הפודקאסט החדש של דרמת המתח החדשה, בהנחיית ניב שטנדל, ייקח אתכם מדי שבוע אל הסודות מאחורי הקלעים של "השוטרים". לאחר כל פרק, שטנדל ישוחח עם האנשים שמאחורי הסדרה, השחקנים, היוצרים ומעורבים בפרשה. הם ייחשפו אתכם לתהליכי הכתיבה המאתגרים, דרך הליהוק ועד לסצנות האקשן, וידברו על המאבק בין המשטרה לארגוני הפשיעה בישראל, על שיטות הפעולה של הארגונים היריבים הללו וגם על החברה האזרחית, שלעתים נמצאת ממש בתווך ואף בטווח האש.
והפעם: התסריטאי יובל יפת והבמאי רותם שמיר ("פאודה", "בני ערובה"), שזכה בפרס האקדמיה לטלוויזיה בקטגוריית הבימוי הטוב ביותר בסדרת דרמה, מספרים על איך נולדה סדרת הדרמה, מה קרה מאחורי הקלעים של ההפקה, מול אלו אתגרים ניצבו בזמן הצילומים וכתיבת התסריט ועד כמה העלילה באמת קרובה לסיפור האמיתי? פודקאסט השוטרים, אנחנו מתחילים.
הרגע שלפני השוטרים
בואו נתחיל שתספרו לי על מה הסדרה בעצם?
רותם שמיר: "הסדרה מספרת את סיפורו של אלון, שהוא קצין משטרה מתל אביב, שחוזר לעיר הולדתו נהריה. הוא הגיע ממשפחה של שוטרים, אמא ואבא שלו הם שוטרים לשעבר, והוא חוזר לנהריה כדי לקבל פיקוד על הבילוש של התחנה המקומית. כשאלון מגיע, הוא מגלה שיש שם גנגסטר מקומי, נקרא לזה ככה, שמחזיק את ראש העיר בביצים. אלון מנסה בכל כוחו להילחם בו בדרכים חוקיות, וכשזה לא עולה בידו הוא נאלץ לחצות את הקווים".
וזה המקום להזכיר שהסדרה לוקחת השראה מסיפור אמיתי בעצם, שקרה בנהריה, מה שמוכר בישראל כ"פרשת השוטרים הנוקמים", או "העבריינים במדים", חבורה של שוטרים בתחנה מול פושע מקומי, החליטו שזה לא עובד בדרכים המקובלות והלכו על האמצעים הפחות לגיטימיים. בעצם כמה לקחתם מהסיפור האמיתי וכמה חופש אמנותי?
יובל יפת: "לקחנו את הקווים הכלליים שלו, לקחנו הרבה פרטים קטנים ופחות או יותר את כל מה שבאמצע המצאנו. הדמויות לא מבוססות על דמויות מהמציאות, אבל הסיפור בגדול, כן".
לא פניתם לגיבורי הפרשה?
רותם שמיר: "לא".
למה?
יובל יפת: "בסופו של דבר, הסיטואציה שאליה הם נקלעו, והבחירות שהם קיבלו ממש בגדול היו ההשראה בשבילנו, אבל רצינו לספר סיפורים על שוטרים שהם לאו דווקא השוטרים שהיו במציאות, אז לא רצינו לדבר איתם ולשמוע דברים על הביוגרפיה שלהם".
בוא נדבר רגע על הגיבורים המרכזיים של הסדרה, הזכרת את אלון שנהב, לשעבר שרעבי, שאותו מגלם צחי הלוי. מי יש לנו עוד?
יובל יפת: "אחד האנשים הראשונים שאלון פוגש כשהוא מגיע זה את ראובן, בלש ותיק בתחנה, והוא בעצם הסמן הימני בתוך החבורה, הוא זה שמהרגע הראשון מבהיר לאלון שהדרכים המקובלות לא יעבדו פה, ופה יש חוקים אחרים שצריך לפעול לפיהם".
"לקחנו הרבה פרטים קטנים ואת כל מה שבאמצע המצאנו. הדמויות לא מבוססות על המציאות, אבל הסיפור כן"
רותם שמיר: "אותו מגלם דני שטג בכישרון רב. יש גם את חבר הילדות של אלון, עמי, שמשחק אותו אלי פיניש, שבעצם מקבל את פניו עם ההגעה שלו לנהריה והוא נמצא שם כדי להיות הכתף התומכת באלון כשהוא עובר את הקיר הזה שהוא צריך לעבור. ויש קצין מודיעין צעיר שמשחק אותו מאור שוויצר. ובן דוד של אלון, דניאל גד, שהוא שוטר נלהב. זאת בעצם החמישייה בפרונט. אלון הוא נשוי למיקי, שאותה משחקת שני כהן. היא בעצם פרקליטה במחוז צפון שעוברת לנהריה יחד איתו כדי שיקבל את התפקיד הזה. וכמובן יש את מי שעומד מול השוטרים, מאור עזרא, שמשחק אותו שלומי יפרח, ראש ארגון הפשיעה של נהריה".
