הלכתי לאיבוד בפעם הראשונה בחיי. באמת. וזה קרה לי דווקא ברגע הכי פחות מתאים, באמצע צילומים של הסרט הזה בסוף העולם. והכי נורא זה קרה בלב הג׳ונגלים של בוליביה. זה לא שלא יצא לי להתברבר בעבר או פה ושם לאבד את הכיוון באיזו עיר חדשה, אבל שום דבר מכל אלה לא מזכיר את התחושות שהתרוצצו לי בגוף כשעמדתי באמצע הסבך המטורף של האמזונס ובמשך עשר דקות שהרגישו לי כמו נצח, הייתי אבודה. לא מצאתי את השביל ולא את הקבוצה שהמשיכה ללכת.

ואז הבנתי משהו על יוסי גינסברג, גיבור הסרט שלי - את ה״לבד״ המצמית והמסחרר הזה הוא הרגיש במשך עשרים יום. ומ״איבוד״ כזה לא חוזרים כל כך מהר. אפילו לא שנים אחרי שכבר מצאו וחילצו אותך.

דורות של ישראלים גדלו על ״בחזרה מטואיצ׳י״ הספר שכתב יוסי לפני שלושים שנה, אחרי ששב ממה שאמור היה להיות ה״טיול אחרי צבא שלו״ והפך להיות האירוע ששינה את חייו ללא הכר. אז הוא היה בחור בן עשרים ושתיים שהכיר בלה פאס, שני חברים מטיילים צעירים כמוהו, קוין וקארל. יחד הם החליטו לצאת למסע אל האיזורים המסתוריים של הג׳ונגל הבוליביאני. המטרה הייתה לפגוש שבטים שלא ראו אדם לבן. מי שפיתה את החבר׳ה הצעירים לצאת למסע הלא שפוי הזה היה קארל, אוסטרי מרשים שהציג עצמו כגיאולוג והפציר ביוסי ובחבריו לשכור אותו כמורה הדרך שלהם לג׳ונגל. כך הם יצאו לדרך מצויידים בניצוץ הרפתקני בעיניים ואומץ שיש כנראה רק סביב גיל הטיפשעשרה בואך עשרים וקצת. לא היה להם מושג כיצד עומדת להתפתח ההרפתקה העליזה שלהם.

רק אחרי ימים של הליכה מתישה בסבך, כשהיה כבר מאוחר מדי, התחילו יוסי וחבריו להבין שהמדריך שלהם הוא בעצם נוכל. הם כבר היו חלשים ומסוכסכים ביניהם והחליטו להתפצל לשתי קבוצות. זה הרגע בו נגזר גורלם: שניים מהם, מרקוס וקארל לא ישובו לעולם ואילו יוסי, שהחליט להמשיך בשיט ברפסודה על נהר הטואיצ׳י עם חברו קוין, עומד לחוות עשרים ימים קשים ומוטרפים לבד בג׳ונגל. מה שהוא יעבור שם וישרוד כדי לספר - יהפוך להיות אחד מסיפורי ההישרדות המפורסמים ביותר בכל העולם.

ואני? אפילו טיול אחרי צבא לא עשיתי. לא יודעת איך לארוז תרמיל מטיילים גם אם חיי יהיו תלויים בזה ומעל הכל אני מטפחת כבר שנים חרדה מאוד ספציפית מעכבישים. אפילו הגרסא מצויירת של דיסני לעכביש גורמת לי לפנות את החדר במיידי. אז מה לי ולמסע בן שבועיים בעומק האמזונס?! בסוף הבנתי שאסור לי לוותר על ההזדמנות הזו. קצת חשקתי שיניים והרבה ארזתי מיני תרסיסים דוחי חרקים (שרק הצחיקו את הזוחלים והמעופפים של האמזונס). ויצאתי לדרך יחד עם רונן הצלם, עמית המקליט ועוד עשרה מטיילים ישראלים וותיקים בעקבות הסיפור של יוסי.

זה היה מסע אל נופים עוצרי הנשימה שבחיים לא האמנתי שייצא לי לראות, אל שבטים עתיקים שחיים בלב הג’ונגל, במהלך הימים ההם המצלמה שלנו תפסה רגעים שפשוט לא יכולים להתרחש במציאות המוכרת שלנו - זה קצת כמו עולם אחר. אבל מעל הכל זה היה מסע מרתק אל דמותו של יוסי - מה קורה לאיש שהפך בחייו, אם רצה בכך וגם אם לא, לאגדה.

"החזרה לטואיצ'י": ראשון אחרי "עובדה"