"לא אמרתי לאשתי שאני נכנס לעזה, היא גילתה בדיעבד וזה היה קשוח מאוד"

ניר דבורי הצטרף לחברת החדשות לפני 23 שנים כתחקירן. קצת אחרי שהתחיל לעבוד עם רוני דניאל ז"ל הוא אמר לו "אתה עוד תחליף אותי" - וב-2021 זה קרה. בבוקר שבעה באוקטובר, דבורי עלה לשידור מהבית ובמשך 20 דקות שידר ברצף לבד, כשתוך כדי הוא מנסה לברר מה בעצם קורה.

בשיחה הערב (שישי) עם ארז טל בתוכנית "מה באמת קרה שם?", הודה דבורי כי לא צפה בתיעוד מאותה שבת שחורה: "אני לא בטוח שהייתי פנוי רגשית להתמודד עם זה, לא הייתי מוכן לדבר הזה ולא ידעתי שזה יקרה". מפרוץ המלחמה, הוא באוויר כמעט שבעה ימים בשבוע, מסביב לשעון ולא רק מהאולפן - מעזה, מלבנון ואפילו מסוריה.

חודשיים לתוך המלחמה, אמר דבורי בריאיון לארז טל ואברי גלעד כי לדעתו המלחמה העצימה תיגמר בתוך כחודש וחצי. הואיל ולמעלה משנה חלפה והלחימה עדיין נמשכת ניסה דבורי להעריך אם כך יראו החיים מעכשיו: "בהחלט יכול להיות שנראה את זה בשנים הקרובות, יציבות ביטחונית מעורערת וצה"ל שפועל כל הזמן. אתה תראה דברים בלבנון שתצטרך לא לשבת מנגד יותר ולא להכיל, בעזה בוודאי. זה קורה 20 שנה כבר ביהודה ושמרון, רק בגובה להבות אחר, 'התרגלנו'".

מה שלום הרצי הלוי בימים הלוי?
"דיברתי איתו שבוע שעבר, הוא עושה לעצמו סדר בכל הדברים ומבקר משפחות שכולות כל יום".

מה זה עושה לעצמו סדר? חשבון נפש?
"כן, בתוך סערת המלחמה לא היה לו באמת רגע לעצור, להקשיב ולחשוב, עכשיו הוא מתחיל לעשות את זה לעצמו".

כמה הוא מאשים את עצמו?
"המון, הוא איש עם עמוד שדרה מפלדה, ראיתי אותו במצבים שאני לא יודע איך אחרים היו מתפקדים בהם. מצד אחד הוא חזק, ומצד שני הוא מבין את האחריות".

בשבעה באוקטובר, מתחיל מטח חסר תקדים של רקטות לעבר ישראל. איפה אתה ברגע הזה?
"ישנתי, התעוררנו מהאזעקות ויש לנו נוהל קבוע. תוך שתי דקות מדבר איתי גיא סודרי, סמנכ"ל התוכן שלנו, וישר הוא מנסה להבין איתי מה קורה, כי אנחנו צריכים לקבל החלטה שפורצים לשידור. אני מבין שיש מתקפת רקטות נרחבת על מדינת ישראל, אבל מה היה ההיגיון? כולם מספרים לי שחמאס מורתע, מה גורם לו להשתולל ככה? אז אמרתי שבטוח חיסלו את סאלח עארורי בביירות, זה מה שחשבתי בהתחלה, עוד לא הבנו שיש חדירות לשטח ישראל".

דבורי צפה לראשונה בדיווח שלו על טנדרים עם חמושים שמסתובבים ביישובי העוטף: "זו פעם ראשונה שאני שומע מאז תחילת המלחמה את הקטע הזה, לא הגעתי אליו. זה קשה מאוד כי מצד אחד אתה לומד יחד עם כולם בלייב על המציאות שמתהפכת עלינו, ומצד שני איך אתה מחזיק שידור ברגעים האלה?".

>> לצפייה בפרק המלא ב+12

אתה מקבל את הסרטון הזה ומעביר אותו לאולפן?
"אני גם מנסה לאמת ולוודא, אני לא יודע מאיפה הוא מגיע, אני צריך לוודא שזה נוח'בה בשדרות. לקח לי כמה דקות ואז שידרנו את זה. בשלב הזה כבר חברים בכל העוטף מסמסים לי 'גם אצלנו'".

