לפני כמה שנים ישבתי עם חברה טובה בפאב ומולנו התיישב התגלמות השלמות, זה שכל העיניים הולכות אליו ברגע שהוא נכנס לחדר. החברה אמרה לי: "בא לי שהוא יתחיל איתי", ועניתי תשובה הזויה ולא הגיונית: "למה שאת לא תתחילי איתו?". היא כמעט נחנקה מהבירה בגלל התשובה שלי ותוך כדי הבינה שמכאן יש שני תרחישים אפשריים: או שהיא עושה את הצעד והופכת להיות אקטיבית בתהליך, או שהיא ממשיכה לחכות לבחור הרדום ומסיימת את הערב בבאסה שהוא לא שם לב אליה.
בסוף היא הלכה על התרחיש הראשון. קמה והתחילה איתו. הסתכלתי עליה המומה ולמדתי שיעור קטן גם בעצמי: אם אני בקטע של מישהו, אין שום סיבה בעולם שאני אשב ואחכה שהוא יגיע עד אליי. אם אני רוצה משהו בחיים, כל דבר אגב, אני חייבת להיות אקטיבית, לגרום לזה לקרות. מורן זומר מ"הקבוצה" דווקא בחרה בתרחיש השני, היא חיכתה שמישהו מהרווקים יעשה את הצעד. וחיכתה, וחיכתה וחיכתה.
ישבתי מול הטלוויזיה ורציתי לצעוק לה: "תעשי משהו! תשלחי למישהו הודעה!". אבל היא לא שמעה אותי ואת הערב שלה מורן סיימה בדמעות, כשהיא בוכה למנהל הקבוצה שאף אחד לא התעניין בה. זה שבר לי את הלב. האותנטיות, הכנות והפגיעות שהיא הראתה שבתה אותי. הרגשתי אותה כל כך באותו רגע, כי אין תחושה בודדה יותר מלהרגיש דחויה ולא רצויה. אבל לצד זה, יש לה מידה של אשמה בסיטואציה, ולא רק לה - לכולנו.
רוב הנשים שסביבי (וגם אני), לא היינו יוזמות או עושות את הצעד הראשון. תפיסה חברתית מעוותת שגדלנו איתה לאורך השנים גרמה לנו להאמין שאישה לא אמורה להתחיל עם גבר, שאנחנו צריכות לשבת רגל על רגל והצעות פשוט יפלו לנו מהשמיים. מורן שילמה מחיר על העמדה הפסיבית שהיא החליטה להיות בה, העמדה שגידלו את כולנו להיות בה.
משהו בפורמט הזה משנה אפילו יותר את חוקי המשחק. כי בזמן שבחוץ מורן כנראה הייתה משאירה אחריה שובל של גברים מבלי להתאמץ ולא הייתה חייבת לערער על "התפקידים המגדריים", כאן היא צריכה להראות יותר יוזמה ואקטיביות מהצד שלה. והאמת? היא ממש לא צריכה את היופי שלה כדי לכבוש גבר כשיש בה כל כך הרבה מעבר. היא אישה קרייריסטית אדירה, חכמה, עצמאית ומוכשרת, וגם בריקוד שעשתה קבלנו הצצה למישהי קלילה ומצחיקה. ובואו נתעכב רגע על העובדה שהיא קרייריסטית. אם בתחום המקצועי היא דחפה את עצמה קדימה, ידעה בדיוק מה היא רוצה והגיע לעמדה של עו"ד ברשת מלונות גדולה, אז מה מונע ממנה לקחת את אותן האמביציות ולדחוף קדימה כשזה נוגע לנושאים של זוגיות ואהבה?
התשובה ברורה. הנורמה החברתית מונעת ממנה. העובדה שכנשים חינכו אותנו שאנחנו צריכות לחכות לנס, לחכות שהצד השני ישים לב שאנחנו שם במקום לעשות מעשה. האמת, הגיע הזמן שנחליף דיסקט ונחלוק בעול המביך הזה יחד עם העם הגברי. זאת ההזדמנות לקבוע את הטון, להתחיל עם מי שאנחנו רוצות, להוביל את האינטראקציה. אנחנו יודעות מה אנחנו רוצות בכל תחומי החיים, אנחנו לגמרי לא צריכות לחכות שההזדמנות תגיע אלינו.
אם בחיים האמיתיים הגיע הזמן שנחליף את הדיסקט, אז על אחת כמה וכמה בפורמט כמו "הקבוצה". בתכנית שבה לא רואים אחד את השנייה, ולא יכולים ליצור בסיס של כימיה שנוצרת ממשיכה. כאן, האינטראקציה והחלפת המסרים היא מעל להכל. זה בדיוק מה שדר עשתה בצורה כל כך מעולה כששלחה הודעה לניב ולא חיכתה שהוא זה שיפנה אליה. אז כל מה שמורן צריכה כדי לנצח את המשחק זה להעז לפרוץ לעצמה את הגבולות שהיא מכירה. להתנתק מהמחשבה ש"הקבוצה" זה פאב שהיא יושבת בו ועוד רגע כל הגברים ייגשו אליה, ולהתחיל ליזום. ככה לפחות היא תהיה בטוחה שעשתה הכל כדי להשיג את מה שהיא רוצה, ולא חיכתה שמישהו אחר יעשה את זה בשבילה, גם אם תגיע דחייה.
אגב, הבחור שחברה שלי התחילה איתו? אמר לה שהוא בזוגיות (לעולם לא נדע), היא קיבלה ברקס של הלייף, אבל היא שינתה לי את כל מה שחשבתי עולם הדייטינג בכמה שניות של אומץ ושבירת מוסכמות.