לסיפור הזה יש סוף טוב. אבל במשך שש השנים בהן עברה עטרה אוריה (23) מבית אומנה אחד לאחר עד לנקודת התחתית של הרחוב, ניצבו בפני הילדה בת ה-18 שאלות הרות גורל, שלרוב לא עומדות לנגד עיניהם של נערים בני גילה. בתוך בניין נטוש ברחובות ירושלים, היא התמודדה במשך ארבעה חודשים עם המציאות הבלתי נתפסת של ילדי הרחוב. "זה פחד מוות. חוויתי דברים מפחידים בחיים שלי, אבל שם זאת באמת תחושה שהגעת לסוף", היא חוזרת בשקט אל הפחדים שהלכו איתה יד ביד באותה תקופה, "חייתי בתחושה שאני לא יודעת איפה אני אהיה מחר. אולי עדיין פה, אבל איפה עוד שבוע? ואם לא עוד שבוע, אז מה עם שנה הבאה? הרחוב זה טירוף. אתה עדיין ילד, לא קיבלת את הכלים להתמודד עם החיים. אין כסף, אין לאן ללכת, אין איפה לישון".
>>אל תפספסו את כל מה שקורה בכוכב הבא לאירוויזיון 2020
כך קרה שבזמן שבני כיתתה פתחו את החופש הגדול עם חיוך, תכנונים לבטן גב בחום יולי-אוגוסט והשלמת שעות שינה, אוריה ניצבה בפני חור שחור שהיעד הסופי שלו אינו ידוע. מכאן, היא הייתה חייבת לחשב מסלול מחדש. "אני זוכרת את כולם חוזרים הביתה לחופש הגדול, ולי אין לאן לחזור. אז ארזתי את הדברים שלי לתוך תיק, כשאני יודעת שאני לא חוזרת לפנימייה יותר ופשוט הלכתי. פתאום הבנתי שאין משפחת אומנה יותר. זהו, את לא קטינה, אז המדינה גם לא לוקחת עלייך אחריות, לפחות לא במקרה שלי, כי יש מקרים שבאמת מסתדרים. אני מצאתי את עצמי ברחוב".
תקראו לזה יצר הישרדות, אולי אופטימיות, יש שיגידו אפילו נאיביות, אבל הקול הפנימי של אוריה תמיד שכנע אותה שבסוף הדרך עוד יהיה לה טוב. גם במהלך החודשים האלה, בזמן שנערים אחרים שוטטו ברחובות העיר, היא ברחה לספרייה. שם, בין הספרים, השירים (שאותם היא גם מכנה כחברים) ועולם הדמיון שבו היא יכולה להיות כל מה שרק תרצה, אוריה מצאה את המפלט שלה. "מה ששמר עליי לאורך כל החיים, זו הידיעה בראש שאני לא יודעת איך ואני לא יודעת מתי, אבל יהיו לי חיים טובים וזה לא פה. זה לא הסוף שלי. אבל כבר הייתי חייבת שמישהו ייקח אותי, כי הייתי בסוף הכוחות שלי".
מה קרה דווקא שם?
"יש חבורות ברחוב, יש את הנוער שהוא מורכב מגילאי 12 עד 20 ומשהו, יש הומלסים מבוגרים, שאלה הנרקומנים בעיקר, כולם ממש מחולקים לאזורים. בוא נגיד שכמו כל החיים שלי, לא הצלחתי להשתלב ולא אהבו אותי כל כך, גם שם. עצבן אותם שאני הולכת לבלות את הזמן שלי בספרייה".
היית בעצם הילדה הטובה של הרחוב.
"כן, וזה נורא מעצבן. אני גם מבינה שזה נורא מעצבן כי יש בזה משהו מתנשא, כאילו את יותר טובה מאיתנו, אז זה פשוט לא התחבר. אם נגיד בבית הספר אתה ילד שפחות מתחברים אליו, אז אפשר פשוט לא להתחבר אליך. אבל ברחוב זה יותר קיצוני, זה כמו להיות בתוך מלחמה. אם אתה שונה או מתנהג מוזר, יאכלו אותך. גם אין לך לאן לברוח, אתה פה איתנו בתוך הבניין הנטוש הזה ועכשיו אנחנו נעשה לך דברים רעים".
זה ממש לחיות בפחד תמידי.
"אתה נמצא בחרדה 24/7, אבל אתה לא יכול לתת לחרדה להתבטא. כשאתה במלחמה אתה נמצא בחרדה נוראית, אבל עד שאתה לא יוצא משדה הקרב אתה לא נותן לה להתפוצץ, אתה לא יכול".
אז מה קרה כשיצאת משדה הקרב?
