מה שנגע בתמי ארד בפעם הראשונה שהיא פגשה את מרסל ניניו היו העיניים שלה. "יש לה עיניים מדהימות" אמרה תמי ארד בסרט שלה ושל בן שני ששודר הערב בעובדה, "היא ליידי. זה מצחיק להגיד, אבל היא הזכירה לי דמות מהגיבורות הספרותיות בקלאסיקות. חייבים לתעד אותה, היא חייבת לספר את הסיפור שלה. היא לא קיבלה את הבמה".

פגישתן הראשונה של ארד וניניו קרתה לפני שנתיים, אז שמעה ארד את סיפורה של המרגלת הישראלית לראשונה. ארד ניסתה לשכנע את ניניו לכתוב את הסיפור, אך זאת סירבה. ארד לא ויתרה והציעה לצלם את הסיפור, אז רתמה את בן שני מ"עובדה" והם יצאו לתעד את השיחות של מרסל ותמי.

"לא ידעתי שיש לי חיים כל כך מרתקים" סיפרה ניניו לתמיד ארד באחת מהשיחות, אבל חייה אכן היו סוערים עד מאוד. ניניו ישבה בכלא המצרי 14 שנים באשמת ריגול לטובת ישראל, והיא גיבורת פרשת ריגול מהסוערות שידעה המדינה, שבסופה שילמו את המחיר שבעה גברים והיא.

אביה של מרסל היגר מאירופה לקהיר, שם עבד עבור חברת המים הצרפתית. הבית היהודי שהקים במצרים השתייך לחברה הגבוהה של העיר והילדים, ביניהם מרסל, קיבלו חינוך אירופאי. "עד שנת 47' היו לי חיים טובים", סיפרה ניניו לארד. "זו הייתה עיר קוסמופוליטית. היו אנשים מכל העולם. כל השכנים היו יוונים איטלקיים צרפתיים". המצב נמשך כך עד שפרצה מלחמת העצמאות והאווירה כלפי היהודים שחיו במדינה השתנתה בבת אחת. "סגרו לנו את המועדונים, והבריכה, איפה שהלכתי לשחות, שם כתבו על הדלת: 'אסור ליהודים ולכלבים'. כשהגעתי לגיל 18 אמרתי שאני הולכת לקבל את האזרחות המצרית, ואמרו לי שאני יהודייה אז לא קיבלתי אזרחות".

המצוקה של ניניו השתלבה היטב עם התוכנית שנרקמה בתחילת שנות החמישים בישראל. שירותי המודיעין הצעירים ביקשו להקים במצרים מחתרת של יהודים שיעזרו לישראל, ומרסל סומנה כמועמדת אידיאלית. על הגיוס שלה הופקד אברהם דר, שהגיע לקהיר בכיסוי של איש עסקים בריטי. סוכן מודיעין נוסף, מקס בינט, הגיע לקהיר כדי להכשיר את ניניו במיומנויות הנדרשות ממרגלת. "הוא לימד אותי לכתוב מכתבים עם דיו סמוי" נזכרת ניניו "עם לימון בין השורות, שלא רואים שום דבר ורק כשיש אור זה בולט. לשלוח מכתבים כתובים במשחת שיניים וגם לצלם".

אברהם דר גייס עוד מספר צעירים כמו מרסל, והרשת שהקים כללה שני תאי ריגול - אחד באלכסנדריה והשני בקהיר. "התפקיד שלי היה להיות מקשרת בין קהיר לאלכסנדריה", מעידה ניניו, "לספק להם כסף, להעביר להם מכתבים, או הודעות ולהעביר אינפורמציה לארץ. נקודה".

המרגלת הישראלית שלא הכרתם
סרטם של בן שני ותמי ארד ב"עובדה" | צילום: מתוך "עובדה", קשת 12

בזמן שמרסל תפקדה כקשרית, הגברים יצאו בחשאי לאימונים בישראל, שם עברו קורס חבלה ואימונים בנשק. אחרי תקופת הכשרה שבים למצרים. הרשת הייתה רדומה יותר משנה עד שהוחלט להפוך אותה למבצעית. מטרת העל של הרשת הייתה לחבל ביחסים שבין מצרים לבעלות בריתה, כך יצאו חברי התא באלכסנדריה והעלו באש שתי ספריות אמריקניות וסניף של הדואר המקומי. המטען הרביעי היה אמור להצית אולם קולנוע הומה, אבל שם כבר חיכו לחברי התא אנשי ביטחון מצריים. שניים מחברי המחתרת נתפסו על חם והרשת כולה נפלה. ניניו, שהייתה בקהיר, למדה על האירועים מכותרות העיתון ביום שלמחרת.

