"כשחייל נהרג מביאים ארגז עם הבגדים שלו, ובארגז יש משהו שאני פותחת פעם בשנה, רק בפסח, כמו פריחה, מברשת השיניים של אוריאל", כך מספרת מרים פרץ, אשת חינוך ששכלה שניים מבניה במלחמות ישראל, "אני מריחה אותה. כל פעם אני מסניפה את זה שנייה, סוגרת ואומרת 'אלוקים, עד יום מותי תאפשר לי להריח את ריח בני'. כשיש לך ילד חייל והוא נכנס בפתח הדלת, את פשוט מנשקת אותו בכל מקום גלוי, ואיזה ריח זה היה, ריח גריז ונשק, ריח מסריח שלא התקלחו כמה ימים, אבל אני הייתי מחבקת ונושמת. היום תנו לי את ריח בני לדקה אחת".

בנה הבכור של פרץ, אוריאל, מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51 של גולני נהרג בזמן מארב בדרום לבנון ב-1998. בעלה של פרץ, אליעזר, נפטר זמן לא רב לאחר מכן ממחלה קשה שהתפתחה אחרי מות בנם הבכור. 12 שנים אחר נפילתו של אוריאל, הגיעה ההודעה על נפילתו של בנה השני, רס"ן אלירז פרץ, בהיתקלות עם חוליית מחבלים בציר כיסופים שברצועת עזה.

אלירז ואוריאל פרץ ז
צילום:

בכל שנה מפגיש "בית אבי חי" בין משפחות שכולות לאנימטורים וגרפיקאים, שיוצרים ביחד סרטים עוצמתיים המנציחים את הנופלים, כחלק מפרויקט ההנצחה האמנותי "פנים. יום. זיכרון". משפחת פרץ יצרה ביחד עם סטודיו נקו פרודקשנז את הסרט "מחפש אותם", המבוסס על זיכרון של אליסף, אחיהם הצעיר של השניים, על פגישה בינו לבין אלירז במבצע "עופרת יצוקה", בהפוגה בין הקרבות בג'בליה. בסרט הם מתחבקים בהקלה, חיבוק שמקפל בתוכו זכרונות ילדות מתוקים וגעגוע כבד לאחיהם הגדול, אוריאל. זמן קצר לאחר מכן, נפל גם אלירז.

"חיבוק זאת נגיעה שהכל קיים. את מרגישה את האיברים של הילד שלך. הוא חזר הביתה, הוא בריא, הוא שלם - זה החיבוק", אומרת פרץ על הסרט, "יש חיבוק אחר, שנבע מאירוע נורא. שני הבנים נמצאים בעזה, אליסף נמצא בבריכת המים בג'בליה, שומע שנהרגו שלושה חיילים ושהמח"ט נפצע. הוא חושב שאלירז נפל. כשהוא רואה את אלירז הוא לא מחבק, הם מכניסים מכות אחד לשני, זו תחושה של לפרוק את המתח. כשהם יודעים שהם בחיים הם מחבקים. החיבוק הזה לא מרפה מאליסף עד היום, הוא ממשיך איתו".

מרים פרץ מדברת על הסרט להנצחת בניה | צילום: עידו קרני, קשת 12, בית אבי חי

מאז נפילת שני בניה הקדישה פרץ את חייה להנחלת המורשת היהודית והציונית, והיא מרצה בפני נוער, חיילים וקהלים נוספים. על פועלה זכתה להדליק משואה ביום העצמאות ה-66 של ישראל ובפרס ישראל בשנה שעברה. "הגב' פרץ השרישה בהרצאותיה ובמעשיה היום־יומיים את האמונה בארץ ישראל, בעם ישראל" כך נכתב בנימוקי הוועדה, "ובעיקר בבחירה בטוב ובתקווה תוך עשייה משמעותית למען החברה והקהילה".

"אני אהבתי את הארץ דרך שירים", נזכרה, "אבל הבן שלי אוריאל לימד אותי לאהוב את הארץ דרך הרגליים. הוא הכיר לנו את הנחלים, הפרחים והמעיינות, וגם דרך ללמוד ערכים ולהתחזק כמשפחה. הטיול האחרון עם אוריאל היה שלושה חודשים לפני שנפל. הוא לקח אותנו לגבול הלבנון ואמר ליד הגדר 'אמא, אני משרת שם, אל תדאגי'. הסתכלתי על לבנון ואני זוכרת שאמרתי באיזה מקום יפה הבן שלי משרת. איזה נוף, איזה עצים, איזה ירוק. לא חשבתי שלבנון הירוקה תהיה שדה המלחמה בו הוא יפול".

"הטיולים נצרבו כחוויה מלכדת אבל כחווית פרידה", סיפרה פרץ על הטיול האחרון שלה עם אלירז, אז לקח אותם לראות את הפריחה בעמק החולה, טיול שהפך לצוואתו האחרונה. "הוא אמר לי 'מי שמאמין, יודע שאחרי שלכת יש אביב'. אחרי הרוחות החזקות, כשאתה ערום ומלא קור וכאב, יש ניצנים שמניבים פירות. יש פירות ויש נכדים".

פרץ מספרת שילדיה הקטנים הכירו את אוריאל רק אחרי מותו, אבל שאלירז היה הדמות שליוותה אותם גם אחרי שבעלה נפטר, "אלירז היה אבא שלהם", נזכרה, אני יכולה לספר להם סיפורים, אבל אני לא יכולה לתת להם את תחושת הקשר, זה אבד להם. המוות של האחים שלהם לקח איתו עולם של חברות, של אהבה, של חיבוק". דבקת החיים של פרץ היא דרכה להעביר מסר לילדיה, "יהיו להם עוד התמודדויות בחיים. הכל עניין של בחירה. אני מציירת לי תמונה להיות בחתונה של אור חדש, הבן של אוריאל, נכדי הבכור, הוא בן 6".

תוכלו לצפות בפרויקט המלא כאן

ניהול המיזם: יטבת פייראיזן וייל / ריכוז והפקה: לירן ליפשיץ / ליווי אומנותי: אוסי ולד