אסי עזר הביא לסלון של כולנו את הנושא שאף אחד לא רוצה לדבר עליו

גם בשנת 2026, כשהעולם שלנו התקדם כל כך ונושאים שבעבר נחשבו לטאבו הפכו לחלק מהשיח היום-יומי, חרדה עדיין נותרה עבור רבים נושא כואב, שמלווה בבושה, בהסתרה ובחשש ממה שאחרים יחשבו. אז מה קורה כששישה אנשים מצליחים, מוכרים כמעט בכל בית בישראל, נפגשים כדי לדבר דווקא על החרדות שלהם? אנחנו זוכים להצצה אנושית, חשופה ומרגשת אל מאחורי הקלעים של החיים שלהם, כזאת שמאפשרת לנו לזהות את עצמנו בסיפורים ולהרגיש קצת פחות לבד.

בפרק הבכורה של "מי רוצה להתחיל", התוכנית החדשה של אסי עזר בקשת 12 (פרק חדש בשישי, אחרי החדשות, קשת 12) התכנסו רן דנקר, עינב בובליל, עומר נודלמן, אלמוג בוקר ואלי סטין לשיחה פתוחה על חרדה, בפורמט שמרגיש קצת כמו קבוצת תמיכה שכולנו מוזמנים להיות חלק ממנה. לצד שאלות אישיות שנועדו להכניס אותנו לסיפורם האישי, שולבו משימות שמצליחות להקליל את האווירה מבלי להפחית מעומק הנושא. ביניהם שאלון עם כל מיני תחושות מוזרות שהחרדה גרמה לנו להרגיש, קלפים ויזואליים שמתארים את התחושות הפנימיות שאנחנו חווים בזמן חרדה וגם איך בני הזוג של כל אחד מהמשתתפים חווה את החרדה והתוצאה היא שילוב של שיחה חשופה ומרגשת לצד רגעים של הומור, הפתעה והזדהות.

כשנושא כזה מקבל במה בפריים טיים, השיחה לא בהכרח נגמרת כשמסתיים הפרק. היא עשויה להמשיך סביב שולחן ארוחת שישי, בין בני זוג, חברים והורים לילדים. כי לפעמים הדרך לשבור שתיקה של שנים מתחילה דווקא בשיחה על משהו שראינו אתמול בטלוויזיה. אחד הנושאים החשובים שעלו בפרק היה הטיפול התרופתי בחרדה, נושא שעדיין מלווה בלא מעט חששות, דעות קדומות ומחלוקות. בין המשתתפים היו כאלה שנעזרים בטיפול תרופתי, כאלה שמעולם לא נעזרו בו וכאלה שהתנסו בו לתקופה מסוימת ובהמשך הפסיקו. בעיקר אהבתי שלא הייתה כאן עמדה אחת שהוצגה כנכונה יותר מהאחרות. לא ניסיון לשכנע שכולם צריכים לקחת תרופות, וגם לא מסר שלפיו הדרך הנכונה להתמודד היא בהכרח בלעדיהן. כל אחד הביא את החוויה האישית שלו, ואנחנו כצופים קיבלנו הזדמנות לא רק להזדהות עם מי שחושב כמונו, אלא גם להיחשף לנקודת מבט שונה ואולי אפילו לבחון מחדש אמונות שהחזקנו בהן במשך שנים.

כמטפלת, אני פוגשת לא מעט אנשים שעבורם השאלה אם להתחיל טיפול תרופתי היא הרבה מעבר לשאלה רפואית. היא נוגעת בפחד מתלות, בחשש מאובדן שליטה ולעתים גם באמונה שאם הם זקוקים לתרופה, כנראה שהם לא חזקים מספיק כדי להתמודד בעצמם או כישלון ואין לי ספק שעצם השיח על זה יכול לגרום לרבים לראות אחרת את התמונה. חלק מהנושאים שעלו בפרק היו גם החרדה והשפעתה על הזוגיות כי אצל רבים מאיתנו החרדה לא נשארת רק בתוכנו, היא נכנסת גם למערכת היחסים ולעתים מביאה איתה תחושות של אשמה ותסכול על כך שגם האדם שאנחנו אוהבים מתמודד עם ההשלכות שלה.

היה מרגש לראות איך גם אנשים שאנחנו תופסים כמצליחים ובטוחים בעצמם חווים את החשש שהם מכבידים על בני הזוג ומתקשים לראות כיצד החרדה משפיעה על מי שלצדם. בעיניי, עצם החשיפה של המורכבות הזאת מנרמלת חוויה שכל כך הרבה זוגות מכירים, אבל לא תמיד מדברים עליה. עוד ראינו בפרק שהצרכים של כל אחד שונים. יש מי שבזמן התקף חרדה זקוק לחיבוק, למגע ולקרבה ויש מי שדווקא זקוק למרחק ולמרחב אישי. שתי האפשרויות לגיטימיות לחלוטין. אין דרך אחת נכונה לתמוך באדם שחווה חרדה, אבל יש דרך ללמוד מה נכון עבורו, לא להניח שאנחנו יודעים מה בן הזוג צריך, אלא לשאול, להקשיב ולחקור יחד מה עוזר לו, לצד מתן מקום גם לצרכים ולגבולות של בן הזוג התומך.

