מה בתפריט? בשר, בשר ועוד בשר

המסע של "כוכב נולד" לארצות הברית התרכז באופן טבעי בניו יורק ולוס אנג'לס, שם חיים רוב הישראלים. אבל אם כבר נוסעים לאמריקה, למה לא לבקר במקומות שקשורים להיסטוריה של המוזיקה? ואין מקום שהוא יותר תולדות המוזיקה מממפיס. אלביס פרסלי, ג'וני קאש ובי.בי. קינג, שלושתם התחילו את הקריירה בעיר הזאת שבדרום ארצות הברית.

ילדים שנראים כמו מקררים קטנים
הדבר הראשון שאתה מבחין בו כשאתה מגיע לממפיס, טנסי, הוא שכל האנשים סביבך שמנים. אבל מאוד שמנים. אני לא מדבר על כרס קטנה, אלא על דברים די מפלצתיים. זה משהו שבדרך כלל קוראים עליו רק בעיתון. ממפיס נחשבת לעיר מס' 3 באמריקה בכמות בעלי המשקל העודף. יותר משישים אחוז מהתושבים סובלים מזה. אבל רק כשאתה רואה בעיניים כל כך הרבה גברים ונשים שנראים כמו ארונות קיר, צעירים שחולצת הפולו שלהם היא בגודל אוהל ואפילו ילדים שכבר נראים כמו מקררים קטנים, אתה מבין את גודל הדרמה.

נחתנו אחרי 3 שעות טיסה והמפיק המקומי הציע לקחת אותנו למסעדת ברביקיו נחשבת. המנות היו שם כמעט בלתי נתפסות בגודלן, אבל המבחר מאוד פשוט: בשר, בשר ובשר. והכל נוטף שמן וטובע ברוטב ברביקיו אדום. ואם זה לא מספיק מוסיפים טבעות בצל, ותפוח אדמה מטוגנים בשלל צורות. מה שאין זה ירק חי. אפילו לא חסה עגמומית, שלא לדבר על עגבנייה. לא פלא שבלילה היה לי חלום, שלא לומר סיוט. אני בחדר ענק, סביבי המון אנשים, כולם הרי אדם, הכרסים הג'לטיניות שלהם נשפכות עד הרצפה. אני מביט ולפתע מבין שגם אני הפכתי למפלצת שומן. התעוררתי בבעתה ותפסתי את הבטן.
בבוקר נסענו לבית של אלביס בגרייסלנד. בבית של אלביס יש מטבח סבנטיז מקסים, בצהוב וכחול, חדרי הסבה מרווחים, חדר ובו כל אוסף התקליטים האישי שלו ואפשר אפילו להציץ לחדר השינה של הוריו. דווקא חדר השינה שלו הוא מחוץ לתחום. "זה היה המקום הפרטי שלו", מסביר הקריין, "והחלטנו לשמור אותו פרטי". נודניקים.

סלאם עלינו ועל כל העולם
לתחנה הבאה, נשוויל, טנסי, נסענו דרך העיירות הקטנות. זה הדרום האמיתי, הרחוק מהעין, שבו שונאים יהודים ושחורים, הבתים מלאים נשקים. המילה נידח מקבלת כאן משמעות חדשה. מתישהו הצעתי למרגול וצביקה הדר שנעצור ונדפוק על איזה דלת ונציע לדיירים את ההצעה הבאה: "שלום, אנחנו שלישייה - יהודי, תימנייה והומו - את מי תרצו לבשל לצהריים?".
כך הגענו לקניון ענק בנשוויל, שם אמורים היו לחכות לנו כעשרים ישראלים, בשעתיים איחור. מצאנו שם מאה ישראלים, כולם צעירים שעובדים בעגלות בקניונים. אלא שבאמריקה כמו באמריקה, אין גבול לביורוקרטיה. "השעה היא עוד מעט תשע בערב", הסביר לנו אחד מאנשי הביטחון, "והאישור שלכם הוא משבע עד תשע, ולכן אתם לא יכולים לצלם כאן". ניסינו לדבר  ללבו, אבל הוא לא ממש רצה להקשיב ופשוט גירש אותנו החוצה. עמדנו בקבוצה ענקית במגרש החנייה עד שאחד הישראלים הציע "למה שלא תבואו אלי? אפשר לעשות אצלי בסלון את האודישנים, יש לי בית ענק". זה נשמע כל כך מופרך שמיד כולם נדלקו על הרעיון וכך יצאנו בשיירה של עשרים רכבים לעבר פרבר שקט.

לכתבה על האודישנים בניו-יורק מתוך היומן של גל