"הייתי המומה ולא ידעתי למה תפסו אותם", נזכרת ניניו, "לא אמרו לנו שזה יהיה התפקיד, לפגוע באנשים ולשרוף דברים. זאת לא הייתה הכוונה". ניניו הבינה שתוך מספר שעות או ימים יגיעו המצרים גם אליה. "חזרתי הביתה, היו לי כמה ניירות, מספרי טלפון, מכתב או שניים. לקחתי הכל, שרפתי וחיכיתי. הרגשתי אבודה. אין אף אחד שאני מכירה שיכול לעזור לי. אני כמו עכבר שתפסו אותו בכלוב".

מרסל ניסתה לברוח, אך בגלל שלא היו לה מסמכי נסיעה שישראל סיפקה, היא נסעה לכפר מרוחק מקהיר, כשבדרך עוקבים אחריה סוכנים מצרים. "תפסו אותי. אני מבינה שהחיים שלי שהיו לי, נגמרו. זה לא יהיו אותם החיים שהיו לי".

לא אמרו לכם מה אתם עושים ברגע שתופסים אתכם? מה להגיד, מה לא להגיד?

"לא. שום דבר. אני בפאניקה. הייתי בשוק גמור. מה אני צריכה להגיד ומה אני לא צריכה להגיד? מה ישאלו אותי ומה אני אענה להם? הם מאיימים, אבל במילים. עוד לא נגעו בי. אמרו לי 'אם את לא מדברת נביא אנשים שיאנסו אותך, יעשו ממך סמרטוט'".

בהמשך חוותה ניניו עינויים והצלפות, עד שהחליטה לנסות להימלט. "לא פתחתי פה אחרי שהתחילו העינויים", נזכרה בכאב, "כל הזמן מכות. זה פגע בי גם נפשית וגם פיזית. לא הייתי מוכנה להרחיב בדיבורים. לא רציתי להישאר שם יותר, חשבתי רק על דבר אחד, איך לצאת משם. אולי זה היה קצת לברוח מהמציאות, או שהייתי מיואשת, הכל ביחד. החלטתי שאני לא מוכנה לתת להם עוד אינפורמציה ואמרתי שאם השומר זז מהדלת אני קופצת מהחלון. אמרתי שאני לא רוצה לחיות יותר".

כמה זמן לקח לך לתכנן את זה?
"רגע אחד. היו שני שומרים על יד הדלת וממול היה חלון שני השומרים מפטפטים ביניהם".

ואת לא קשורה?
"לא. חשבתי שאם הם זזים מהדלת או נותנים לי את הגב שלהם אני קופצת מהחלון. רצתי, אומרים לי שצעקתי. קפצתי מהחלון, אני חושבת שזה היה שלוש קומות. איבדתי את ההכרה והתעוררתי בזמן ששמו אותי מהספה. הרימו אותי שלושה אנשים, לקחו אותי למעלה ושמו אותי על הספה".

ניניו נלקחת על ידי כוחות הביטחון כשגופה מרוסק. בדרך לבית החולים הספיקה לבקש מאחד הקצינים להיקבר ליד אמא שלה בקהיר. "שברתי את האגן, שברתי צלעות, היה לי נזק בגולגולת, עוד נזק ביד", סיפרה ניניו, "הייתי בחורה בת 24, לראות שאני עוד בחיים זה נס שלא מתתי במקום".

ניניו אושפזה תחת השגחה של סוהרים בעוד הרשויות המצריות השלימו את החקירה ותפסו את כל חברי רשת הריגול הישראלית, פרט לאדם אחד, קצין ישראלי בשם אברי אלעד, שנשלח להפעיל את הרשת באלכסנדריה. כשהרשת נפלה, הוא יצא בקלות ממצרים וחזר לישראל, מה שהעלה חשש כי היה סוכן כפול והסגיר את חברי המחתרת למצרים. זמן קצר לאחר מכן החל המשפט בקהיר ועל ספסל הנאשמי כל חברי המחתרת, כולל מקס בינט, איש המודיעין הישראלי.

יוצא לך לדבר איתו? להחליף איתו כמה מילים?
"שלום שלום, מרחוק ככה. הוא שלח לי את הסנדוויץ שלו שאני אוכל משהו וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

בסוף אותו היום, אחרי חמישה חודשים ארוכים של חקירות, ניצל בינט רגע שהיה ללא השגחה והתאבד בתאו. "נגמרתי כששמעתי", נזכרה ניניו, "אני חשבתי שאני אקבל איזשהו שבץ ממרוב הכאב שהרגשתי כלפי מקס כשהוא התאבד".

