חגים הם כר פורה לתסכול גדול, תיבות פנדורה ועצבים רופפים. מצד אחד אנחנו מגיעים לאירוע מקולחים, מחוייכים ומפונפנים - אבל עמוק בפנים, אנחנו כבר על הקצה. אחרי שניקינו שבועיים, מרטנו שערות כל הדרך, רבנו עם האמא, התמרמרנו על הילדים, קיטרנו על החמות, נפרדנו (בראש) מהבעל (וחזרנו) ושרפנו את החרוסת - מגיע רגע האמת. המפגש המורחב עם המשפחה, הדיון הקלישאתי שחוזר על עצמו אודות הרווקה המשפחתית, הבן של הדודה שלא ברור מה נסגר איתו, והדוד חסר הטקט. בקיצור, מסיבה של ממש.

אז מה עושים? ובכן, לא צריך לרגוז, לא צריך לכעוס ואם אפשר כדאי להתרחק. אם אתם שונאים את החג אבל ממש אוהבים את "ארץ נהדרת" - הנה כמה סיטואציות שסביר שתכירו, תזדהו, ויש לנו אפילו כמה פתרונות עבורכם שנלקחו היישר מהמערכונים הכי שווים של ארץ נהדרת.

הצד שלו, הצד שלה

שיקול דעת הוא עניין חשוב. לכן בחלק מהמקרים נשים מפעילות אותו, והגברים פועלים לפי ההוראות של הנשים. תקראו לזה קלישאה, אנחנו קוראים לזה "החיים עצמם". ביומיום זה עובד נהדר, הגבר מקבל הוראות ומיישם. אבל כשמגיע החג, יש לגברים נטייה להחליט בעצמם. וזה חבל כי הוא היה דווקא אבא טוב לילדים ולא רע במיטה.

הבדיחה של סבא

זה קורה במשפחות הכי טובות. סבא או איש ממש מבוגר אחר מתעקש לספר את הבדיחה הישנה על הביצים. אז למה טובלים את הביצים במי מלח, ילדים? ובכן כי כשבני ישראל חצו את ים סוף, המים הגיעו להם עד, ובכן, הבנתם. עכשיו מגיע הצחוק המוקלט, או העיניים המתגלגלות, או הרבה מאוד יין כדי להעביר את הערב עד שתקיאו. 

נקמת המתארחים

מצד אחד, הפקקים, הלחץ, הפן שנהרס, הילדים שעצבנו, הכסא החורק והאוכל שנשפך עלייך בנסיעה. מצד שני, היי - אתם לא מארחים השנה. מה עדיף? כמובן שהאופציה השנייה. אז מה נשאר לכם? לחייך, להביא חרוסת ולסיים עניין. בסוף, אתם יכולים לזרוק למארחים שהיה אחלה. ושנה הבאה אצלכם, הא? (אל תדאגו, אף אחד לא יזכור לכם את זה).

משפטים שמצדיקים חיסול ממוקד

החג מוציא מאיתנו הרבה מאוד אמוציות. וכשמגיעים לדבר על משקל, או אז המפלצת הירוקה מבצבצת. אנחנו באמת לא חושבים שיש אנשים רעים, יש כנראה אנשים שרע להם.

הרגלים שצריך להרוג

אם אתם לא פרזנטורים שמקבלים ביליונים על פרסומת - אנא מכם בחרו לכל אחד את הבגד המתאים לגילו, רכשו לבת השנתיים שמלה מתאימה ותגאלו את המשפחה ואת כולנו מהחליפות התואמות. העולם והרשתות החברתיות יודו לכם.

קבוצות שצריך לעזוב

ביומיום אנחנו מתנהלים בתוך כ-40 קבוצות וואטסאפ בממוצע. בסמוך לאירועים גדולים כמו חגים וסוף שנה, אנחנו מקבלים במתנה עוד כ-20 קבוצות זמניות ומעיקות מכל המסגרות אודות מתנות לגננת, לסייעת, למאמן כדורסל, לשומר בכניסה ולאיש ההוא שאמר לנו פעם שלום. ובכל הקבוצות יש הרבה מאוד אנשים ויותר מדי דעות. ובסוף מה? מחליטים לדחות את המתנה לסוף השנה. אז למה? למה להטריף את המוטרף? 

בתיאבון

למרות שהמצה יצאה להם לא רע בכלל.

חמותי ואני

וזה רק כמובן קצה הקרחון. קשר בין כלה לחמות, או חתן לחמות, יכול להתקיים בהרמוניה בזכות חיוכי מונה ליזה, שקרים לבנים ותסכול בסיסי. בינינו, אפילו החמות יודעת שאתם לא באמת רוצים את המתכון, היא 
סתם רוצה להביך אותך בשולחן. תזרמו איתה. היא לא ישנה כבר שבועיים.

 

תורן סבתא

הילד בדיוק קיבל רישיון נהיגה? עם התעודה, מגיעה גם האחריות. כלומר הסינג'ור. אין כמו לנסוע עם סבתא שעתיים על הכביש ולדבר על הגפילטע ואיך היא יודעת להכין את זה הכי טוב שיש. בעוד 30 שנה תתגעגע לזה כשתיסע עם שלושה ילדים שהם לחלוטין בלתי. תכלס אין על סבתא. 

 פדיחה ידועה מראש


זה קורה במשפחות הכי טובות ובמיוחד על הכסאות הכי חדשים. מרפי, מכירים? 

עניין של זמן

בדומה לבן הזוג שמזמין את המשפחה על דעת עצמו, ישנו גם זה שמחליט לחשוב על דעת עצמו ולומר את כל מה שעובר לו בראש, וגם זה חבל. כי באמת שהיו לו כל כך הרבה סיבות לחיות עבורן.

 זה בלי הטקט

וזה גם תמיד קורה ברגע הכי שקט בשולחן שבו אפשר אפילו לשמוע את אליהו הנביא נכנס בדלת