צורח מבפנים

פגשתי את מוסא עטיף קבאשי לפני 4 שנים, כשהיה בן 10. זה היה ל"ג בעומר. כל בני הכיתה שלו, כיתה ד' בבית הספר רמת אביב ג', אספו עצים ושיחקו מסביב, ומוסא עמד מול המדורה ולא הסיט את המבט מהאש. הייתה לו סקרנות בעיניים, ופחד, ומיליון שאלות נשאלו לו בין הריסים. הילדים סיפרו שאיפשהו במהלך כיתה א' הוא הפסיק לדבר. ככה סתם. ומאז הפנים שלו מחפות על המילים. הוא מדבר עם האצבעות, ומהנהן, ויש לו אלף פרצופים. אנחנו מבינים אותו גם ככה, הם אמרו. המצלמה נסגרה לו על המבט והתקרבה, והתאהבה, ואספה מאז ובמשך שנתיים וחצי את כל ההבעות והשמחות והפחדים בעיניים החומות והטובות שלו, את כל המילים שלא אמר. רפרטואר שלם של רגש. ניואנסים של חיוך, זיק של תעלול, ומבוכה, ואכזבה ושעמום.

הוא הפך לילד השותק. 4 שנים שהוא שותק ואיש לא שואל מה קרה, אם קרה. איש לא מנסה לטפל, לעזור לו למצוא חזרה את המילים. ההורים עסוקים, חלשים, חיים את קשיי הקיום ופחד הגירוש. השאר עושים כמיטב יכולתם, לא יותר. "הצבא שלי בגרון לא חזק מספיק", הוא כתב.

ממש בצמוד אליה, מעבר לכרית שלו, עומד בלון גז. בן יחיד, לשחק בחוץ אסור לו, הטלוויזיה ישנה ודפוקה. אבא עובד בבניין וחוזר מאוחר, אמא חדרנית בבית מלון. כשהיא תחזור היא תלך לישון ולא תקום עד הערב. בשנים קודמות עוד הוזמן לבתים של החברים שלו לכיתה. ככל שעובר הזמן ומתגברת השתיקה שלו, יש אליו פחות ופחות סבלנות. גם אין מי שייקח לחבר, או יחזיר. ככה יישב שעות מול הפייסבוק, יקפוץ על המיטה או יסתכל למטה דרך החלון, עד שמישהו יגיע.

מה חשוב  יותר – הסרט או החיים?

במהלך השנים ליווינו את הקשר המיוחד שנרקם בינו ובין המורה שלו אנה - מורה שעלתה מרוסיה לפני כמה שנים, ופצע הזרות שלה עוד פתוח. ליווינו אותו בהסעה לבית הספר. 10 ילדים בכיתות א' עד ו', מהשכונה בדרום תל אביב, מחליפים פוגים ובליידים, צועקים, צוחקים, סופרים קלפים. כל כמה חודשים מישהו מהם מגורש. הבאים בתור יישבו בהסעה ויספרו אחד אחד מי כבר איננו. לאבינה. תומס. מוזס. חסן. כמו שספרו קודם קלפים. משחק מזל כזה.