ירדנה ארזי: "אנחנו כל הזמן במדינה שחיה על חרבה"

ירדנה ארזי פרצה לחיינו כשהתגייסה ללהקת הנח"ל, כשבהמשך הפכה למפקדת הלהקה. אחרי השחרור נולדה להקת "שוקולד מנטה מסטיק", שעושה קאמבק מפואר בימים אלה. קריירת הסולו שלה חיה ובועטת מאז עם הופעות, אלבומים, תארים ופרסים. בשנת 1979 היא הנחתה את האירוויזיון הראשון שהתקיים בישראל לצידו של דניאל פאר.

בשנתיים האחרונות, השיר שלה "הביתה", שכתב אהוד מנור במלחמת לבנון הראשונה, הפך להמנון המאבק להשבת החטופים. על רקע המלחמה, כשהוצע לו להדליק משואה ביום העצמאות האחרון, היא סירבה. בשיחה שערכה הערב (שישי) עם ארז טל בתוכנית "מה באמת קרה שם?", היא דיברה על הסערה שיצרה החלטתה, היריבות המתוקשרת עם עפרה חזה והקשיים בתחילת הדרך.

"זה היה עצוב, בעלי ואני השקענו כל כך הרבה לב, אהבה ומשאבים", אמרה ארזי לטל, שכחייל צעיר בגלי צה"ל לא הרבה להשמיע את שיריה. הוא הסביר, לבקשתה, למה זה קרה: "היה משהו מסודר מדי, לא היית אובדנית, אנחנו חיפשנו את אלה מהמועדונים בקמדן, במקומות הכי אפלים שאפשר".

ארזי לא איפשרה לאכזבה להפוך לשנאה: "אני אף פעם לא שם רגשית, אני לא נותנת לזה לחלחל ככה, אבל היה עצב והיה תסכול. מה שבכל זאת עודד אותי והחזיר אותי כל פעם לשפיות היה המפגש עם הקהל, הוא לא חשב כמוכם. בפרספקטיבה של 30, 40 שנה אני ניצחתי אתכם, כל השירים שאתם בעטתם בהם, הפכו לשירי קנון ישראליים".

הלהקה המצליחה "שוקולד מנטה מסטיק", בה ארזי חברה, שבה השנה להופיע. היא שיתפה איך הקאמבק גורם לה להרגיש: "זה מציף בהמון רגשות, גם בתחום המקצועי וגם בתחום האישי-רגשי. יש בזה משהו שמאמת אצלי את העומק של החברות, שהיא משתלבת עם הדבר המקצועי, זכיתי".

>> לצפייה בפרק המלא של "מה באמת קרה שם?" ב+12

בגיל 17 וחצי התגייסת ללהקת הנח"ל, איך?
"ראו אותי בהופעה עם אפי נצר, הייתי הסולנית, הופענו בבית המורה בתל אביב. חלקנו במה עם להקת הנח"ל ואז קצין חינוך של הנח"ל אמר לי את המשפט הכי יפה שמישהו אמר לי אי פעם בחיים, 'מיידלע, כשאת מתגייסת, את באה אליי ללהקת הנח"ל'. אני לא רציתי להשתחרר, זו הפסגה של חיי, היום אני אומרת לך את זה בפרספקטיבה של כל השנים. עצם העובדה שילדה קטנה מהצופים התקבלה ללהקת הנח"ל, אני מאמינה שזה יד הגורל. אם הם לא היו רואים אותי באותה הופעה, עכשיו אנחנו לא היינו יושבים פה".

נעמי שמר, שכתבה את "ולס להגנת הצומח" שביצעה הלהקה בהובלתה של ארזי, הגיעה לצפות בחזרות והיו לה לא מעט הערות. בקטע ששודר אז בטלוויזיה, ארזי נראתה אובדת עצות: "לא הבנתי מה רוצים ממני, זה ויכוח בין נעמי שמר ליאיר רוזנבלום ודני ליטאי, המצלמה יושבת עליי ואין לי מושג מה הם אומרים, הייתי מבוהלת, אני ישר מהטירונות פה. למחרת, אחרי שזה שודר, כולם ריחמו עליי והייתה לנו פרמיירה אחר כך בנחל סיני. היא באה לבמה ורצתה להגיש לי פרחים, אני התביישתי ללכת לקדמת הבמה ולקחת אותם".

