ביקשתם אותנטיות וקיבלתם אותה. מה עוד אתם רוצים?

בכל משרד תמצאו אותם. הם תמיד יהיו ממוקמים במרכז החדר, או מטופפות בין המחשבים שאינם שלהן. מפטפטים, מחמיאות על הג'ינס לבוסית - תכירו את ה"personality hire". זה האדם ששכרו לעבודה בהתבסס על קסם אישי או כריזמה שקשה להכחיש. בכל מקום תמצאו את האדם ההוא. גם בקבוצת החברים, בארוחת השישי, ואפילו בריאליטי כמו "המירוץ למיליון" (פרק חדש הערב, אחרי החדשות, קשת 12). שלומי יפרח ואסף זגה הם הליהוק הצבעוני שצמאתם לו על המסך. אבל משום מה, כשההומור והקלילות מכילים רובדים קצת מורכבים יותר, לרבים קשה להכיל את זה.

שלומי ואסף הם ליהוק ריאליטי כמעט מושלם. זוג גברי שלא לוקח את עצמו ברצינות מדי, אנשי משפחה וחברים טובים. בגלל (או בזכות, תלוי את מי שואלים) עודף המשקל, הם מתמודדים עם תחרות האלופים האולימפיים קצת אחרת משאר הזוגות. על אף שגם לזוגות אחרים יש מגבלות, למשל האחים עמרי ואיתי רוזנבליט שאחד מהם קטוע רגל, לכל אחד מגבלה משלו.

על אף שהתגברו על אתגרים שאנשים במשקל או גיל אחרים מהם לא היו מעלים בדעתם - האינטרנט רחש וגעש מביקורות. אחרי משימת המדרגות הפיזית במהלכה שלומי התפרק מדמעות בפריים טיים, הוא קיבל טוקבקים קשים. "חלש" אמרו לו, ותהיות "למה הוא הגיע למירוץ למיליון" עלו לאוויר - אותן אני פשוט חייבת לסתור.

משחר הימים, אנשים שלא עונים באופן שבלוני על דרישות מודל היופי תמיד מרגישים שהם "מפצים" על משהו. שמן ומצחיק אלו שני סממנים פיזיים ורגשיים שכמעט הולכים יד ביד, אבל לכל מטבע יש שני צדדים. כשנמצא על המסך גבר שמרגיש הכל באופן עמוק כמו שלומי אז הוא גם נבון, תיאטרלי וקורע מצחוק - אבל גם מסתיר את הצדדים של התכונה הזו שנחשבים מאתגרים, כאלו שקשה לחשוף בפריים טיים. הבכי של שלומי בקרואטיה היה קורע לב, וגם רכבת ההרים שעבר עם אסף במשימת האופניים הראו לנו הצופים שמדובר בדמות מורכבת. כזו שיכולה להיתפס בכמה דרכים, ושמסע מטלטל ואינטנסיבי כמו הריאליטי, מוציא מהארון לא מעט שדים.

יתר על כן, שלומי ואסף הם שחקנים. הם יודעים להיכנס לנעלי אחרים, ולגלם דמויות שמרגישות אחרת. כשבתסריט כתוב "לבכות", זו משימה כמעט בסיסית עבור אנשי הבמה - אבל מה קורה כשאתה בתפקיד עצמך? גם שלומי עצמו היה המום מהביקורות, שפתאום לא הופנו אליו ממקור שני, דרך האדם שהפך להיות, אלא חדרו לתוכו ולאופיו ישירות.

גם השיח על משקל, אותו שלומי ואסף מהדהדים בפתיחות, עד לפני כמה שנים יכול היה להיחשב גחמה נשית. לתעד מול מצלמה מסע שמרגיש כמעט אבוד אל עבר גוף החלומות הוא נא ואמיץ, גם כשהוא מביא איתו רגעי שבר. חוץ מזה, כבר יותר מעשור שמודל גברי קצת אחר נמצא בעבודה. להתראות הדחקה - שלום שיח רגשי והודאה באנושיות. תחושות גבריות חדשות חובקו וקיבלו לגיטימציה שלא זכו לה לפני. שורות מצמררות כמו "אני מרגיש אשם אם אני מתכסה כשקר לי", כבשו את מצעדי הפזמונים, והדרך לפתיחת תיבת הפנדורה הרגשית של גברי ישראל הייתה נראית קרובה מתמיד, אבל נראה שאנחנו חוזרים אחורה.

שלומי ואסף ידעו שהם נרשמו לתחרות כמו "המירוץ למיליון", ולכן הם מספקים את הסחורה כל פעם מחדש. כמו עסקת אחד פלוס אחד, או סיטואציית win-win, הם מצליחים לעשות גם וגם. שלומי בעצמו אמר ש"בסוף, הוא עושה הכל" - וככה בעצם נראים החיים האמיתיים. להתקשות, להתפרק, לפעמים גם לבכות וליפול מהאופניים מתסכול אבל בסוף להצליח לקום ולהגיע בזמן לנקודת הסיום. זה בכלל לא משנה אם אני אישה, גבר או זוג צ'ופסטיקס ענקיים.

אני מעריכה את העובדה שיש לי על המסך שני גברים שלא תמיד הכל בא להם בקלות, והם ווקאליים לגבי זה. רגישות, הומור וקסם אישי אלו תכונות נחשקות, אבל חשוב להבין שהן מגיעות עם משקעים שלא בהכרח פשוט לראות בטלוויזיה. אחרי תקופה בה עם ישראל הכתיר אלפי "גיבורי על", ובמהלכה נאלצנו להתמודד עם מציאות כמעט לא אנושית, הגיע הזמן להביט פנימה. הבכי מצולם, התסכול חי ורוטט, אבל על המסך שלי יש לו מקום דווקא עכשיו. גם אני לא טובה בלטפס מדרגות או לרכוב על אופניים כשאני נושאת אדם נוסף על הגב, אבל אתם יודעים מה ההבדל בין שלומי ואסף לביני? אני אפילו לא הייתי מנסה.