טל פרידמן: "אני משתדל לשמוח, אבל לפעמים אני מתכנס ועצוב"

טל פרידמן נולד בחיפה, דור שני להורים ניצולי שואה. ההצלחה הראשונה שלו על הבמה הגיעה עם "עלילות משה בעיר הגדולה", יחד עם משה פרסטר. כמה שנים אחר כך התחיל את תוכנית הלילה שלו עם אייל קיציס, "חלומות בהקיציס", משם המשיכו יחד ל"ארץ נהדרת", שם כיכב במשך 11 עונות. הוא שיחק בסרטים וסדרות, הגיש, יצר סרטי דוקו, אך הוא גם מוזיקאי וגיטריסט שאוהב לתת בראש. פרידמן הוא אבא לשלושה ילדים, שניים מהם מאומצים ואחת מהם, תמר, בעלת צרכים מיוחדים.

בשיחה שקיים הערב (שישי) עם ארז טל בתוכנית "מה באמת קרה שם?", הם צללו ישר לאחת הדמויות הזכורות ביותר שעשה פרידמן ב"ארץ נהדרת", הקופאית לובה. השחקן חשף מי היוותה את ההשראה אליה: "זאת סבתא שלי, סבתא צינה חנין פינקובסקי, הייתה האישה הכי רעה שאתה יכול לדמיין. תחשוב על רוע, האישה הפולנייה הרעה הזאת שתגיד לך תמיד את הביקורת, שתגיד עליך דברים לא טובים".

>> לצפייה בפרק המלא של "מה באמת קרה שם?" ב+12

למרות השנים הארוכות שעברו מאז שעטה בפעם הראשונה את הפאה הבלונדינית שלה, התדירות בה פונים אליו בבקשה שיעשה את הדמות לא פחתה: "עקרונית, פונים כמעט כל יום, עד היום. אנשים מנסים להיאחז במשהו כשרואים אותך, זה מה שזוכרים ממך".

היית בארץ נהדרת מהיום הראשון ואחרי 11 עונות החלטת לפרוש. למה?
"פתאום הרגשתי מיצוי, ברגע שאני מרגיש שמיציתי, שהאנרגיה שלי כבר לא עובדת בזה מספיק טוב ואני לא יודע מאיפה להביא עוד דמויות, אז אני צריך לקחת אחריות ולסיים"

לפני שמונה שנים משהו התרכך וחזרת להופעות אירוח נקודתיות.
"אני אוהב את החוויות, אני רואה את הקאסט, חברים שלי כמו קיציס והאנשים שם, אני אוהב אותם, זה כמו שאני אוהב אותך ואתה לא יודע את זה. נגיד מולי (שגב) אומר לי 'תשמע, עושים דמות כזאת' ואז אני מבין שאני אפגש עם חברים שלי, אז אני מתגעגע אליהם".

אתה בעצם נינט טייב של הקומיקאים - אהוב, מוכשר, אבל את מה שהעם רוצה אתה לא תעשה.
"אתה כל כך צודק, הביקורת שלך מאוד נכונה, אתה אמרת לי את זה אז כשראית את הסטנדאפ שלא היה כל כך מוצלח. אני מסתכל על עצמי ואומר 'תגיד, מה אתה מטומטם? יש לך אוצרות כאלה ואתה לא משתמש בהן?', לא 'בא לי', אני לא מסוגל. בא לי לעשות משהו אחר, אני אעשה את המאמץ שלי למצוא את הדרך לדרך אחרת בקומדיה כדי שאני איהנה, לא פחות מהקהל".

אתה אוהב להתחפש לנשים.
"שים לב שכל הדמויות אלה דמויות שאמרו 'יאללה, שחררו, תנו לו', גם צפדינה שעשיתי ב'עלילות', זה בערך אותו דבר. אישה בת 50 אי אפשר לנצח אותה, היא הדבר הכי חזק עלי אדמות, היא באה ואומרת 'על הז** שלי כל העולם, אני מנצחת כל דבר' ואני אוהב כאלה".