היו נתונים ששמעת או קראת ולא רצית עדיין לומר אותם?
"כן, אני חושב שהנתון הכי מדהים, קיבלתי אותו לקראת 12 בצהריים מגורם ביטחוני. הוא אמר לי שיש לנו אלף הרוגים, אנחנו כתבנו 150 או 200 באותו זמן. זה נשמע לי לא סביר, חשבתי שהוא מגזים, אבל הוא צדק. לא שידרנו את זה בהתחלה, לקח זמן לבנות את התמונה ולאמת את זה".

דבורי, שגדל בקיבוץ אילון על גבול לבנון וחווה את הירי של חיזבאללה, תיאר את המפגש שלו בתחילת דרכו עם תושבי העוטף: "כשהייתי מגיע לשדרות, הם היו אומרים לי 'מה אתה מבין?' ואני הייתי יושב ומסביר להם. אני הייתי ילד בגבול לבנון, בבית הילדים, עם חדירות מחבלים וקטיושות, כולל קטיושה שנפלה ליד בית הילדים שלנו. אם אתה שומע שריקה, סימן שזה עבר אותך, הבעיה היא כשאתה לא שומע, ולכן היינו נשכבים מתחת למיטה".

מה עושים ילדים כשיש קטיושות באמצע הלילה והם לבד?
"נכנסים מתחת למיטה ובהפוגה הראשונה נותנים ידיים והולכים למקלט שנמצא ליד בית הילדים, זו הייתה המציאות שלנו כל השנים. אמרתי לתושבים בדרום שהיו מדברים איתי על זה שלצערי פעם זו הייתה המשמרת שלנו ועכשיו שלהם".

דבורי עבד לצידו של רוני דניאל ז"ל ויכול להיות שכמה מהניואנסים שלו חלחלו אליו: "אני חושב שרוני זיהה בי כמה דברים שבהם יש בינינו דמיון, אולי בגלל הילדות שלנו, או העבר הצבאי. יש דברים משותפים ואני חושב שזה מה שתפס אותו". בדומה לדניאל שהיה מתעצבן על המסך, גם לדבורי הייתה תקרית בשידור חי עם הפרשן אביב בושינסקי, אותה הסביר: "אם יש משהו שהוא חשוב בעיניי, או שאני מזהה מסביבי אי דיוקים, אני את שלי אגיד ורק בתחום שאני מבין בו, ביטחון זה העיסוק שלי".

אפשר להיות כתב צבאי בלי להיות מעורב רגשית?
"אין ספק שצה"ל כשל כישלון מחפיר בשבעה באוקטובר, אבל צה"ל גם ידע לקום ולהתאושש מהדבר הזה ולהביא הישגים במחירים מאוד כבדים. האופן הזה שבו הצבא מותקף כל הזמן ויש מי שמנסה לעשות לו את מה שעשו למשטרה תוך כדי מלחמה זה איום ונורא. למול הדבר הזה אני חושב שצריך לעמוד, צה"ל זה אני, אתה והילדים שלנו. אם אין צה"ל חזק ובקונצנזוס אין מדינה, אז צריך לשמור על זה. לבקר אבל גם לדעת לשים גבולות. זה מה שיקבע אם אנחנו יכולים להמשיך לחיות כאן או לא".

בשלב מוקדם של הקריירה שלו ככתב צבאי, הגיע לסקר בעוטף עזה ונקלע לירי צלפים בשידור חי: "הייתי עם מאיר הצלם שלנו, הוא אמר לי 'שכב ותתחיל לדבר למצלמה', הוא לא מפסיק לצלם והוא מקצוען. החקלאים שלידינו מקיבוץ עין השלושה, שאגב שרדו גם את הטבח, איתנו ואנחנו חוטפים".

כמה מהרגעים הזכורים מבוקר שבעה באוקטובר היו השיחות של תושבי העוטף לאולפן החדשות. דבורי הסביר איך הגיב לקריאות המצוקה שלהם: "ביקשתי מכל האנשים האלה שפנו אלינו לשלוח לי את המיקום שלהם בוואטסאפ. את זה ידעתי להעביר לאוגדת עזה, למקומות האלה שאתה יודע שיש עוד אנשים בחיים, שלשם הגיעו צוותי החילוץ, יש כאלה שהצליחו ויש כאלה שלא".

