמיתי. בהדרגה, השחזורים של פילדר הופכים לפרוורטיים יותר ויותר, וקורצים לעולמות הפורנו והפטיש. זה העתיד הנוראי שמצפה לאנשים מסוגו של פילדר אם לא יפתרו את הבעיה שלהם: פטישיזציה חולנית שמעוותת כל שביב של רגש אותנטי שהם אי פעם חוו, הגרעין הטהור והתמים הופך לגרוטסקי, לפתולוגי.
כאמור, לאורך ששת פרקי הסדרה, פילדר מכניס את הצופה למערבולת רגשית, שספק אם היינו מרגישים במידה והסדרה הייתה מתוסרטת לחלוטין, ללא חשש לפגיעה באנשים חיים. זו כמובן גם השאלה המרכזית שעומדת בלב הסדרה ובלב ז'אנר הריאליטי בכללותו - כמה ממה שאנחנו רואים בכלל אמיתי? ויותר מכך - כמה אנחנו רוצים שזה יהיה אמיתי? וכאן אנחנו מגיעים, לדעתי, להברקה האמיתית של הסדרה. ברגעים מסוימים היה עדיף לנו להאמין שהכל מבוים, ההתעללות הנפשית שפילדר מעביר כמה ממשתפי התוכנית, כולל ילדים, היא בלתי נסבלת, והאפשרות שהכל מבוים מנחמת ומאפשרת ליהנות מהיצירה ללא רגשות אשמה, אך גם ללא שום רגש משמעותי אחר. והאם לא על זה בדיוק הסדרה מדברת? הקונפליקט הנצחי בין הזיוף המנוכר לאמת המסוכנת?
הרפלקסיביות של הסדרה מתגלמת גם בעיסוק שלה בהורות, ומדגימה עד כמה הורות בפני עצמה היא למעשה חוויה רפלקסיבית, ואולי אף הפתרון לפצע העמוק בנפשו של פילדר. כשפילדר משוחח עם אמו של רמי, הוא נפעם מהביטחון המוחלט שלה בכך שרמי יהיה בסדר, יתגבר על החוויה המצלקת שעבר בתוכנית ויעבור הלאה. היא מציגה הורות כאפשרות לחוות את החיים שלך מחדש, אבל לא בניסיון לתקן אותם או לשחזר רגשות מהעבר, אלא כדרך להשלים איתם, ולהסתכל עליהם מחדש בצורה מפוכחת.
יותר מכל, הסדרה הזו מדברת על היכולת שלנו לסלוח לעצמנו. לא רק פילדר מרגיש אשם על שפגע ברמי ומתקשה לסלוח לעצמו, אלא גם אנחנו, הצופים, מתחבטים בשיפוט המוסרי שלנו כלפי הסדרה שהרגע ראינו. והשיפוט הזה לא מושפע רק ממה שאנחנו רואים על המסך, אלא ממה שאנחנו רוצים לדמיין שקרה מאחורי המצלמה - האם פילדר הוא באמת בחור רגיש ותמים שפגע לא בכוונה בילד קטן וניסה לכפר על כך, או שהוא אדם ציני לחלוטין שמנצל אנשים וילדים בשביל הצחוקים? מצד אחד, הסדרה מדברת בשם עצמה - הלעג המתנשא למשתתפי התוכנית הוא בבירור מכוון, ודמותו התמימה של פילדר היא בבירור דמות קומית ומזויפת. מצד שני, איזה מין אדם *לא* ירגיש אשמה על שפגע בילד קטן? וכך אנחנו חוזרים הישר אל נקודת ההתחלה - הפער שקיים בין אדם לאדם, החשש וחוסר האמון שהופכים כל אינטראקציה חברתית למזויפת בניסיון להתגונן מפני פגיעה אפשרית. אפשר להמשיך ככה עוד ועוד, הסדרה מעלה אינסוף שאלות פסיכולוגית, פילוסופיות ואמנותיות, אך בסוף תמיד מתכנסת לאותה נקודה: הדרך היחידה לחוות רגשות אותנטיים, היא פשוט לחיות ללא פחד, ללא אשמה, ללא בושה. אין ברירה אלא לקחת את הסיכונים, לשרוד את המבוכות, להתמודד עם הרגשות הקשים, לא משנה כמה זה מייסר, כי האלטרנטיבה גרועה עוד יותר.
אריאל ויסמן הוא תסריטאי, קומיקאי ואחד ממגישי הפודקאסט של Wako