אתה ואשתך איריס ניסיתם להביא ילדים. לא הצליח, אז החלטתם לאמץ.
"אחרי חמש שנים שלא הצליח לנו, אמרנו 'יאללה, בוא נלך לשירות למען הילד, בוא נאמץ' ואז התחיל תהליך. הוא היה מוזר, כי זה תהליך כזה שאתה צריך לעבור בחינות, כדי להיות אבא ואימא אתה צריך לעבור 'פילת', שזו בחינה שנועדה לבדוק שאתה בריא בנפשך. אתה צריך לחכות עשר שנים ואנחנו לא רצינו לחכות, אתה כן יכול לאמץ ילד עם פיגור או נכות, אבל אנחנו אמרנו שלא נהיה מסוגלים לגדל ילד כזה, צחוק הגורל מה שנקרא. באותה התקופה היה חלון הזדמנויות נדיר, היה לנו מזל, הייתה עלייה גדולה מאתיופיה, גם ילדים אתיופים יכולת לאמץ תוך חודש".

אז קיבלתם את אייל, הבן הבכור.
"יש לי צמרמורת כשאני חושב על זה תמיד, כי הרגע הזה שנפתחת דלת ואישה מחזיקה את הילד הזה, הוא כזה ילד סקרן, מסתכל עליי בעיניים שלו. היא מעבירה אותו אליי, כי איריס בכתה מההתרגשות, אני מסתכל עליו ואומר 'היי, אח שלי היקר, איך לא עשיתי את זה עד עכשיו?'. נהיה בינינו הקליק הזה, עד היום יש בינינו קשר חזק".

אימצתם את אייל, הייתם משפחה, כל כלי תקשורת אפשרי רצה איתך ריאיון וסירבת.
"שמרתי את זה לעצמי, אני חושב שעד גיל 18 כל ילד שגדל אצלי, גם אם הוא ביולוגי או לא, צריך לשמור על הפרטיות שלו. הייתי צריך לקדם הצגה בתיאטרון חיפה ואמרו לי 'אנחנו רוצים לקדם את ההצגה, תדבר על הילד'. אמרתי שאני לא אדבר על הילד, החיים שלי זה עניין אחר, אם רוצים לדבר על ההצגה, נדבר על ההצגה, אני אוהב לעשות הפרדה. אמרו שלא יהיה ריאיון, אז אמרתי שלא יהיה ריאיון ולא היה, ככה אני תמיד עושה".

כחמש שנים לאחר האימוץ של אייל, הזוג הכניס לביתו תינוקת נוספת, תמר, שרק בגיל 6.5 אובחנה כסובלת מאפילפסיה, אוטיזם ופיגור בינוני. פרידמן סיפר על הסימנים שהיו באוויר בשנים שקדמו לאבחון: "כל הזמן היה לנו מוזר, ביום שאימצנו אותה וכשהחזקתי אותה בידיים, זה היה חיבור מטורף, אחר לגמרי מאייל. היא הייתה עם עיניים כאלה מוזרות, היה לה מבט מוזר נורא בעיניים, הרגשתי שאני מחזיק חייזר ביד שלי והרגשתי שאני לא יכול להשאיר אותה שם. כשאתה רואה את התינוק, אתה יכול להיות איתו שעה, אם אתה מרגיש שאתה לא מתחבר לתינוק, תשאיר אותו, הוא לא יזכור את זה, הוא יקבל הורים אחרים, אתם תקבלו תינוק אחר. עם תמר הרגשתי שאני חייב לקחת אותה, גם איריס הרגישה ככה, אבל אני ואיריס הרגשנו נורות אזהרה דולקות על הילדה הזאת".