את היית ילדה בת 18, תוך זמן קצר כל המדינה מדברת עלייך. זה בלבל אותך?
"מישהי פעם אמרה לי משפט נורא חכם שאחר כך ליווה אותי. 'איפה שיש הרבה אור, יש גם צל'. אז מצד אחד תודה רבה, מצד שני זה גם הביא איתו דברים שהם פחות נחמדים. זה נורא פרובינציאלי לחשוב שאולי מישהי שנראית טוב, אז האיי-קיו לא בסדר, אתה לא יכול לקבל את החבילה. אבל אין לי תלונות, לא הייתי משנה את זה, אני מקבלת את עצמי כמו שאני".

יש מהתקופה הזאת גם לא מעט סיפורים קשים על יחס לנשים שהפך להטרדה ממש. את זוכרת משהו כזה?
"אני זוכרת דמות כחיילת, שהוא היה אוטוריטה והוא אמר לי שהוא רוצה לקחת אותי לאיפה שהיו מגורי חיילות, אני ידעתי שזה לא תמים הדבר הזה, אבל נסעתי איתו. הוא הביא אותי לרידינג והתחיל לשלוח ידיים, הבנתי שאני חייבת פה להילחם. אמרתי לו 'אני מבקשת ממך להפסיק עם זה ואל תחזור על כך שנית'. לא יודעת מאיפה יצאו לי המילים, אני לא מדברת ככה בדרך כלל, והוא נבהל ממני, כי אין חוכמות איתי ושילמתי על זה. חתמתי אז קבע, כדי להיות הסולנית של הלהקה, כי כולם עזבו, הייתי עוד שנה וחצי בלהקה והוא הוריד לי סולואים".

ארזי סירבה לספר מי היה אותו אדם ואף חשפה את המחווה שעשתה לו: "עשו איזה ערב לכבודו ואני באתי ושרתי לו, הקדשתי לו שיר, באיזשהו מקום לא שמתי עליו, אני בן אדם שהולך קדימה, אני לא מתחשבנת, זה לא מעניין אותי. נגיד ביקורות רעות, אני לא זוכרת מי כתב, הדברים השליליים, אני לא נותנת להם מקום אצלי".

אפרים שמיר, שהיה מאוהב בך, כתב עלייך את המשפט "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם". נעלבת?
"לא, גם לא ידעתי מה הוא מרגיש כלפיי, הוא ישב מאחוריי באוטובוס, היו לנו מקומות קבועים של הלהקה, הוא היה חבר נורא טוב. יום אחד הוא הזמין אותי אליו לבית שלו בחולון והוא השמיע לי את השיר הזה. מיד הבנתי, אבל עשיתי את עצמי שאני לא מבינה, כי לא ידעתי איך להתמודד עם זה. הייתי נורא נבוכה, אבל השוק שלי היה כששמעתי אותו ברדיו, המשפט 'לא תדעי אהבה אמיתית לעולם' חוזר וחוזר והוא כל כך מבהיל. רצתי מחדר לחדר רק לא לשמוע את זה, זה כמו איזו קללה שרודפת אחריך".

לתוכנית הגיע אורח מיוחד, שורד השבי גדי מוזס, אותו ארזי שאלה: "כשחזרת, אמרת 'אני חוזר לניר עוז, אני חייב לשקם את הקיבוץ', אז מה קורה עכשיו?". מוזס ענה: "אסור לגור שם, כי זה עדיין אזור סכנה, 80 אחוז מהבתים שרופים, אבל בואי נגיד ש-20 אחוז אפשר לגור שם, הבית שלי לא נפגע בכלל. אני רוצה לחזור ותוך חודשיים אני אחזור. אני 62 שנה בניר עוז, זה המון זמן, המון שנים של השקעה ואי אפשר לראות את זה יורד לטמיון".