"כשיצאתי משדה הקרב נתתי להכל להתפוצץ, אחרי שיצאתי משם הרכבתי הכל מחדש, בצבעים שאני רוצה. הייתי אצל פסיכולוגית, היו לי התקפי חרדה, הייתה תקופה קשה בהתחלה. זה לא היה רק על הרחוב, זה היה על כל מה שעברתי עד אותו הזמן".
"החיים שלי עמוסים בצבעים יפים"
על חלקים מסיפור חייה של אוריה, כבר שמענו במהלך מבחן המסך שלה לריאליטי המוזיקה הכוכב הבא לאירוויזיון 2020, שמשודרת בקשת 12 (מוצ"ש, 21:15). אל האודישן בו ביצעה את השיר של עידן חביב, "עכשיו או לעולם", היא הגיעה עם שלושה מחבריה ואימה המאמצת, זוהר אוריה, שלמעשה הצילה את חייה מהרחוב. אבל עוד נגיע לשלב הזה. היום, היא עובדת על סינגל חדש, מתרכזת בכל הכוח בעשייה לאחר שסיימה לימודים בבית הספר למוזיקה "רימון" וחוץ ממקומות רועשים כמו מסיבות (שם ככל הנראה לא תמצאו אותה), אוריה מנהלת שגרת חיים זהה לזו של כל אדם אחר בגילה. "החיים שלי עמוסים כרגע בצבעים יפים", היא מודה, "מהרגע שהתחלתי לכתוב שירים בגיל תשע, הבנתי שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם".
איך באמת התחילה האהבה שלך למוזיקה?
"לא היו לי כל כך חברים בילדות, והבנתי ששיר יכול להיות חבר ממש טוב. אפשר גם לכתוב שיר לכל רגע בחיים. יש שיר שיהיה חבר שלי כשאני עצובה, שיר שיהיה חבר שלי כשאני שמחה ושיר שיהיה חבר שלי ביום שאני מבולבלת. זה נורא עזר לי, גרם לי להבין שאני לא לבד ושיש חבורה של שירים מאחוריי".
נשמע שמוזיקה זאת לגמרי הבריחה שלך.
"חוויתי ואני עדיין חווה את זה גם היום. רוב הזמן אני נמצאת בראש שלי. אני מרגישה שאני הרבה יותר בדמיון שלי, זה פשוט נורא נעים לי שם. זה המקום שאני יכולה לעשות בו הכל, אני יכולה לשיר, אני יכולה לכתוב ואני יכולה להמציא בו הכל. אז זו כן בריחה, אבל זה תמיד שם. כאילו יש שני עולמות ואני יכולה לשחק בהם. ככה כל פעם כשאני כותבת שיר אני מגשימה חלום, עכשיו אנשים יהיו שותפים לתחושה הזאת".
איך זה מרגיש עכשיו כשאת חושפת את עצמך ככה?
"זה מאוד מפחיד, זה כמו לספר לאנשים סוד ולא לדעת איך הם יגיבו ולמי הם יגלו אותו. זה כמו שאני אומרת דברים בלי לסנן, אני מדברת את מה שאני חושבת באותו רגע, מה שאני מרגישה באותה שנייה ולפעמים זה יוצא קצת עקום. אז צריך ללמוד שאם אמרת את זה - זה כבר בחוץ. אותו דבר עם השיר שלי. המחשבות ואיך שאנשים יקבלו את זה, זה שלהם וזה בסדר".
איך תתמודדי עם הביקורת?
"התחושה הזאת שאנשים לא מבינים אותי או לא מתחברים אליי, חושבים עליי דברים שאני לא מסכימה איתם, זה לא זר לי. זה לא מרתיע אותי כי זה לא חדש לי. להיפך, אנשים שמתחברים אליי זה דבר שהוא זר לי, זה תמיד מפתיע אותי כשמישהו מוצא בי משהו".
לא חשבת שתעברי את האודישן למשל?
"לא. כבר הכנתי את כולם ואמרתי להם שאני הולכת לאודישן כי זה מה שבחרתי ואני לא אעבור, אבל לא נורא, כי זאת תהיה חוויה טובה".
בעצם באת נטו לחוויה?
"באתי כי אני רוצה לעשות מוזיקה, וחשבתי שזאת תהיה פלטפורמה ממש טובה להגיד שלום לעולם. גם כי אני אוהבת להוציא את עצמי מאזור הנוחות, למתוח דברים ולראות איפה עוד אפשר, אז כן חשבתי שזאת תהיה חוויה שבא לי לחוות אותה, למרות שזה נורא מפחיד וחשוף".
מה עזר לך להתגבר על הפחד?