רגע נוסף שנגע בי היה כשאלי סטין שיתפה בחשש שלה להפוך לאמא כשהיא מתמודדת עם חרדות. אני חושבת שכל כך הרבה צעירים שמתמודדים עם חרדות יכולים להזדהות עם המחשבה הזאת הרי ילד זו אחריות ואם אני לא מצליחה להתמודד עם החרדות שלי, איך אצליח לגדל ילד? הדברים שנאמרו לה בתוכנית דיברו אליי מאוד, גם כמטפלת וגם כאמא. נכון, הורות יכולה להביא איתה דאגות ופחדים חדשים. אפשר לומר שעם כל לידה של ילד נולד גם עולם שלם של דאגות וחוסר שליטה, אבל לילדים יש גם כוח עצום להניע אותנו להתמודד. לעתים הם עוזרים לנו להסיט את תשומת הלב מהמחשבות המפחידות ולהתחבר למה שקורה כאן ועכשיו ולעתים הם פשוט נותנים לנו סיבה גדולה יותר לבחור באומץ.

כשאנחנו הופכים להורים, אנחנו מבינים שהילדים שלנו לומדים על העולם גם מהאופן שבו אנחנו מתמודדים איתו, ושאנחנו כבר לא מתמודדים רק בשביל עצמנו. הורות לא מרפאת חרדה, וילדים לא אמורים להיות אחראים לרווחה הנפשית שלנו. הילדים שלנו לא צריכים הורים שלא מפחדים. הם צריכים לראות שאפשר לפחד, להתמודד, לבקש עזרה ועדיין לחיות חיים מלאים.

המסר המרכזי שאני מקווה שאחרים ייקחו מהפרק הוא שחרדה והגשמה עצמית יכולות להתקיים זו לצד זו. תחשבו על רן דנקר, שמתמודד עם חרדות מגיל צעיר, ובכל זאת יצר מוזיקה, הופיע מול אלפי אנשים, התאהב, התחתן והקים משפחה. כמה אנשים מוותרים על טיולים, זוגיות, הזדמנויות מקצועיות וחלומות רק כי הם מפחדים ממה שעלול לקרות בדרך?

פגשתי במהלך דרכי כל כך הרבה אנשים שמאמינים שקודם צריך להיפטר מהחרדה ורק אז להתחיל לחיות. “קודם אפסיק לפחד לנהוג ואז אוציא רישיון”, “קודם אלמד לשלוט בהתקפי החרדה ואז אטוס לחו”ל”, “קודם ארגיש מספיק בטוחה בעצמי ואז אעז להיכנס לזוגיות”. אבל בטיפול בחרדה אנחנו לומדים פעמים רבות דווקא הפוך. תחושת המסוגלות שלנו מתפתחת כשאנחנו מתחילים לעשות את הדברים שחשובים לנו, בהדרגה ובצורה מותאמת, גם כשאנחנו עדיין מרגישים פחד. זה לא אומר שהחרדה לא גובה מחירים או שצריך להתעלם ממנה. זה אומר שהנוכחות שלה בחיינו לא חייבת לבטל את הנוכחות של כל שאר הדברים שאנחנו רוצים שיהיו בהם.

אם יש משהו אחד שאני מקווה שכל מי שצפה בפרק ייקח איתו, זו ההבנה שהחיים שהוא חולם עליהם לא חייבים לחכות ליום שבו החרדה תיעלם. שאפשר לצאת לחופשה גם כשמפחדים, להתאהב גם כשחוששים להיפגע, להגשים חלומות גם כשיש קול בראש שמספר לנו על כל מה שעלול להשתבש. אני מקווה שמי שהרגיש עד היום שהחרדה לקחה ממנו כל כך הרבה, יצליח לראות כמה עוד מחכה לו. ושהוא יתחיל לשאול את עצמו לא מתי אפסיק לפחד, אלא מה אני רוצה לחוות בחיים האלה, ועל מה אני כבר לא מוכן לוותר רק בגלל שאני מפחד?

וגם בימים שבהם החרדה מרגישה גדולה מאיתנו, כשאנחנו מוצפים, נמנעים או פשוט לא מצליחים לעשות את מה שכל כך רצינו, אני מקווה שנדע להזכיר לעצמנו שזה אנושי. שגם לאנשים שנראים לנו הכי בטוחים בעצמם יש רגעים כאלה, ושאנחנו הרבה פחות לבד בחוויה הזאת ממה שנדמה לנו. יום קשה הוא לא הוכחה לכך שלא התקדמנו, והעובדה שהחרדה נוכחת היום לא אומרת שככה ייראו גם כל הימים הבאים. מותר לנו לעצור, לנוח, לבקש עזרה ולנסות שוב מחר.

כי בסופו של דבר, המטרה היא לא להגיע לחיים שאין בהם פחד. המטרה היא להגיע ליום שבו נסתכל על החיים שלנו ונגלה שלא נתנו לפחד להחליט בשבילנו איך הם ייראו.

יערית סרוסי-בגדדי מטפלת LI-CBT | מתמחה בחרדות ויוצרת תוכן לקידום בריאות הנפש.