כשהיה בשבי, מוזס ראה את הסרטון של ארזי שרה את שירה "הביתה" בכיכר החטופים, דבר שנגע מאוד ללבו: "התרגשתי עד דמעות כשראיתי אותך ועוד יותר כששמעתי את השיר הזה, זה שיר שיש בו כל כך הרבה תוכן אמיתי, כל מה שהובטח לא קוים או נגמר. זה שיר שמעורר את כל הרגשות האפשריים, אכזבות מהמנהיגים שלנו, אכזבות מהסיטואציה. הנוח'בות נכנסו אליי הביתה בשבעה באוקטובר והפכו אותי לשקוף אצלי בבית, זו הייתה הרגשה איומה של בגידה, השיר הזה מבטא את הכל".

על השיר האלמותי שהפך לסמל מאז שבעה באוקטובר, למרות שנכתב בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, אמרה ארזי כי הוא מצליח תמיד להישאר רלוונטי: "אני אומרת בהופעה לפני ביצוע של השיר שלצערי, לאורך השנים, השיר הזה כל הזמן נשאר אקטואלי, אנחנו כל הזמן באיזשהו סוג של מדינה שחיה על חרבה".

כשהלך לעולמו מחבר השיר, אהוד מנור, נאלצה ארזי לבשר על כך כשהגישה את תוכנית הבוקר "קפה טלעד" ולא הצליחה: "כשאתה מקבל בשידור חי כזו ידיעה אז אתה פתאום פחות מקצועי, אני לא יכולתי לעמוד בזה. אמרתי לדב גילהר היקר 'קח את השידור, אני לא מסוגלת, אני לא יכולה לתפקד'".

היריבות של ארזי עם עפרה חזה תיזכר כחלק בלתי נפרד מהקריירה שלה. כבר אז היא התביישה בזה, בייחוד בשל התקופה: "ברקע הייתה מלחמת לבנון וכל יום 'הותר לפרסום' ובמה אתם מתעסקים? הרגשתי מושפלת, כאילו קרב חתולות בין שתי זמרות, הרגשתי מותקפת והותקפתי גם פיזית. היו מגיעים להופעות וזורקים עליי אבנים, הושמצתי בעיתונים, זה היה כל כך מטומטם. מה שמדהים זה שזה מלווה אותי לאורך כל השנים, זה כנראה מלמעלה".

השיר "חי", שעופרה הופיעה איתו באירוויזיון, זה שיר שנכתב בשבילך, על ההורים שלך.
"נכון, אהוד מנור הביא לי את הטקסט, אבל בגלל מלחמת לבנון אני לא יכולתי לשיר את השיר הזה, הטקסט עצבן אותי, נהרגו כל היום חיילים, איך אפשר לשיר שיר כזה?".

אחרי שהורייך נפטרו, קיבלתי אחת טלפון מפתיעה, עופרה חזה. הופתעת?
"האמת שאני לא שאלתי אף פעם את עצמי את השאלה הזאת, הרגשתי משהו טבעי והייתה שיחה נהדרת. אני זוכרת שהיא מאוד נפתחה, היא גם סיפרה לי על ההורים שלה, על מה שהיא חווה איתם והייתה באמת שיחה מנחמת, סוג של סגירת מעגל".

ב-1974 כיכבה ארזי בסרט "שרית", בו גילמה עוזרת לשחקנית מפורסמת שנכלאת ונאלצת לגדל את בנה. בסרט נראית ארזי רוקדת ושרה במועדונים, תיעוד שהיום היא לא מתגאה בו: "לא יכולה לסבול את זה, זה היה נורא ואיום, שיא הגיחוך".

ב-2020, שיא הקורונה, הסכמת להופיע בטקס המשואות. השנה הציעו לך להשיא משואה וסירבת.
"מוצאי פסח אני מקבלת טלפון מיושבת ראש הוועדה של המשואות, היא אומרת לי 'אנחנו רוצים להציע לך להשיא משואה, מי שבחר בך היו משפחות החטופים והציבור'. זה מאוד החמיא לי ואמרתי כן. קמתי בבוקר ופתאום אני אומרת לעצמי 'את הולכת להיות חלק מהדבר הזה ולהתעלם מזה שחובטים בראש השב"כ, ברמטכ"ל, בבית המשפט וכל מה שהוא ממלכתי? התקשרתי לשלומי לאופר שעובד איתי ולאודי דבוש, שהוא המנהל האישי שלי, ואמרתי 'אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות את זה, בואו נעשה את זה מהר, לפני שמירי רגב מתקשרת'".

