40 שנה אחרי הטבח של י"א נציגי המשלחת האולימפית הישראלית למינכן, חזר הבמאי והיוצר דני ענבר עם כמה מהגיבורים בעל כורחם של הפרשה למקום הרצח בכפר האולימפי, שהיום כבר הפך לבניין דירות גרמני טיפוסי. סרט המסע שלהם, "החזרה למינכן" ישודר הערב ב-21:00. "הרצון היה לנסות להסתכל על הפרויקט בדרך שונה מאיך שהוא טופל עד עכשיו, כמו בסרטים אחרים דוגמת "One Day in September" המצויין", מסביר ענבר את הבחירה לצאת למסע שטופל לא מעט בשנים מאז הטבח, "רציתי להציג זוויות שלא טופלו, הבחירה שלי הייתה לנסות מתוך כבוד ובלי לפגוע בזכר המתים להתמודד דווקא עם החיים, שעוד נושאים את הצלקת.

"במהלך הסרט הגענו גם למגורי הספורטאים עצמם, לתוך הדירות, משהו שצוותים ישראלים מעולם לא הצליחו לעשות. לא היו לנו אישורים כשיצאנו מהארץ. כשבאנו לא ידענו מה יהיה. חלק מהדירות הם כיום מעונות סטודנטים, ועמדנו בכפור עד שבסוף פתחו לנו. היה לא פשוט. לאנשים לא נח מן הסתם שמחטטים בבניין שלהם, לא פשוט לחיות שם, הריחות והרוחות ההיסטורים עומדים באוויר".

החזרה למינכן - דן שילון
שילון וענבר. "השריטות מאוד עמוקות, ובסרט אי אפשר להראות הכל"

למסע, אותו תיעד ענבר, יצאו שני ניצולים מהטבח, בתו של אחד ההרוגים ודן שילון, שהגיע למינכן ב-1972 כדי לסקר את האולימפיאדה עבור הערוץ הראשון, ובסופו של דבר נאלץ לדבר על רצח חבריו למשלחת במקום על אירועי הספורט. 

שיתוף הפעולה מצד הדמויות בסרט היה מיידי?
"היה קשה להשיג את שיתוף הפעולה של טוביה סוקולסקי, אחד מהניצולים המשתתפים בסרט (מאמן נבחרת המשקולות - א.פ). הגעתי אליו דרך הבת שלו, וחברנו יחד כדי להצליח ולהביא אותו להשתתף. במשך 40 שנה קראו לו פחדן - הוא מאוד פגוע. בסרט מתועד המפגש שלו עם יעל גוטפרוינד, בתו של יוסף גוטפרוינד מאמן ושופט ההיאבקות שנרצח במינכן, ולמעשה הציל את חייו. הוא לא דיבר איתם במשך 40 שנה, הוא פחד מהמפגש

"ב-72', לאחר הטבח באולימפיאדה, כשהפצע טרי לחלוטין, נשלח סוקולסקי בהחלטה תמוהה יחד עם שאר הספורטאים שנותרו בחיים להחזיר את הציוד למשפחות הנרצחים. סוקולסקי הגיע למשפחה שישבה שבעה, בסיטואציה מאוד טעונה, שם קיבלו אותו בצורה לא יפה והוא נפגע. בעקבות זאת נזהר מלבוא במגע עם משפחות הנרצחים במשך 40 שנה. יעל מאוד אצילית, הבינה אותו ולא האשימה אותו. אחרי הכל אבא שלה הציל אותו את סוקלסקי, הוא ידע מה הוא עושה, ועשה את זה כדי שמי שיצליח - יברח. הוא איש מאוד מרשים. הוא ניגש אלי בסוף הצילומים ואמר לי שההליך שחרר אותו. הוא פחד להתעסק בנושא, והסרט שיחרר אצלו משהו, גם מחוץ למצלמה".

"גם גד צברי (המתאבק שהצליח לחמוק מהשובים - א.פ) נמצא במלחמה יומיומית. כשהם חזרו ממינכן ב-72 התייחסו אליהם שונה, והם נושאים צלקות עד היום, הם מתמודדים איתן כל יום. צברי מאשים את סוקלסקי שברח מבלי לעשות כלום או להזעיק עזרה, ואילו סוקולסקי טוען שהזעיק עזרה, אך השניים מעולם לא התעמתו פנים מול פנים".

איך בסופו של דבר התנהל המפגש הטעון בין שני הניצולים?
"לא ידעתי לאן זה ייקח אותנו, האנשים המעורבים לא נפגשו 40 שנה. היה צריך לייצר הפרדת כוחות, מה שגם קרה באופן טבעי בזמן הצילומים במינכן,  והמפגש הטעון אכן נבנה והתרחש בסופו של דבר.