"בגלל שידעתי שהולך להיות לי מאוד מפחיד, אז תמיד הייתי עם דובון בכיס, זה מהעולם הדמיוני שלי. מבחינתי, אם הבובה הזאת בכיס שלי, אז יהיה בסדר כי היא שומרת עליי. באודישן עצמו ידעתי שאני אהיה לבד על הבמה, והייתי צריכה שמישהו ישמור עליי".
כמו קמע למזל טוב. אז למה העברת אותו בסוף האודישן לסטטיק?
"אני מרגישה מאוד מחוברת לסטטיק, אני רואה בו הרבה קסם ונתינה ופשוט יש בו משהו נורא טהור. אז רציתי לתת לו מתנה כמו שהוא מביא לעולם. להחזיר לו משהו. כשעברתי את האודישן, הבנתי שאני לא צריכה יותר את השמירה, ורציתי להביא לו את זה".
"את רוצה להיות אמא שלי?"
אפשר להבין איך הדמיון הציל את אוריה כשהמציאות בחוץ כבר הייתה מורכבת מדי. עם השנים, העולם הפנימי שלה התפתח, וכך למעשה סיפק לה נקודת מבט אחרת על המצבים הקשים שנקלעה אליהם במהלך חייה. "אני בן אדם שבדרך כלל מסתכל על העולם מבחוץ. ככה הרגשתי, שיש את העולם ואני מתבוננת בו", היא מסבירה וחוזרת לנקודת ההתחלה, "לא הייתי ילדה שמדברת כל כך, יותר הקשבתי, אז פשוט למדתי הרבה דברים. כי כשאתה מפסיק לדבר, או מדבר קצת ומתחיל להקשיב, אתה מגלה הרבה. אני רוב החיים שלי פשוט הקשבתי".
ומה גילית?
"גיליתי שהעולם הזה ממש יפה ושיש לנו הרבה אפשרויות. אנחנו יכולים לבחור הכל. אנשים לפעמים חושבים שהמציאות מוליכה אותם. כשדברים רעים קורים להם, זה מעציב ומכניס אותם למצב של 'למה זה מגיע לי?', אבל הסוד הוא שאנחנו יכולים לבחור איך להסתכל על זה אחרת, וזה היופי. אם משהו רע קורה לנו, אנחנו יכולים לצאת מזה".
אז בעצם כשראית את זוהר, הבנת שזאת נקודת היציאה שלך מהמקום הרע?
"בשנייה שראיתי את זוהר, ידעתי שאני צריכה ללכת איתה. היה לי מזל שהיא הייתה לידי והחזיקה אותי כמו לביאה, פשוט באה ולקחה אותי מהרחוב".
והנה מגיע לילה ראשון במיטה, מתחת לקורת גג אמיתית. מה התחושות?
"זה היה לי מאוד מוזר. אני זוכרת שבכיתי משמחה, לא האמנתי שאני ישנה במיטה. עוד לא חשבתי שזה שלי, היה לי קשה לעכל את הסיטואציה".
מתי התחלף לך הסוויץ' והבנת שהבית באמת שלך?
"לפני שנתיים. אני זוכרת שזוהר באה אליי ושאלה אותי פשוט, 'את רוצה שאני אאמץ אותך?'. אז אני שאלתי אותה בחזרה, 'את רוצה להיות אמא שלי?'. ברגע שהנחנו את זה על השולחן וזה נהיה רשמי, שם נפל הבורג האחרון".
>> כל הביצועים הבולטים ממתינים לכם באפל מיוזיק בעמוד "הכוכב הבא לאירווזיון"
>> גם בספוטיפיי מחכים לכם הביצועים של "הכוכב הבא לאירוויזיון"
זה לא מובן מאליו בכלל, היא סיפרה לך על ההחלטה לאמץ אותך אליה?
"היא לא מבינה איזה מעשה היא עשתה. מבחינתה, זה שהיא לקחה אותי זה נורא ברור מאליו, כל בן אדם אחר היה עושה את זה, היא לא מבינה שזה חריג. לפעמים אני אומרת לה, 'מה יש לך? תשאלי כל מי שאת רוצה, לא כל אחד היה עושה דבר כזה'. באמת, זה דבר שהוא מפחיד, גדול, זאת אחריות – אתה מכניס מישהו בצורה אבסולוטית לחיים שלך, מישהו שאתה בכלל לא מכיר אותו בהתחלה".
והיום, איך היחסים ביניכן?
"אנחנו מדברות על הכל וכל הזמן, היא הבן אדם הכי קרוב אליי. אני קוראת לה פיה, יש בה קסם כזה. יש לי אמא, יש לי משפחה, כי המשפחה שלה זאת המשפחה שלי. אחותה היא דודה שלי, הילדים שלה הם בני דודים שלי, החלפתי את שם המשפחה בתעודת זהות. מבחינתי היא אמא שלי לכל דבר".