לפני 15 שנים עלו לאוויר שתי סדרות. הן עלו באותה רשת (ABC), בהפרש של שבוע. הראשונה, "אבודים", הפכה לאובססיה טלוויזיונית מתמשכת ששינתה את פני הטלוויזיה והסוף שלה פילג את העולם, אנחנו כאן בשביל השנייה.
גבריאל, ברי, לינט, סוזן - "עקרות בית נואשות". דרמה קומית טלנובלית, טראשית, סואופית, סאטירית ואינטליגנטית (בעונה הראשונה. בכל היתר היא הייתה די זבל). "עקרות בית" הניחה את היסודות לסדרות הנשים החשובות שהגיעו אחריה - "האישה הטובה", "שקרים קטנים גדולים" ועוד. כי היא לא הייתה עוד "סדרת נשים", היה בה משהו ספציפי יותר: סדרה על נשים בנות ארבעים. זה לא דבר שקרה הרבה עד אז. נשים בנות ארבעים, לא משנה כמה מעולה נראו, כמעט שלא קיבלו תפקידים ראשיים. צעירות? סבבה. גברים? בכל גיל. חייזרים? תביאו. נוער? בכיף. אבל לשים על המסך נשים בנות ארבעים? שהן לא האמא של הגיבור שמדי פעם מקבלת קו עלילה מתוך רחמים? הו לא. עזבו אותנו בשקט, העולם עובר ל-HD, חוסו עלינו עם הנקבוביות שלכן.
ואז הגיעו "עקרות בית נואשות", שהן לא רק נשים לא מאוד צעירות, אלא גם "עקרות בית", כלומר אין להן חיים מסעירים כמנתחות מוח בניו יורק (=חיים של גברים), והן גם "נואשות", קשה להן עם המצב שבו הן תקועות. הן הגיעו והוכיחו שחיים של נשים הם דבר מעניין. חיים שראוי לחיותם, ויותר מכך - לצפות בהם.
הסדרה נפתחת בהתאבדות של שכנה, מרי אליס. עקרת בית בדיוק כמוהן, אבל ככל הנראה קצת יותר נואשת, או לפחות מספיק כדי להתאבד. העונה כולה סופרה דרך וויס אובר שלה, של אדם מת. זה היה רעיון מעניין בזמנו, ששבר קצת את התבנית השחוקה של הוויס אובר (אפרופו, גם "האנטומיה של גריי" עלתה כמה חודשים אחריה, תקופה יפה לוויס אובר ולרשת ABC שהתרוממה מהקרשים). את התאבדותה של מרי אליס אופפת תעלומה מסתורית שמספקת את רגעי המתח של הסדרה, למרות שעיקר עיסוקה הוא בייאוש הנשי - הבית, המשפחה, הציפיות, מערכות היחסים הרקובות, בגידות, ילדים, בורגנות, מיניות - והכל באופן מצחיק ומופרך, לעתים על סף הפארודי.
הדמויות נראו בהתחלה כמו סתם קלישאות נשיות. גבריאל הייתה הגולד דיגרית שהתחתנה עם גבר עשיר ועברה לפרברים כדי לחיות את החלום, ומאז בוגדת בו עם הגנן הצעיר ומשתעממת מעצמה. ברי עשתה את הכל נכון תוך ויתור על אישיותה, ועדיין בעלה החליט להתגרש ממנה. לינט, עם ארבעה ילדים מתחת לגיל שש, רצתה רוב הזמן בעיקר למות. וסוזן, גרושה הכמהה לאהבה שמגדלת ילדה. אבל הן התגלו כהרבה מעבר. הן התאגדו תחת תסריט כיפי, והיו טובות ורעות ובוגדניות וחזקות וחלשות ומורכבות. מתוך המקום הכי משעמם וקטן, עקרת בית בפרבר אמריקאי, הן בעטו בכל התפקידים החברתיים. בקעו מתוך הסטריאוטיפ והפכו לדמויות יפות ואמיתיות.
גם הליהוק של השחקניות קלע בול. טרי האצ'ר הייתה לואיס ליין ב"לואיס וקלארק", מרשה קרוס הייתה קימברלי המחפופה מ"מלרוז פלייס", ניקולט שרידן הייתה פייג' מ"נוטס לנדינג", אווה לונגוריה הייתה ב"צעירים חסרי מנוח". כולן ניצולות סדרות מצליחות שהיו בטוחות שזהו, הסיבוב שלהן נגמר. הן מבוגרות מדי ולא מספיק איי ליסטיות, מי כבר ייתן להן עבודה? מה שקרה להן בסדרה, הגלגול המחודש הזה, היה סוג של נס. עוד מהלך יפה ש"עקרות בית" הייתה בין המסמנים שלו או המקדימים לקחת בו חלק, היה חיסול הסיטקום. היא הייתה בין קומדיה לבין דרמה, עם גבולות מעורפלים ובלי צחוק מלאכותי ברקע. אחריה כל הסדרות נהיו כאלו, החל מ"העשב של השכן" וכלה ב"גירלז".
בשנת 2004 "עקרות בית נואשות" הייתה צפיית חדר הכושר שלי. מגיעה, עולה על הקרוסטריינר, מדליקה והופ, עברו ארבעים דקות. בשנת 2019, אחרי נישואים, ילדים, פמיניזם ומי טו, היא עדיין מחזיקה. הקרוסטריינר פחות. היא עדיין שנונה, כיפית, חטיפית וחכמה. אבל כן, יש דברים שהתיישנו בה. נגיד, היחס לאידי בריט, השכנה הגרושה, כאל שרמוטה זנותית שיש להילחם בה על גברים - לא היה עובר היום. גם ההתייחסות לדייטינג מרגישה מעט נואשת, ודמותה של ברי - עקרת הבית המושלמת עד כדי פסיכוטיוּת - נראית עתיקה, אבל נועדה מראש לייצר אווירה פיפטיזית שמזכירה את עלילת "נשות סטפפורד" (ספר על עיירה מלאה עקרות בית מושלמות וצייתניות שמתגלות כרובוטים. הפך לסרט עם ניקול קידמן בשם "נשים מושלמות", גם הוא, אגב, ב-2004).
ובכלל, חיים של עקרות בית נראים לנו כדבר רחוק וישן נורא. בעיקר כי מי בכלל יכול לשרוד ממשכורת אחת, אבל גם כי גם יש יותר דגש בשיח על הגשמה אישית ומימוש וקריירה שחיסלו את מוסד עקרת הבית המאושרת (אפשר לתהות אם הוא בכלל היה קיים אי פעם, אבל זה דורש עיון בכתבים של בטי פרידן). אבל הפרברים האמריקאיים, כפי שראינו ב"שקרים קטנים גדולים" ועוד המון סדרות שצצו מאז, מלאים בנשים שמוותרות על קריירה לטובת גידול משפחה, וזה עובד להן סבבה.
יכול להיות שאם "עקרות בית" הייתה נשארת טובה בכל שמונה העונות שלה, היא הייתה נחקקת יותר בנצח. אבל איש לא צפה את ההצלחה העצומה שלה, והסדרה התאימה לעונה אחת בדיוק שבסופה נפתרת תעלומת ההתאבדות של מרי אליס. העונה הזאת עדיין שווה צפייה, ראשונה או מחודשת. היא מהנה וממכרת, ותשאיר אתכם מסופקים הרבה יותר מההיא, איך קראו לה... "אבודים".