ולמרות זאת לקחתם אותה.
"היינו חייבים לקחת אותה, לא משאירים אותה שם, לא מסוגל, היא שלי כבר, כי תמר היא ממכרת, היא יצור מופלא. התחיל תהליך נורא מוזר, כי מצד אחד עד גיל 3 היא גדלה לגמרי בסדר, אתה לא רואה שום סממן, הכול רגיל לגמרי, אבל אתה כן רואה דברים. פתאום היא צורחת באמצע הלילה צרחות אימה, שזה נמשך לפעמים על פני שש שעות, שבסוף הבנו שזה ההתקפים האפילפטיים המוקדמים ואז אבחנו אותה".

האבחון הזה גמר אתכם או שרק קיבלתם אישור למה שכבר ידעתם?
"איריס, קצת היה לה עצוב, יש תוכניות שהילדה תתחתן, שהיא תלמד משהו, פתאום הבינה שאין, היא נכה 126 אחוזים. אני דווקא שמחתי, כי אמרתי 'יאללה, עכשיו אנחנו יודעים מה יש לה, בוא נטפל בזה', מה שאפשר".

מה זה אומר להיות אבא לילדה כמו תמר?
"אני רואה כל הזמן מול העיניים שלי בן אדם שלא חושב על עצמו, שאכפת לו, בעיקר מכמה לאהוב אחרים. אתה רואה אנשים במדינה הזאת, אני יוצא החוצה למדינה, אתה רואה אנשים שרק רואים את רווחת עצמם, אגואיסטים וחושבים רק על הכיסא שלהם. אתה רואה מצד שני ילדה שהאהבה שאני מקבל ממנה זו אהבה שאין כמוה. כשהיא הייתה בת 4 היא 'נעצרה', לצורך הספירה של האנשים הרגילים, היא בת 4 לכל החיים. יש באוטיזם כל כך הרבה סוגים, יש כאלה שהם עצמאיים, בקבוצה של תמר בטבעון יש אנשים שמנהלים איתי שיחות פוליטיות, שיחות על עבודה, הם אנשים מאוד עצמאיים שנוסעים באוטו, יש להם רישיון. לתמר לא יהיה רישיון, אני מקווה שהיא תתחתן, אבל זה מסוג הדברים שצריך לשמור עליה מאוד".

אתה יכול להבין משפחות שמחביאות את זה?
"ודאי שכן, כל אחד מגיב כמו שנכון לו, אני מקווה שכל בן אדם מנסה כן לקבל את הילד כמו שהוא. כל בן אדם שאתה מדבר איתו, כמעט כל בן אדם יש לו מישהו במשפחה ככה ואני יודע שזה נשמע קלישאה, אבל זה באמת היצור הכי אוהב, מפרגן, כיפי ואפשר גם ללמוד ממנו הרבה דברים".

בגלל כל הפעילות שלך בתחום הציעו לך ב-2022 להשיא משואה ביום העצמאות, אמרת לא.
"אני לא צריך שום משואה, תמר היא כיפית, זה קל. יש אנשים, למשל הנהג של תמר שקוראים לו אבי, יש לו בת שקוראים לה הללי שהייתה שוכבת, מסתכלת לשמים ומריירת. הוא צריך להשיא משואה, אני לא צריך, גם זו לא עבודה שלי להיות נציג של קבוצה. אני פשוט בן אדם שהוא קומיקאי, ואם רוצים על זה אז כן, בכיף, אני אשמח".

אחרי שני הילדים המאומצים, נולד לזוג בן ביולוגי, ליאור: "הוא נכנס בפוקס, נס, עשינו קצת טיפולים ופתאום 'פאק', ממש דקה תשעים, גליץ' והכדור נכנס". לפני שנה המשפחה המשיכה להתרחב ופרידמן הפך לסבא דרך הבן הבכור אייל, דבר שהוא עדיין לא מעכל: "לא הגיוני בשום צורה, אני עוד לא התחלתי את החיים".