למרות הניסיונות להקדים תרופה למכה, בתקשורת דיווחו על כך בצורה שלטענת ארזי לא הייתה קשורה למציאות: "מיד מתקשר עיתונאי לשלומי לאופר ואומר לו 'מירי רגב התקשרה לירדנה ארזי והיא טרקה לה את הטלפון בפרצוף', מה שלא היה ולא נברא, לא הגענו בכלל לסיטואציה הזאת. אז פשוט הוצאנו הודעה, בדיוק עם הדברים שאני חושבת ומאמינה בהם".

כמה זמן לקח עד שהטוקבקים הרעים יצאו והרעל כוון אלייך?
"כנראה שמיד, אני לא כל כך שם, אני לא מחפשת את זה, אבל היו תגובות שנגעו לי מאוד. אני לא מדברת על אלה שגידפו, אליהם אני לא מתייחסת, אבל היו תגובות של אנשים שזה מכאיב להם וכשזה מכאיב למישהו, זה גם מכאיב לי. כתבה לי אישה מקרני שומרון שהבן שלה נפל בעזה וכאב לה מאוד שאני לא לקחתי חלק באותו אירוע ממלכתי. הסברתי לה בדיוק את מה שהניע אותי, זה מאהבת את הארץ, חרדה על המדינה הזו, אני אוהבת אותה. כל מה שאני רואה, כל הדברים שקורים פה בשנתיים האחרונות קשים מאוד".

איך היא הגיבה לזה?
"היא הבינה אותי, ענתה לי מאוד יפה וביקשה ממני רשות להראות לחברים שלה בקרני שומרון את התגובה שלי, כמובן שהסכמתי.

אבא שלך היה באצ"ל, שני הורייך ניצולי שואה, נולדת בקיבוץ כברי, גדלת בחיפה, השורשים שלך כאן בכל מובן. עד כמה זה מתסכל אותך שמאשימים אותך בחוסר פטריוטיות?
"זה מתסכל, מי מרשה לעצמו לנחס לעצמו את הפטריוטיות? אנשים פה הקימו מדינה, אני באה ממשפחה של ההתיישבות העובדת, אנשים שרק נתנו, לא ביקשו אף פעם כלום, תרמו למדינה. משני צידי המשפחה שלי כולם היו ביחידות קרביות, איך אפשר לדבר אלינו ככה? איך אפשר להסית ככה?".

נולדה לך ילדה אחת, אלונה, חמישה ימים אחרי שילדת אותה חזרת להופיע.
"נכון, זה קשוח מאוד וזה גם מלווה ברגשות אשמה, זה ילווה אותי תמיד. אני אימא מאוד מגוננת ומאוד נמצאת, אבל הרבה מאוד טקסים בבית ספר וימי הורים לא הייתי, אני מייסרת את עצמי על זה עד היום".

בשנות השמונים, הופיעה ארזי במועדון "נובמבר", כשאת הבמה היא נאלצה לחלוק עם "צמד לסביות במשחקי אהבה", כפי שנכתב במודעה. ארזי הייתה שמחה למחוק את התקופה הזאת מההיסטוריה: "כולנו חלקנו חדר הלבשה, תדמיין לך את הסיטואציה. ככה ארבעה חודשים בשנה, זה היה סיוט, לא נחמד בכלל".

לפני ארבע שנים היית בחנוכת רחוב "ירדנה ארזי" בחיפה, לא הרגשה קצת מוזרה?
"זה מאוד מעורב רגשית, כי הרחוב על שמי נמצא במקום שכשהייתי ילדה בחיפה, זה היה הטבע שלנו, שם היינו בסלעים, בפרחים, בחיות בר ועכשיו זו שכונה. הדבר שהכי עשה לי צביטה בלב זה ההורים שלי, יש רחוב ארזי בחיפה והם היו כאלה אנשים צנועים".

חוץ מ"הביתה", איזה שיר שלך אתה הכי אוהבת?
"כל כך הרבה שירים הקלטתי ואני אוהבת אותם, אבל יש שיר של לאה גולדברג ויאיר רוזנבלום, שנקרא 'עוד יום אחד', שיר תפילה שנשאר בצל. לא השמיעו אותו והוא לא להיט, אבל זה שיר שאני מחוברת אליו מאוד, בעיקר לטקסט שלו".