אתה זוכר את הרגעים האלה מהשידור?
"לא זכרתי את זה, אני רואה את זה עכשיו איתך. לא ראיתי את יום השידורים הזה, יש דברים שניסיתי לשחזר אחרי, לא זכרתי את הכל".

תוך כדי השידור קיבלת שיחה מלשכת הרמטכ"ל. מה הם ביקשו?
"אלה שיחות שאתה לא מקבל. אומר לי הבן אדם מהצד השני 'אנחנו צריכים אתכם עכשיו איתנו, להחזיק את הציבור, כדי שהכל פה לא יתפורר'. הבנתי את גודל השעה, זה אירוע אחר, גורלה של מדינה, זה מה שאני הרגשתי".

זה נכון שפעם נסעת עד לעוטף כדי להרגיע ילד שלא מצליח להירדם?
"זה היה כבר לפני כמה שנים, בתקופה לפני שנבנה המכשול, והיה חשש שיש מנהרות חודרות לשטחנו. היה ילד בעוטף שאבא שלו התקשר ואמר לי שהוא לא ישן, הוא מפחד, להם הוא כבר לא מאמין אבל לי הוא יאמין, אז נסעתי לשם".

בוא נקפוץ ללילה שבו איראן בפעם הראשונה תקפה את ישראל, אתה שלחת את הצופים לישון.
"יונית אחרי זה נזפה בי בפרסומות, אבל זה היה גל פתוח של שידור ארוך מאוד ואם זה לא מאיים עליך, אז למה שלא תלך לישון? אם תהיה אזעקה אצלך אז אתה יודע מה אתה צריך לעשות, תיכנס למרחב המוגן וזה יעבור".

רגע מכונן ואולי נקודת המפנה של המערכה בצפון היה מבצע הביפרים. בזמן אמת, דבורי היה חייב לסייג את הדיווח: "הסיפור היה מה מותר להגיד בהיבטים של צנזורה ומה אני יודע, מבין ואפשר לומר. יכול להיות שמדינת ישראל מקבלת החלטה עדיין לא לקחת אחריות על הדבר הזה, אז אני צריך לייחס את הכל למה שמגיע מלבנון".

היינו צריכים את זה אחרי ההשפלה של שבעה באוקטובר.
"הדבר הכי חשוב הוא שזה לא עמד בפני עצמו, אם זה היה עומד בפני עצמו זה לא היה מספיק. העובדה שהייתה פה תוכנית סדורה של מדרגות פעולה, השבתת המערך הרקטי, הפגיעה בפעילים וחיסול הבכירים, הובילו לתוצאה שאתה רואה בצפון".

דבורי נשוי לאשתו שגית כבר למעלה מ-20 שנה ובמידה רבה בזכותה הגיע לתקשורת: "היא למדה תקשורת וכדי להיות איתה אמרתי שאני אלמד גם תקשורת, נעתיק את העבודות. אבל הדבר הכי חשוב הוא שאם היא לא הייתה נותנת לי את הגב ואת החופש לעבוד, זה לא היה קורה ולא היה מצליח, זה ממש בזכותה".

למה היא שלחה אותך לישון על הספה?
"לפעמים אני רוצה לחסוך ממנה דאגה ובדיעבד זו טעות, היא מעדיפה לדעת מראש כדי שהיא תוכל להתמודד. בכניסה הראשונה לעזה במלחמה הזאת ניסיתי לדחות את הקץ, אמרתי לאבי וייס המנכ"ל שלי לילה לפני שמתהפכת לי הבטן כי אני לא אומר לשגית ואני רוצה להגיד לה רק כשאני אצא. אם יש משהו שמפחיד אותי באירוע הזה, זה זה. היא גילתה בדיעבד וזה היה קשוח מאוד".

הבן הגדול שלכם לפני גיוס, הוא מתגייס לצבא טוב יותר?
"בצבא יש אנשים אדירים, תראה איך הדור הזה נלחם. בימים הכי קשים הייתי יורד לדרום או עולה לצפון לפגוש לוחמים וחיילים כדי להתעודד, אז תראה איזה דור זה. אני רוצה שהמפקדים שלהם יהיו עם אמירה, אחריות ושיקול דעת כדי לשמור. זה מה שאני מצפה מהם ואני אומר להם את זה, גם לרמטכ"ל, מחליפו ומפקדים בכל הרמות והזירות".

