שנייה אחרי שסיים את הביצוע המרגש לשיר של אביב גפן, ינאי בן חמו קיבל מנינט את הביקורת (החיובית) שמשום מה לא הפתיעה אף אחד מאיתנו: "זאת הייתה בחירת שיר מאוד לא צפויה שלך". למה זה היה לא צפוי? כי לא מצופה מזמר מזרחית לשיר רוק ישראלי.

הבעיה בזה זה שהיא לגמרי צודקת. אחרי שינאי ביצע שיר של אושר כהן "מקבל את עצמי" באודישן הראשון שלו, הציפייה הטבעית של השופטים וכנראה גם של רובנו הייתה שימשיך באותו קו של שירים מאותו הז'אנר. הציפייה זהה אגב גם לכל שאר המתמודדים. הם מגיעים לתוכנית ומציגים את עצמם דרך ז'אנר מסוים, ולפעמים הם זזים קצת ימינה או שמאלה בקשת הז'אנרים, הם כמעט אף פעם לא יחצו את קו הציפייה. אבל כשינאי התחיל לשיר את "מלאך", קרה משהו קוסמי ואמיתי במוזיקה הישראלית, משהו שכולם צריכים ללמוד ממנו.

האם רוק ישראלי של אביב גפן הוא ההפך המוחלט ממוזיקה מזרחית? זה משהו שאפשר להתווכח עליו ולדון בו במחקר אוניברסיטאי מעמיק; אבל אפשר לומר שלא סתם הפיקו את תוכנית המוזיקה "אביב או אייל", שבה כל אחד מייצג קצה אחר של המוזיקה הישראלית. תרבות הייתה מחוברת מאז ומעולם למוזיקה ואפשר להבין מאיפה החלוקה מגיעה, אבל מה שהיה אז זה לא מה שיש היום - התרבות פה השתנתה ומשתנה כל הזמן. אין באמת קצוות במוזיקה הישראלית כמו שהאמינו בדורות שלפנינו. היום סגנונות במוזיקה הם דבר עגול, אין ז'אנר שלא יכול לפגוש ז'אנר אחר.

אומנית ישראלית בולטת מאוד ואחת מהחלוצות בנושא היא כמובן שפיטה, שבדמותה כדיווה ים תיכונית, חצתה את הים לארה"ב הגדולה ועשתה לשירי הרוק הגדולים את מה שלא רבים עשו לפניה, עיבודים שמושפעים ישירות מהמוזיקה הערבית. הביצוע שהביא לפריצה שלה - "Karma Police" הוא דוגמה לאיך עושים את זה נכון. שפיטה שגם שלקחה חלק ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" הגיעה בזכות הסגנון המיוחד שלה עד לגמר. ועדיין, כנראה שהשילובים שלה היו כל כך חריגים בנוף, שהדרך היחידה שהיא יכלה להעביר אותם זה רק דרך הגשה הומוריסטית ומוחצנת בדמותה של שפיטה. 

ינאי הוא דוגמה ליוצר שלא רואה את הגבולות האלו. כשהוא ביצע את "מלאך", פתאום כל הקצוות וההפרדות שהיו בין הסוגות, נראו מגוחכים לחלוטין. במקום לבטל באופן אוטומטי שיר שהוא "מעבר לגבול", הוא בחר ללמוד את המילים, את המשמעות, והגיש את השיר מהמקום העמוק והאישי ביותר. גם בביצוע שלו בדו-קרב "יש אין סוף" של אמיר דדון הוא עשה את מה שנראה להרבה אומנים כסיכון מקצועי, ובטבעיות פשוטה הוא יצר אינטרפרטציה שמתאימה לו. מיותר לציין שהוא שוב סחף את כל השופטים ששוב הופתעו (פחות מהפעם הראשונה) ועבר עוד שלב בתחרות.

ברגעים כאלה אתה מבין שהמוזיקה פה היא מדהימה בפני עצמה בכל סגנונותיה, והיא יכולה להיות אפילו עוד יותר מדהימה אם נלמד לפרוץ את הגבולות הדמיוניים שיצרנו לעצמנו לאורך כל השנים.