אחד משיתופי הפעולה של פרידמן עם ארז טל היה בתוכנית "מועדון לילה", בין היתר בדמות של בריטני ספירס. החיקוי לא היה בדיוק נאמן למקור, אבל זה בדיוק החופש שהוא אוהב: "אפשר ליהנות וכשיש בן אדם מולך שמבין אותך, ולא כולם מבינים אותי, אז אפשר לעשות איזה ג'אם כזה".

ספר לי מה עשתה לך סבתא צינה.
"זה היה מפגש שלי בתור ילד עם בן אדם באמת פסיכי, ששנא אדם. היא הייתה אמא של אמא, שהייתה בת יחידה, היא גם הייתה יורדת עליה כל הילדות. בשואה היא נשארה בליון, היא היחידה שלא ברחה, הנאצים פחדו ממנה, זה רחל מאופקים, בלי העוגיות. חבל שלא הכרת אותה, היית נורא נהנה, כל דבר שאתה אומר, היא ישר מוצאת מה רע, לתקוף ולהעליב אותך".

בתור הנכד שלה מה שמעת ממנה?
"שאני ילדה, למה יש לי שיער ארוך, אם יש לי בכלל בולבול, היא הייתה מביאה חברות להסתלבט עליי. אני הייתי נקרע מצחוק, היא הייתה נותנת לי כסף ואז הבנתי שאם אתה צוחק על עצמך אתה יכול לקבל כסף על זה".

כבן להורים ניצולי שואה, הוא יצר סרט תיעודי עבור תאגיד השידור "כאן" שעסק בהומור בתקופת השואה. לדעת פרידמן, במלחמה הנוכחית זה קשה יותר: "בשואה שאנחנו נמצאים בה כרגע אני לא מצליח למצוא כלום, אני לא מצליח להצחיק אן לצחוק. אני לא מצליח למצוא את האלגוריתם הזה להצחיק אנשים על זה, על האסון הזה שקורה לנו פה, גם בחברה וגם החטופים. זה דבר שאני לא מצליח להבין וגם לא מצליח למצוא בזה שום דבר מעודד".

בתקופה האחרונה, פיתח פרידמן נוהג בחשבון שלו ברשת החברתית X לציין מדי יום את מספר החטופים שבשבי ומספר הימים שהם שם. הוא הסביר למה בחר דווקא בדרך הביטוי הזאת: "היום אתה אומר בדיחה זו דעה, כל דבר שתגיד זו דעה. אתה כרגע צריך לקבוע עובדות עד שהאסון הזה יסתיים, ברגע שהוא יסתיים נתחיל את השיקום, הקומדיה, המוזיקה והתרבות יפרחו, אני מקווה".

אתה ואיריס מטפלים בתמר, מה יקרה אחר כך?
"המשימה היא להשאיר לה נכסים שיכלכלו אותה ואת הילדים האחרים, זה מסוג הדברים שאתה לא יודע מה יהיה, אבל אני מאחל לה שהיא תהיה שמחה. זה העניין עם ה'אחים של', הם צריכים לשאת את המעמסה הזאת בכל המשפחות, הם צריכים אחרי זה לקחת את הבן אדם הזה על אחריותם וזה דבר מורכב".

אתה מרגיש אשם שתקעת אותם עם האחריות הזאת?
"לא, אבל עדיין כואב לי קצת, פשוט כי כואב לי על כל ילד שאחרי זה צריך להבין שהוא צריך לשמור על האיש המבוגר שהוא מוגבל ונכה, הוא צריך להגן עליו. לבי עם אייל וליאור, אבל מה לעשות, זה החיים וזה בסדר, אני מנסה לדאוג להם לירושה".

מה עושה אותך שמח?
"אני לא שמח באמת, זה סתם, אני משתדל להיות שמח, זו מין עבודה שאנחנו עובדים על עצמנו כדי לא לסבול כל הזמן מהדברים הרעים. אני משתדל להרים, אבל לפעמים, אני עם עצמי, מאוד מתכנס ועצוב, אבל אני לא הליצן העצוב".