מה משותף לתם אהרון, גורי אלפי, ליאור שליין ואסף הראל? כלומר, מעבר לסט התשובות המובנות מאליהן, סטייל "כולם בטלוויזיה" או "כולם גברים". לא שאלה תשובות לא נכונות, אבל אנחנו מכוונים למקום מדוקדק עוד יותר.

אהרון, אלפי, שליין והראל הנחו או מנחים תוכניות בידור עם צביון אקטואלי, והם מדווחים על אקטואליה באופנים שונים. שליין אוהב פאנצ'ים עוקצניים שנורים מפיותיהם של מפורסמים, וגורי יעדיף דווקא שאורחיו יצטרפו אליו למשחקים מבודחים ושומר את הפן החדשותי למונולוג הפתיחה. אהרון בוחן נקודות קיצון בחברה הישראלית בעזרת צוות סטנדאפיסטים שיוצאים לשטח, והראל מסתפק במועט, ותוכנית הרשת שלו (מבית "הארץ") היא בבסיסה כתבת מגזין עם צילומי אילוסטרציה.

אבל הם גם דומים. כל המנחים האלה, בין אם קומיקאים, שחקנים או תסריטאים בהכשרתם, מסמלים את גל ה-Woke בטלוויזיה הישראלית. אז זה הפיתרון לחידה ששאלנו בהתחלה ועכשיו אתם יכולים לסגור את הכתבה, אבל בבקשה אל תעשו את זה.

ערה?

"Woke" הפכה למילה שקשה להימלט ממנה ברשתות חברתיות בשנתיים-שלוש האחרונות, נוכח הזליגה וההזנה ההדדית של אקטיביזם ותרבות פופולרית. ובניסוח פחות פלצני: זה מגניב להיות מודע פוליטית, וחשוב מכך - מאוד לא מגניב לטמון את הראש בחול ולהתעלם מסוגיות חברתיות ופוליטיות. מטבע הלשון עצמו נטבע כבר בשנות ה-60, בהקשרה של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, וקשור לניתוק מהחלום על חברה שוויונית לאזרחים שחורים ולבנים. ה-woke, במקור 'התעורר/ה' מתאר אדם שהתפכח מאשליותיו ועכשיו מביט על המציאות כמו שהיא.

חשבו על המונולוגים של ליאור שליין במהלך "גב האומה" - לעתים מדובר גם ב-10 דקות רצופות של דיבור ישיר מאת אדם יחיד אל תוך מצלמה. זה כל כך בסיסי ונא, שמדובר כמעט באנטי-טלוויזיה. והתכנים תמיד פוליטיים ומועברים בצורה נוקבת. אין במונולוגים של שליין אתנחתות, אין יציאה זריזה לפרסומות או הופעה של דמות משעשעת שתוכל להקל במעט את רצף האמיתות שהוא מטיח בצופיו. היינו מצפים שפינה כזו תיכשל, שצופים יירתעו ממנה, אבל קטעי המונולוג של "גב האומה" כבשו את הרשתות החברתיות דווקא משום שהם כל כך יעילים. במקום לכתוב לחברים שלכם מה מוצא או לא מוצא חן בעיניכם - תייגו אותם במונולוג של שליין ויאללה ביי.

ההצלחה של המונולוג המואר, ה-woke, של שליין נסכה השראה גם בתוכניות הסאטירה הנוספות בטלוויזיה הישראלית. תם אהרון נושא מונולוגים נוקבים, בפרקי זמן שעוברים לעתים קרובות גם את רף רבע השעה, על נושאים מגוונים - מחשיבותה של ברית המילה בתרבות הישראלית ועד מפעל הפיס וגיוס חרדים. המונולוגים של הראל בפייסבוק - באורכים לא לגמרי אינטרנט-פרנדלי של 5 עד 10 דקות - עסקו בין השאר בדיור הציבורי ועזרו לחשוף גם את פרשיית מנחם נבנהויז ב"תלמה ילין".

אפילו גורי אלפי, ריאה ירוקה של פאן בתוך שדה הבז' שהוא הטוק-שואו המקומי, מעניק לצופיו מונולגים סופר-woke (למדנו בטוויטר שזה ביטוי) על נושאים נפיצים כמו תעשיית ייצוא הנשק של ישראל. לזכותו ייאמר שהוא משלב יותר אנימציה במונולוגים האלה, כך שקל להבדיל אותם מאווירת ה"מבט ישיר למצלמה, תשתמש בקול הרציני שלך" שמאפיינת את המגישים האחרים.

