פלפלים צהובים
פלפלים צהובים. מעורר הזדהות | תמונת AVI: צחי צלניקר

בשבועות האחרונים התחלתי לצפות בסדרה חדשה - "פלפלים צהובים". הפרומו גרם לי לשבת ולצפות, אולי כדי להביט מהצד איך אחרים ראו אותנו כמשפחה בתקופה כאילו רחוקה, לפני ואחרי אבחונו של בננו הצעיר כאוטיסט.

בכל רגע נתון פתאום ראיתי את עצמי במעומעם, את מצבנו המשפחתי, כאשר הקרובים אלינו ניסו להסב את תשומת לבנו לשונות של בני, ואיך אנחנו אמרנו שהכול תחת בקרה, הכול בסדר. עד לאותו הרגע שבו הורי לא עזבו את הנושא, עד שאנחנו נבדוק לעומק.

כל פרק גורם לי להתכווץ ולחוש רגשות אשם. אולי לא הייתי מספיק קשובה בחודשים הראשונים כשהסביבה ניסתה להעיר ולהאיר אותנו למצבו של בננו. אותה הכחשה שהכול בסדר ואין מה לדאוג.

"פלפלים צהובים" נכתבה על משפחה שגרה אי שם בערבה, אולם הסיפור כאילו נכתב על משפחתי.

אין תמונה
ההלם שבגילוי

האבחון הכניס אותנו לתקופה של הלם. מצד אחד היה בנו רצון עז למצוא תשובות ולהתחיל לפעול לטיפול הכי טוב, ומצד שני הרגשנו שאנחנו רוצים לברוח מן המציאות.

מכיוון שהיה ברור לנו שלא שומרים את האבחון בסוד, מצאנו את עצמנו "בורחים" לסביבה, לחברים, ולמשפחה מתוך התחושה שאולי יהיו יותר אנשים שיוכלו להבין אותנו, להכיל לתמוך ולעזור לנו.

באותה תקופה, בהרגשה של אבדון ואבל גדול, חיפשנו תמיכה והכוונה גם מהרשויות השונות. לצערנו התבדינו - הרשויות היו אכזבה גדולה.

החלטנו שחייבים למצוא בהקדם את תכנית הפעולה הטובה ביותר עבור הילד, ולאחר מכן עבורנו כמשפחה תומכת. כל דרך הייתה כשרה ומכל אדם היה שווה לקבל תגובות ועצות. אז עלתה הצעה דרך אלו"ט לבדוק גן של אלו"ט (אלוטף).

אותם גנים היו חדשים יחסית לתקופה. באלוטף טיפלו בגישה התנהגותית ABA, עליה לא ויתרנו גם בבית, למרות הקשיים. בגלל הלקות התקשורתית חשבנו שעדיף להכניסו לגן אלוטף המתמחה בטיפול התנהגותי ותקשורתי, ולא לטיפול צמוד בבית, כדי שבננו יהיה יותר בחברת הילדים.

אני זוכרת את הריצות בכל יום לגן, את הפגישות עם אנשי הצוות המטפל, העצות והתמיכה הנפשית שעזרו לנו להתאושש לאט ולהבין שיכולים להיות חיים טובים ומלאים עם הבן, שפתאום הפך להיות שונה מאחיו הבכור.

הרבה לפני שאובחן, בני היה ילד רגיל אפילו יותר מהממוצע. הוא דיבר בשתי שפות, ידע להסביר את עצמו והיה מפותח לגילו. לפתע, מיומנויות שהוא רכש מינקות החלו להיעלם בהדרגה ובמהלך האבחונים המרובים, שארכו כחצי שנה, השפה נעלמה ובמקומה הופיעו נהימות. לאחר כשלושה חודשים, מיום כניסתו לגן אלוטף, הוא התחיל לדבר ולהיות שוב מודע יותר לסביבתו. למרות שעדיין היה עסוק באובססיות שלו, התחלנו לראות ששוב מציץ בהתמדה אותו ילד שהכרנו מינקות, ואז ידענו בוודאות שעשינו את הטוב ביותר בעבורו.

יתכן שהגישה ההתנהגותית לא מתאימה לכולם אבל בעבור בני היא אפשרה לו לא להתכנס בתוך עצמו, כמו כל הילדים האוטיסטים, ולעשות עד היום דברים נפלאים.

כיום בני בן עשר וחצי, לומד בבית ספר רגיל בכיתה ה' עם בני גילו, מלווה על ידי חונכים משלבים במהלך שעות הלימודים ואחר הצהריים, נחשב לתלמיד מצטיין, אהוב על חבריו וחשוב יותר - אוהב את חבריו.

>> הצטרפו לעמוד הרשמי של פלפלים צהובים בפייסבוק

>> הפרקים המלאים של פלפלים צהובים לצפייה ישירה

>>לאתר התכנית "פלפלים צהובים"

>>לאתר הבית של אלו"ט