יש לך שתי אחיות, אחת מהן עם צרכים מיוחדים.
"תמר נולדה עם פיגור שכלי קשה, היום היא בת 36 והיא נמצאת במעון בצפון. אני תיווכתי את תמר לילדים שלי והבאתי אותם לפגוש אותה, לא ידעתי איך הם יגיבו. האופן שבו הם קיבלו אותה זה היה הדבר הכי מדהים".

אל האולפן הצטרף חברו הטוב של דבורי, נדב, אותו הכיר בשנת השירות והשניים אף שירתו יחד בצבא. נדב נפצע בשבעה באוקטובר כשהגן על קיבוץ מגן: "היינו עשרה חברי כיתת כוננות ועלינו, הצטרפו עוד ארבעה חבר'ה שהבינו את גודל האירוע, עזבו משפחות ותחת התקפת הטילים שהייתה על מגן הלכו לנשקיה, לקחו נשק ויצאו. אחרי זה הצטרפו אלינו עוד שלושה אנשי רפואה לחלץ פצועים, שביניהם גם אני הייתי".

דבורי שיבח את חברו: "הם הצליחו לבלום את המחבלים בגבורה וכשהוא כבר היה פצוע, הוא נשאר לשכב ובגלל שהיד שלו לא תפקדה, הוא ביקש שיחליפו לו מחסנית וידרכו את הנשק והוא כבר יחפה על הכוח. נדב לא ידע אם הוא יצא מהאירוע הזה".

נדב, עכשיו אני רוצה לשמוע את האמת על ניר דבורי. הייתם ב-669 עד שהוא רב עם המפקד.
"אני זוכר דברים אחרים, אנקדוטות לאורך הדרך, משפטים שעד היום מלווים אותו ואותנו כל פעם שאנחנו נפגשים. למשל בקורס חובשים, המ"כ התעצבן עליו והוא אמר לו 'על ניר דבורי לא צועקים'. הסמל לא אהב את זה וניר שילם את המחיר, אבל עד היום זה הולך איתנו".

איך הקשר שלכם עכשיו?
ניר: "אני אספר לך סיפור על הימים הראשונים של שבעה באוקטובר. אחד מהחברים בצוות גר גם בעוטף ומגדל אננסים. אלה ימים שאתה לא יודע אם השטח שורץ במחבלים והיה צריך לקטוף. כל הצוות התנדב, חלק אבטחו וחלק קטפו".
נדב: "כשפינו אותי לבית החולים, עברתי ניתוחים והייתי מאושפז עשרה ימים. הצוות התגייס, עשה רשימת שמירה והיו איתי כל הזמן".

דבורי תיאר את הרגע בו הבין מה קרה לחברו: "אני לא ידעתי ביום הראשון שנדב נפצע, שתבין את הכאוס שהם ואני היינו בתוכו. יש לנו בן צוות נוסף שהוא רופא בסורוקה והוא בין אלה שטיפלו בו, אז ברגע שהגעתי לבית החולים לא הצלחתי לדבר, רק ניגשתי אליו ונתתי לו נשיקה על המצח, מזל שהוא שרד".

יש לך מנהג שאתה לא נכנס עם הנעליים הביתה.
"יותר מ-20 שנה אני כתב צבאי, אין זירת פיגוע שלא הייתי בה, זה לא משנה איפה. אחרי שאני דורך בזירת פיגוע, אני לא יכול להיכנס עם הנעליים הביתה, אני משאיר אותן בחוץ".

שמעתי אותך כמה פעמים אומר שהסכנה הכי גדולה לישראל זה הפילוג והשנאה בתוכנו. נוכל לצאת מהסחרור הזה?
"זו אחריות שלנו, אם זה לא יגיע מלמעלה זה יבוא מלמטה, מהאנשים, מאיך שנחנך את הילדים שלנו ומה שנצפה מהם ואיך שנתנהג בבית, בעבודה וברחוב וזה יקבע, האופן שבו אנחנו נבין שאם אנחנו לא ביחד אנחנו לא נשרוד פה. זו עבודה קשה מאוד וזו דרך ארוכה, אבל זה אפשרי".