האחות הגדולה מאמריקה

במשך שנים, הטלוויזיה - ובעיקר הטלוויזיה המסחרית של הערוצים 12, 13 (בעיקר בשמם הקודם, ערוץ 2) ו-10 - ראתה את עצמה כעל מקור הנאה. היא היתה אמורה, בסופו של יום עבודה, לספק לצופים מעט אקספיזם. קצת גוד טיים לאדם העובד, שהתווכח לאורך כל היום עם קולגות על עסקת הגז ו-metoo. הדעות הפוליטיות נשמרו לתוכניות חדשות פרופר, ל"פגוש את העיתונות" ודומותיה. הבחירה והיכולת של גורי, שליין ותם אהרון לקריין לצופיהם אג'נדות פוליטיות בלי לעטוף אותן במערכון או הופעת אורח של דנה פרידר היא לא מובנת מאליה. היא הרי לא רייטינגית, לא מגרה בהכרח לצפייה, ובכל זאת, כולם עושים את זה.

אז מה קרה, נפתחנו? ראשית, נציין שמדובר בתוכן זול יחסית להפקה. מה יעלה יותר - מערכון עם ליאת הר-לב, ניצבים ושעות של עריכה או רצף של 20 דקות אינטימיות בין אדם ומצלמה?

אפשר גם להבין למה שליין, אהרון והראל, כותבים מושחזים שהגיעו למרכז הבמה אחרי שהוכיחו שאין להם בעיה להתלכלך בנושא כל כך לא סקסי כמו פוליטיקה, רוצים להמשיך ולעסוק בנושאים שמעניינים אותם באופן אישי.

אבל שווה לציין את גל המודעות הפוליטית שעובר על תוכניות האירוח האמריקאיות. אם עד לפני שנה וחצי ג'ימי פאלון עוד היה יכול להרשות לעצמו ללטף את דונלד טראמפ, אז מועמד לנשיאות ארצות הברית, כמו שמלטפים כלבלב שהחזיר פריזבי - היום זה לא היה עובר. מנחים כמו סת' מאיירס, סטיבן קולבר וג'ימי קימל הפסיקו מזמן להירתע מסוגיות פוליטיות, והן עולות לדיון לא רק במונולגים שהם נושאים למצלמה, אלא גם בפינות קלילות יותר כמו ראיונות יח"צניים עם סלבס ובמערכונים כתובים.

הרצון להידמות לאחות הגדולה מאמריקה גרם גם לטלוויזיה הישראלית להבין שמעודכן זה סקסי, שאפשר לעבוד עם זה וליצור תכנים טלוויזיוניים נגישים ורווחיים גם אם, לא עלינו, אמרו בהם את המילה 'קואליציה'. בין אם המנחים הישראליים מזדהים כ-woke או לא, אי אפשר לנתק אותם מההתעוררות הפוליטית שבתרבות הפופולרית בארצות הברית. ראינו שהאמריקאים הצליחו לשלב את תנועת metoo בטקס פרסים נוצץ ורצינו גם. ראינו ש"סאטרדיי נייט לייב" שברה שיאי רייטינג ככל שהוסיפה עוד ועוד פארודיות על טראמפ ואמרנו, סבבה, גם לנו מגיע.

יש משהו מאוד לא ישראלי בעירוב בין פוליטיקה ובידור. לא כי לישראל חסרה מסורת של סאטירה או כי על מה לצחוק פה, אלא משום שבמשך שנים, שמרנו על גבולות גזרה. הכלנו את הסאטירה כל עוד היא היתה תחומה בתוכניות מסוימות וכשאנשים ספציפיים התעסקו בה. חיקויים פוליטיים נשמרו ל"ארץ נהדרת" או, אם אתם בני מאה, לטוביה צפיר ואסנת וישינסקי ב"סיבה למסיבה". וזהו. דן שילון עשה שמח, צביקה הדר נמנע מפוליטיקה כמו מאש. "שי בשידור" היא קוריוז של קוריוז.

הבחירה להפוך את הדיונים האקטואליים המנומקים היא בחירה טובה, ראויה ומדויקת לזמננו, אבל בואו נודה באמת: זו תוצאה של סקרי שוק. מנחים ישראליים הפכו לפוליטיים הודות לתסריטאים, אנשי סושיאל ויחסי ציבור שהבינו שהציבור סוף-סוף בשל לתכנים כאלה.