היית מתוחה?
"מה זאת אומרת מתוחה. מצב מבהיל, להיכנס לבית משפט צבאי, והשופט, שהיה דיגווי, שהיה אחר כך מושל עזה. הוא היה בוטה ממדרגה ראשונה. את לא יכולה לתאר לעצמך מה האווירה הייתה. האווירה הייתה עוינת לגמרי".

את רואה את המשפחה שלך?
"אין לי משפחה. אף אחד לא בא למשפט. בית המשפט הזה היה סיוט גדול".

ראשי המחתרת, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונים למוות. שאר חברי המחתרת נשלחו לתקופות מאסר ארוכות עם עבודות פרך, וניניו, האישה היחידה ברשת, שתפקידה היה רק להיות מקשרת, נידונה ל-15 שנות מאסר. "לחשוב שאני אקבל 15 שנה, לא תיארתי דבר כזה", אמרה, "לא עלה לי על המחשבה שלי בכלל שבשביל מה שעשיתי אני צריכה לקבל 15 שנים".

הייתה לך מחשבה שהמדינה תדאג לך?
"אנחנו היינו מנותקים לגמרי. מהיום שנתפסנו היינו מנותקים לגמרי. לא היה שום קשר עם ישראל".

אבל נתפסתם בגלל מדינת ישראל. לא חשבתם שמדינת ישראל צריכה לעזור אולי?
"ואם חשבנו, זה היה עוזר? הייתי מאוד נאיבית".

תמי ארד ומרסל ניניו, מתוך
תמי ארד ומרסל ניניו, מתוך "עובדה" | צילום: עובדה, קשת 12

שנה לאחר מכן יצאה מדינת ישראל למבצע קדש בסיני ובסוף הקרבות היו בידי ישראל אלפי שבויים מצרים. החדשות המסעירות מהחזית הגיעו לכלא, והייתה תחושה שתתבשל עסקה שתשחרר את המרגלים הישראלים, כי אחד מהשבויים היה דיגווי, אך ישראל לא דרשה לשחרר אותם, גם לא בעבור השופט שגזר את דינם. "כולם היו המומים כששמעו את זה, כולם", נזכרת מרסל, "כאב לב גדול. הייתה הזדמנות פז להוציא אותנו, לא רק אני, כולם. ולא עשו את זה".

מה שניניו לא ידעה אז זה שעל הפרשה מוטל ערפול מלא שמכסה על מחדל גדול. הפעולה בגללה שילמו בחייהם הייתה הרפתקה שלא קיבלה אישור, בעקבותיה, התנהלה מלחמת עולם שקרעה את הצבא ואת מפלגת השלטון. באותו המצב, לאיש לא היה אינטרס לשחרר את השבויים ולעורר מחדש את הפרשה.

מה חשבת שם?
"שלא מעוניינים בנו. שאנחנו נשכחנו. שנקבר בבית הסוהר".

במהלך השהות שלה בכלא המצרי סייעה לה אחת הסוהרות לקבל רדיו קטן שעזר לניניו לשמור על קשר עם העולם החיצון. סוהר אחר הקפיד לצייד אותה בבטריות. דרכו היא שמעה לראשונה את נעמי שמר שרה את "ירושלים של זהב" וגם התבשרה על מלחמה חדשה. יותר מ-13 שנים היא בכלא ובחוץ המטוסים של צה"ל מוחצים את המצרים. היא הכירה את הריטואל, כשיסתיימו הקרבות יהיו שבויים להחליף. "שמעתי שמתחילים להוציא אותם, והאחרון היה טייס אחד. ואני אמרתי, זהו, אנחנו נשארים. עוד פעם לא מוציאים אותנו. חשבתי שאני לא אצא משם עד הסוף".

רק שהפעם ראש המוסד דאז, יאיר עמית, לא ויתר. הוא לחץ על הפוליטיקאים להכניס גם את אסירי המחתרת לעסקה הגדולה. בפברואר 1968, ארבע-עשרה שנים ושישה חודשים אחרי שנעצרה ונחקרה בעינויים, זה סוף סוף קורה, אחת הסוהרות הודיעה למרסל שלמחרת היא עומדת להשתחרר.

למחרת, רכב של הצבא המצרי הוביל את אסירי המחתרת לשדה התעופה, שם עלו על מטוס שלקח אותם מחוץ למצרים. "השומרים עלו למטוס והיו איתנו עד הרגע האחרון", נזכרה ניניו ברגעיה האחרונים כאסירה, "עד שסגרו את דלת המטוס, והמראנו. לא הרגשנו משוחררים. רק כשירדתי הרגשתי משוחררת".