הסיפור עדיין חי
יוצרי הסדרה מספרים שלא עבדו בשיתוף פעולה עם המשטרה, בדיוק מאותה הסיבה שלא בדקו את הביוגרפיה של השוטרים במציאות. המטרה הייתה לקחת מרחק מהסיפור האמיתי. "חשוב להבין שזה עדיין פצע פתוח" מסביר שמיר, "אירועים שקרו בתחילת שנות האלפיים של נהריה, הדהדו ועדיין מהדהדים עד היום במשטרה כי הם היו מאוד קיצוניים. וזאת אחת הסיבות למה הסיפור כל כך משך אותנו, כי באלמנטים המוסריים שלו יש קונפליקטים מאוד גדולים. לשמוע את הסיפור והאירועים שקרו בו, זה קצת משאיר פה פעור לחשוב שדברים כאלה התרחשו ממש פה לידנו. אז וכשמדברים על הסיפור עם אנשים שהיו באזור ומכירים, זה ממש מוציא ניצוץ בעיניים. תוך שנייה. זה עדיין חי".
מה הרגש?
רותם שמיר: "רוב האנשים שדיברתי איתם, מרגישים שהשוטרים הופקרו בזמנו, שהמשטרה בעצם לא טיפלה בעדינות מספיק בנושא הזה. כמובן שכל דבר כזה מייצר דיון, אפילו דיון סוער, ואני חושב שבלית ברירה הסדרה הזאת תעלה מחדש את הפרשה הזאת, אנשים יצטרכו לדבר עליה שוב. אחד האתגרים הכי גדולים שהיו לנו, היה לקחת דמות כמו של אלון שנהב, שמבחינתנו הוא איש חוק, זה מה שמגדיר אותו, ולגרום לו במשך שני פרקים קצרים יחסית לאבד את האמון. מבחינת דמות טלוויזיונית, על המסך, זה לא פשוט לעשות, בגלל שהוא צריך לנסות את כל הדרכים האחרות לפני שהוא בכלל שוקל בואו נעשה ככה".
"חשוב שאנשים יבינו שזאת לא סדרה על שוטרים מושחתים. להיפך, הם מנסים להציל את העיר שלהם, לשמור על אזרחים ועל הבית. הם פשוט מיצו את האפשרויות מבחינת החוק, ועכשיו הם מנסים בדרך אחרת"
זה תהליך מאוד מהיר יחסית, אנחנו יכולים לראות בעונה ולפעמים בסדרה שלמה גיבור שעובר את התהליך שאתם הכנסתם לשני פרקים.
רותם שמיר: "אני באמת חושב שזה היה האתגר הכתיבתי הכי גדול, שאתה תאמין שאחרי שני פרקים אלון אומר 'אוקיי, עשיתי הכל', הוא ממש עם הגב אל הקיר. אם היינו מביאים שוטר שבבניית הדמות שלו הוא פחות מושלם, אולי זה היה פחות מסובך, אבל ברגע שאתה לוקח שוטר שנכנס פנימה קצין מצטיין ורואים עליו שהוא איש מאוד ערכי, לקחת ממנו את כל מה שיש לו, ושישקול בכלל לעשות את מה שהוא עושה בסדרה, זה אתגר".
וזאת הייתה הבחירה, לא איזה גיבור אפל, לפחות לא באופן מובהק.
רותם שמיר: "אני חושב שזה מאוד חשוב שאנשים יבינו שזאת לא סדרה על שוטרים מושחתים. זה לא העניין פה, להיפך כמעט. השם של הסדרה 'השוטרים' מתייחס לזה שגם כשהם לא במדי משטרה, הם עדיין שוטרים. הם עדיין פה כדי לנסות ולהציל את העיר שלהם, לשמור על האזרחים ולשמור על הבית. התפקיד הוא עדיין אותו תפקיד, הם פשוט מיצו את כל האפשרויות שלהם מבחינת החוק, ועכשיו הם מנסים בדרך אחרת".
יובל יפת: "אני חושב שאפשר להגיד שהדרך שהם יוצאים אליה, או נאלצים לצאת אליה, כל הזמן שמה את השאלה – האם הם עדיין יכולים לתפוס את עצמם כשוטרים באמת או שהם חצו קו לתוך משהו אחר?".
