"הרגשתי שאני צריכה להיות יותר פעילה במשחק ועם קול בולט"

רגע לפני שהמתמודדים האחרונים יעזבו את הטירה של "הבוגדים", לי שטח שואפת להתקדם עם המשימה שאיתה התחילה את המשחק - לשמור על זהותה כבוגדת, להעלים את כל הנאמנים ולזכות בפרס הכספי (פרק חדש הערב, חמישי, אחרי החדשות, קשת 12). בריאיון מיוחד ל-mako סיפרה על התחושות לקראת רגע השיא: "מתחיל להיות לחוץ, מספר האנשים במשחק שמעלים חשדות מתחיל להצטמצם. יש אנשים חזקים שהקול שלהם נשמע יותר, כשהם מעלים מישהו על המוקד אני מבינה שהסיטואציה מתחילה להיות בעייתית. צריך לחשוב איך מתנהלים עם זה".

אחד מהרגעים הבולטים של לי כבוגדת היה כשהעמידה להדחה את ליה חברתה לקבוצה. "היא הביאה את זה על עצמה בשולחן, ניסתה להתחמק מהתשובות", סיפרה לי ונזכרה במקרה: "באותו שולחן העליתי את השם של בר ונתתי סיבה למה הוא חשוד, אם מישהו אחר מעלה שם של מישהי אחרת כמו ליה ונותן סיבה למה היא חשודה ואני לא אלך אחריו - הוא לא ילך אחריי אחרי זה כשאני אתן סיבה מוצדקת. זה לא קל להדיח בוגדת ומאוד רציתי שליה תמשיך איתי במשחק אבל אין מה לעשות, אם את לא יודעת לעמוד ולהגיד 'אני לא בוגדת' או לנסות ולהפנות את האש למישהו אחר ורק להתחמק מתשובות, לא הייתה לי ברירה".

"החלטתי את זה ממש באותם רגעים בשולחן. ראיתי איך הדברים מתנהלים, לאן הרוחות נושבות, איפה רוב הקולות יהיו ולשם כיוונתי", אמרה לי על ההחלטה להצביע נגד ליה והוסיפה על האסטרטגיה שלה לאורך המשחק: "רוב הפעמים בשולחן הלכתי עם רוב הקולות, אף פעם לא הייתי קול מבוזבז וסתם לזרוק שם בשביל לזרוק שם".

השם שלך היה מהראשונים שעלו במשחק. זיהית את זה שחשדו בך?
"בכלל לא, הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלי הייתה כשדיוויד אמר את זה בצוואה שלו והייתי מאוד מופתעת. לא היה לי מושג שהם בכיוון שלי, חשבתי שאני משחקת טוב ושלא נראה שאני בוגדת. הרבה שמות עלו בהתחלה, גם שלי עלה אבל ברגע שהבנתי שזה קרה אז שיניתי את המשחק שלי כדי שהוא ירד מהכותרות ושישכחו אותי קצת בצד. בהתחלה שיחקתי והתרגשתי, אבל כשדיוויד אמר את השם שלי הרגשתי שאני צריכה להיות יותר פעילה במשחק, להעלות שמות בשולחן ולהיות עם קול יותר בולט".

המשחק יכול לטשטש את הגבולות בינו לבין המציאות. זה קרה לך?
"לא. יודעת להבדיל בין התפקיד שבאתי אליו במשחק, לכיף, לעניין ולאתגר. לרגע לא חשבתי שזה מציאותי, במציאות התפקיד שלי הרבה יותר רציני. החשיבות של האמון של המטופלים שלי בי היא מעל הכל, אין שום דבר בעולם שיגרום לי לעשות משהו שיפגע במטופלים שלי. יש משחק שזה כיף, ויש את המציאות שזה לא באותה סקאלה".

היו דברים שגילית על עצמך במהלך המשחק שהפתיעו אותך?
"מודה שלא חשבתי שאהיה כל כך טובה בזה, גם בלשחק את המשחק וגם בלהגיע לשלבים כאלה. לא חשבתי שיהיה לי נוח עם מצלמות, זה גם מפתיע לראות. בכללי, אני חושבת שהייתי מאוד יצירתית במשחק ובמהלכים. חשבתי שאצליח יותר במשימות".

כשאת רואה את עצמך על המסך, זה דומה למה שזכרת?
"זה מוזר לראות את עצמי על המסך. זה דומה למה שזכרתי מהמשחק, זכרתי שכל הזמן קפצתי. זה מתאים לי, אני כל הזמן זזה ומדברת עם הידיים. הרוב זה דיי מה שזכרתי, נראה לאן זה עוד יתפתח".

מבחינת השחקנים, היה מישהו שהפתיע אותך בחדות שלו?
"בר היה דיי מפתיע, בפעם הראשונה שפגשתי אותו עוד בתחנת הרכבת לא חשבתי שהוא חד או ישים לב לדברים הקטנים ויידע איך לכוון את המשחק לכיוון הבוגדים. נכון שהוא שחקן פוקר ויודע לשמור על פוקר-פייס, אבל זה לא אומר שהוא יודע לזהות מי בשולחן גם עושה פוקר-פייס. חשבתי שהוא יהיה יחסית שקט אבל הוא הפתיע אותי, הוא היה חד וידע לעלות על הדברים".

במהלך המלחמה עשית הרבה מילואים.
"זה מאוד חשוב, כל מי שהוא בגיל וביכולות פיזיות לעשות מילואים. גם אם לא מבינים את המערכת, בסוף זה לא התפקיד שלנו להבין כחיילים פשוטים. אם אומרים לי להתייצב, אני אתייצב ולא בשביל אף אחד אחר חוץ מהלוחמים. המטרה שלי בתור רופאה בגדוד לוחם זה להיות שם בשביל החיילים, חס וחלילה אם מישהו נפצע או לטפל ברפואת שגרה. רוב המצבים שאנחנו מטפלים בהם אלה מצבים של שגרה, אבל כשאתה נמצא בעזה צינון הופך למשהו יותר משמעותי מאשר כשאתה נמצא בבית ואפשר להיכנס למיטה ולישון. בשבילי זה מאוד חשוב, אגיע לא משנה מתי יקראו לי כל עוד בית החולים מאשר. אין לנו ארץ אחרת ואנחנו צריכים להגן עליה".

לא פשוט לקחת את ההחלטה להיכנס לשטח לחימה.
"כשהתחילה המלחמה הייתי רופאה אבל עוד לא מתמחה בבית חולים, ישבתי בבית והרגשתי שאני לא יכולה לעזור. אני לא בבית חולים, אז אני לא יכולה לטפל בפצועים שמגיעים מהשטח. אני יושבת בבית ואין לי איך לעזור או לתרום, היה לי מאוד קשה. עשיתי כל מה שאני יכולה בשביל להיכנס ולהיות קרובה ללוחמים כדי שאוכל לתת מענה ראשוני בשביל להציל חיים, זאת המטרה שלי".