"בסרט רואים שלאחר שסוקולסקי מספר את גרסתו למה שקרה צברי לוחץ את ידו  וסוגר את העניין. בפועל עד שזה קרה לקח זמן, היה צריך לעכל את זה, הייתה שיחה קשה, שבסופה ירד האסימון שסוקולסקי אינו אשם בכלום. השריטות מאוד עמוקות, ובסרט אי אפשר להראות הכל".

הטבח באולימפיאדת מינכן (צילום: Keystone, GettyImages IL)
חוזרים לטבח מינכן 40 שנה אחרי | צילום: Keystone, GettyImages IL
"לא אוהב לחטט בצלקות של עצמי"

אחד ממשתתפי הסרט הוא העיתונאי ואיש הטלוויזיה דן שילון, ששידר את המשחקים האולימפיים במינכן בזמן אמת ונאלץ להתמודד עם הטרור הרצחני מהאולפן בגרמניה. במהלך צילומי הסרט חזר לשם שילון בפעם הראשונה, והתמודד עם צלקות העבר. "השתתפתי בכמה סרטים אחרים שלא הצריכו נסיעה לשם", מספר שילון ל-mako, "די נרתעתי כי אני לא אוהב לחטט בצלקות של עצמי, אבל הפעם הרגשתי צורך דווקא משום שהתעלמו במשך כל הארבעים השנה האלה מגודל השערוריה, הייתה התעלמות עולמית. גם במידה מסוימת בארץ, וחשבתי שצריך לומר כמה דברים, ואמרתי אותם.

"צריך גם להזכיר שהייתי עיתונאי שם, אבל זה בזכות הדברים שעיתונאי מרשה לעצמו לצאת מהמשבצת העיתונאית שלו, וזה מה שעשיתי".

 אתה מצטער שלא עשית את זה קודם?
אמרתי את זה כל השנים, הצבעתי על גודל השערורייה מבחינת מחדל האבטחה, הועדה המארגנת, המשחקים לא הופסקו לשנייה, וחשבתי שהדברים צריכים להיאמר, כי נטבחו 11 ספורטאים ישראלים על לא עוול בכפם, והעולם לא הניד עפעף. אני תהיתי כבר אז, בזמן האולימפיאדה, אם חלילה זה היה קורה לאיזושהי מדינה אחרת, האם העולם היה נוהג כך.

בסרט אמרת שלדעתך הטבח במינכן הוביל לבסוף לאסון התאומים, למה הכוונה?
האולימפיאדה לא הופסקה והמשחקים המשיכו כרגיל. לא הבינו את גודל הארוע, המשמעויות הנלוות וכובד הדברים. לא הייתה התגייסות במשך כל השנים האלה למלחמה עקבית של העולם המערבי כולו בטרור, וכתוצאה מזה הטרור חגג ובסופו של דבר השיג את היכולת לפגוע בתאומים.

"מגיל 12 אני חיה את זה כל רגע"

יעל גוטפרוינד-שמם, בתו של מאמן ההאבקות יוסף גוטפרוינד ז"ל שנרצח בפיגוע, התארחה היום בתכנית הבוקר וסיפרה על הפצעים שהזמן לא הצליח לרפא. 

"מגיל 12 אני חיה את זה כל רגע", אומרת גוטפרוינד. "אבא היה איש מיוחד, אני זוכרת רק דברים טובים ממנו.  גדלנו עם אבא ספורטאי, שתמיד היה טס מתוקף תפקידו כשופט בינלאומי להאבקות. באותה שנה, אבא הגיבור, הספורטאי, נוסע לאולמיפיאדה. הייתי כמו טווס גאה בבית ספר, וכל הילדים קינאו.

"באותו בוקר נורא, כשהגעתי לבית הספר, היתה המולה רבה וביקשו ממני לגשת למנהלת, ששלחה אותי הביתה כי קרה משהו. כשהגעתי הביתה ניסו להסביר לי שאבא בן ערובה, אבל לא לגמרי הבנתי את המשמעות.  אמא לקחה אותנו בערב לכותל, והאמנו שהכל יהיה בסדר ושממשלת ישראל תחזיר אותו בריא הביתה. הכל כמובן התנפץ, ולמחרת הגיעו הארונות. 

"הוא בכלל לא היה צריך להיות עם הספורטאים במגורים, אלא במלון משום שהוזמן על ידי הועד האולימפי, אלא שהוא בהחר לשהות עם חבריו במגורים.

"ביקרתי מספר פעמים במינכן למרות הקושי, היות ואבי היה ניצול שואה, אבל הפעם זה היה אחרת. רגע לפני הטיסה פתחנו קופסאות שמעולם לא חיטטנו בהם, ומצאנו את המפתח המגואל בדם ותמונות מטקס הפתיחה של האולימפיאדה. קיבלנו זווית אחרת לפני הטיסה. זה היה עוצמתי מאוד".

>> החזרה למינכן, הערב ב- 21:00