אם אני מסתכל על הסיפור האמיתי, המיצוב שלהם היה השוטרים הנוקמים, או העבריינים במדים, ממש תמונת מראה של הפושעים.
רותם שמיר: "שני השמות בעיניי לא נכונים, גם באיך שאנחנו מספרים את הסיפור שלנו. שוב, אני לא רוצה לדבר על הסיפור האמיתי ולהגיד עליו עובדות, כי קטונתי, אבל בסיפור שלנו זה ממש לא סיפור על נקמה. זה סיפור על שוטרים שרוצים לנסות ולייצר סוג של פרובוקציה בצד השני בשביל לייצר תנועה אצל עבריין שבכל דרך אחרת הם ניסו ולא הצליחו".
מרכז מול פריפריה
מי שמשחק את העבריין בסדרה הוא שלומי יפרח, שבניגוד לשאר השחקנים, זהו התפקיד הראשון שהוא מגלם על המסך. עזרא, כך מספרים היוצרים, הגיע למעמדו כראש ארגון פשע בגיל צעיר, מה שמביא אותו לחוסר כבוד לכללים ולחוקים הלא כתובים של העולם התחתון. בניגוד לדימוי הקלאסי בסדרות פשע, בו העבריין הראשי הוא איש מבוגר ולמוד ניסיון, כאן יש פושע מסוג אחר. כזה שלא סופר אף אחד, ולא בדיוק משנה לו מה היה לפניו. "הדבק של הסיפור הוא שלא היו לו כוונות לצאת החוצה מנהריה", מספר שמיר, "הוא לא אמר קודם נהריה ואז תל אביב, זה לא היה העניין. הוא הרגיש שהכוח היה להישאר בתוך נהריה, ולהפוך אותה לעיר שלו. בגלל שהוא עשה את זה, היה כל כך מסובך לעצור אותו. אם הוא היה יוצא מנהריה, ומתחבר לארגוני פשע בתל אביב, אז היחידות הגדולות היו עטות עליו תוך שנייה והסיפור הזה היה ההופך לפחות פריפריאלי ומקומי. כל עוד הוא נשאר בתוך העיר, זאת בעיה של הנהריינים ושל התחנה המקוית בנהריה, וזה בעצם מקור הצרות".
"הביקורת שקיימת בסדרה על הממסד הממשלתי נוגעת לפער בין הטיפול ביעדים ארציים לבין מקומות שהם רחוק מהעין - רחוק מהלב"
זה ממש איזהו העשיר השמח בחלקו. איך זה השפיע על העיר באותו זמן? אתם מציגים בסדרה עיר שחיה תחת ארגון פשע.
יובל יפת: "אחד הדברים המעניינים הוא ההשלמה של העיר עם המצב, מכיוון שהמשטרה מעבר לתחנה המקומית לא מתעניינת בצרות של נהריה, אז גם תושבי העיר וגם העירייה פשוט השלימו עם המצב הזה. אלה לא היו קרבות של כנופיות, כי בעצם יש רק עבריין אחד, וכל העבריינים בעיר הם תחת ארגון אחד. אז הוא הפך לכמו מן עוד ראש עיר כזה, עוד דמות מרכזית בעיר".
אז אני רוצה לחבר את זה לתקופה שאנחנו נמצאים, שהמשטרה עולה לכותרות לאו דווקא בהקשרים חיוביים, בסוף קיבלה מפכ"ל אחרי שנתיים, אבל עוד שומעים על שימוש מופרז בכוח, והיום יש לנו עניינים של אכיפה בררנית במגזרים מסוימים בקורונה. ובכלל אני חושב שזה קו ביקורתי, ציבורי, תקשורתי תרבותי נגד המשטרה, אתם חושבים שהסדרה שלכם היא חלק מהקו הזה
יובל יפת: "אני חושב שהביקורת שקיימת בסדרה על הממסד הממשלתי היא די רחוקה מהדברים שהעלת עכשיו, מהדברים העכשוויים. היא יותר נוגעת בדברים שאפיינו את המשטרה, לפחות בתקופה ההיא, הפער בין הטיפול שלהם ביעדים ארציים והבעיה מבחינת הקודקודים שהם רואים אותם והם חלק מהחיים שם, לבין מקומות שהם רחוק מהעין רחוק הלב".
כמו המחשה לנושא הזה שמדובר ככותרת הזאת של ההבדל בין מרכז לפריפריה ככה זה נראה בצורתו האלימה והמסוכנת ביותר.
יובל יפת: "זה הגרעין של הסיפור. הסיפור הזה לא היה יכול להיווצר אם הם לא היו מאוד מאוד רחוקים מהמקום שבו מקבלי ההחלטות נמצאים".