מורן סטלה ינאי: "המחבל תפס אותי בעצם הבריח וצחק"

מאז שחזרה ארצה מהשבי, מורן סטלה ינאי עושה הכל למען המאבק להחזרת 50 החטופים שנותרו בשבי חמאס. היא הולכת לכל ההפגנות, מדברת בריאיונות ומספרת לעולם ולכל מי שרוצה לשמוע את הסיפור שלה. יש רגע אחד שעדיין לא שיתפה עם העולם, כעת היא חושפת אותו ב"דוח מצב עם עינב וירון".

סטלה ינאי סיפרה לעינב גלילי וירון אברהם על הרגע בשבי שהיא תזכור כנראה לעד: "גם אותנו הרעיבו בשבי, יום אחד המחבל נכנס לחדר שלנו, והחולצה שלי כבר הייתה גדולה עליי. לא החלפנו בגדים, ועצם הבריח שלי כבר בלטה מהחולצה. הוא בא אליי, ותפס את עצם הבריח שלי עם היד, משך אותה ואמר "חראם, חראם". הוא ראה את הרזון ואמר לי: 'אבל אל תדאגי שנייה לפני שתצאי מפה, אני אוציא אותך שמנה'". 

החטופה לשעבר סיפרה על הבעיות הבריאותיות שנותרו לה מתקופת השבי, ועל השבר ברגלה שגילתה רק כשנה לאחר שחזרה: "הייתי בשבי רק 54 יום ואני עדיין בשיקום פיזי. יש לי בעיות בשרירים, בעיות בגב ובעיות הליכה מרובות. הימים האלה בשבי השפיעו לטווח מאוד ארוך".

"חזרתי מהשבי עם שתי רגליים שבורות, אחת טופלה בעזה ומהשנייה התעלמו לחלוטין", המשיכה לספר סטלה ינאי. "רק אחרי שנה גילו על השבר ברגל השנייה בבית החולים, בהתחלה לא עלו על זה. אני אישה בת 42, מאוד צעירה, לפני 7 באוקטובר הייתי חזקה - היום יש לי קושי לעשות הרבה דברים".

מה את חושבת על הרחבת הלחימה של צה"ל בשטחי עזה?
"זה מבעית אותי, בסופו של יום יש לנו כעם החלטה, אנחנו הרוב. כולנו חיילים כרגע במלחמה, בין אם נוח לנו או לא - זו הישורת האחרונה. צריך לעשות פה איזשהו שינוי, זה מעבר להשבתת המשק, צריך להבין כרגע שגם אם יש בינינו ניגודיות אי אפשר שלא לחבר מטרה אחת שהיא אנושית. כולם מסכימים שלבן אדם מותר לאכול, לשתות ולהתקיים. אנחנו חייבים לעשות כל מה שאנחנו יכולים".

לאחר שמדינה שלמה הזדעזעה מהסרטונים הקשים שפירסם ארגון הטרור חמאס של אביתר דוד ורום ברסלבסקי החטופים, קמו קולות שטענו כי יש לאסור לשדר תמונות כאלה. הם טענו שהכל חלק מלוחמה פסיכולוגית שנועדה להחליש את ישראל במשא ומתן. "אני חושבת שנוצרה לנו איזושהי נכות לגבי הדבר הזה", היא שיתפה.

"הרבה אנשים נוטים לחשוב שחמאס מביים אותם, בראש שלהם הם חושבים שאמרו להם להיראות מפוחדים, הם לא בטוחים אם הבכי אמיתי. כשרואים את הרעב שלהם והרזון הקיצוני, מבינים שאי אפשר לזייף את זה. אני רואה את הפרצוף של אביתר, הניואנסים הקטנים, החיוך הזה שהוא חייך ברגע שהמחבל הושיט לו את פחית האוכל".

"זיהיתי את החיוך הקטן של אביתר כשהוא קיבל את האוכל וזה עוד יותר הדאיג אותי", היא המשיכה לספר. "ראיתי בדוקומנטרים על השואה כמה הם היו תלויים בשובה שלהם, זה לא תסביך שטוקהולם, מבחינתו כרגע זה הביטחון הקיים כשישראל אמורה להיות שם בשבילו".